טוב זה הפרק האחרון. בפרק הבא שאלות ותשובות!
תודה שהייתם קוראים מדהימים!
ב2 ליולי יעלה עוד סיפור שלי שהוא הספר השני אחרי "ריקוד ללא מוצא" שאני לא יודעת אם אתם מכירים אותו. בכל מקרה, מוזמנים לקרוא!

אוהבת אתכם וכמו תמיד אשמח גם הפעם לשמוע את דעתכם בתגובות!

~~~

לי-תו עמדה על הבמה כשבידייה מורי הקטנה שלי, האנשים הופתעו ולא הבינו למה הראפרית העלתה לבמה ילדה קטנה, ואיך היא קשורה אליה. כולם חיכו למוצא פיה של לי-תו.

"הילדה המתוקה הזו." פתחה אישתי, "היא הבת שלי."

"ואוו מה?" נשמע בקהל.

לי-תו חייכה, "לפניי שבע שנים וחודשיים חתמתי חוזה, שבו הייתי צריכה להציג את עצמי במשך שבע שנים בתור רווקה, במסכים, על הבמות."

מור ירדה מידייה ואז לבשה את חולצת הטי-שרט שאימה זרקה על רצפת הבמה, החולצה הייתה עליה כשמלה. לי-תו התעלמה מכך.

"ולפניי שבע שנים בדיוק, התחתנתי עם אישה מדהימה." היא נאנחה, "ואני יודעת שאני בדרך כלל לא כותבת שירים שהם לא מיניים, אבל היא פשוט הוציאה את זה ממני, אני לא יכולה להחזיק את זה בפנים יותר, סוף סוף מצאתי את הדרך להגיד לה כמה שאני אוהבת אותה, וזו המוזיקה." לי-תו אמרה.

ואז החלה להתנגן מנגינה קצבית ולי-תו החלה לשיר מילים של שיר שלא שמעתי מעולם.

"לפעמים, בחרא הזה שנקרא חיים. צריכים לעצור ולהפיל כמה פצצות.

הכל עובר, הם אומרים, וגם אם לא יעבור. מה אכפת לך אם מסתכלים בתימהון?

חכה חכה, הזמן יעבור, כולם יחטטו במשהו אחר.

אל תיבהל אם תגלה שאי אפשר לעצור, אין לך ברירה רק למהר."

רציתי להרביץ לה ולנשק אותה בו זמנית, מורי הקטנה שלי רקדה עם לי תו לבד על הבמה, בלי שום רקדנים ודין לחשה לי שזה הזמן להצטרף אלייהן. אז פילסתי את דרכי לעבר הבמה.

"פגשתי אחת, שגרמה לי להבין, שסקס זה לא עיקר אבל תוסף מאוד חשוב.

ומאז, לקח לי קצת זמן להפנים, ואז היה ואז עבר, ועכשיו זה בא לי שוב.

אני אשמור שלא תלך, כי אם תלך אני אמות, ולא אכפת לי כמה קיטשי זה נשמע.

אנ'לא אחת שתגחך, או תתאהב סתם בכל שטות אבל עכשיו הגעת וכל זה השתנה."

כשהצלחתי לעלות סוף סוף לבמה, לי-תו המשיכה לשיר אבל הסתכלה עליי, וככה כל האולם. קיללתי את עצמי בלב שמה שלבשתי היה הסך הכל חולצה פשוטה, קפוצ'ון דהוי וסקיני ג'ינס. יופי הלנה, פעם אחת בחיים שלך את עולה על במה מול טריליון אנשים וזה מה שאת לובשת? שמעתי בראשי את אמא שלי גוערת בי.

"עברו שנים וחודשים מאז היינו בתיכון, אבל תמיד אזכור את הסיגריה בנשף האחרון.

איך הסתובבנו סתם בחוץ ולא רצינו לישון, וזה היה הרבה הרבה לפני הסקס הראשון.

אני ראיתי בעיניים שלך, את משהו מיוחד. את לא פותחת לב ארון ומיטה לכל אחד.

אף פעם לא היה לי כיף כל כך תמים, פשוט נחמד. הכל השתנה פה בגללך, כבר לא יכולתי עם הלבד.

בלילה מחשבות מתרוצצות, ופרפרים עפים. כל השיט הזה נגמר עכשיו, חיים יהיו יפים.

לא אכפת לי גם שנתנזר קצת, ונראה יותר סרטים. על קולג', אהבה של ילדים לנצח נצחים.

אני לא יודעת מה יהיה בנינו, לא היום ולא מחר. אבל אכפת לי גם שתאהבי איך שהיום נגמר.

אני אוהבת אותך, תדעי גם אם אני לא אומרת ישר. אהבתי גם בתיכון, עוד לא קולטת שהזמן עבר.

אני אשלח לך לב אדום אם זה מה שיגרום לך לחייך.

לא אכפת לי שזה קיטשי ושיתחילו לגחך.

בקיצור תשמעו אני סתומה וגם נוטה להסתבך.

אבל יש לי את הלנה, אני אשמור שלא תלך.

אין אף אחת שמתקרבת לרמה, עכשיו תגידי לי איך זה שהכל השתנה בגללך…"

התקרבתי אל לי-תו והמוזיקה הונמכה, היא העבירה לידי את הרמקול המפורסם שלה. הבטתי בה, הבטתי במור, הבטתי בקהל וחיפשתי שם את דין, כמעט וברחתי משם מחמת הבושה.

החזקתי את המיקרופון בידי הרועדת ואז נשפתי עליו לראות אם הוא באמת עובד ועד כמה. "אמממ."

"הלנה! הלנה! הלנה!" שמעתי צעקות מהקהל ונהניתי מתשומת הלב.

"אני אוהבת אותך, למרות שביום הנישואין שלנו העדפת ללכת לעבודה שלך, ולא אכפת לי שאת מפורסמת וכל זה ואת חייבת להגיע להופעה במקום לראות איתי סרט בבית. אני אוהבת אותך למרות שאת פשוט קרציה ותמיד אני הייתי צריכה ללכת לאסיפות הורים בגן."

גליי צחוק עלו מן הקהל ואני הובכתי עוד יותר.

לי-תו סיימה את השיר המקסים שלה ואני בכיתי משמחה, זה היה יום הנישואין הטוב ביותר שהיה לי אי פעם איתה. חזרנו הביתה תוך שעה, היינו צריכות לסגור את כל התריסים כדי שלא נצולם, נרדמנו בחיבוק ונערכנו לקראת כל הראיונות ביום המחרת.

באותו בוקר, לפני שהתחילה כל המהומה, עליתי לדירתו של השכן, "קח." הגשתי לי את המצלמה.

הוא חייך אלי, "אני שומע שבעלך נהנה בעבודה שלו."

"אמ." חייכתי, "את האמת שאני נשואה לאישה, אתה מכיר אותה בתור לי אס טי."

הוא צחק, "אני יודע, נראה לך שהיה מישהו שפספס את זה אתמול?"

שתקתי, לאחר רבע דקה של שקט עניתי, "לא נראלי."

"לכי לפני שיתחילו להתנפל עלייכם בהזמנה לראיונות."

"אני סומכת עליה שתטפל בזה." אמרתי והבטתי במצלמה שעברה בין ידיו.

"בהצלחה." השיב. "אם תרצי לברוח קצת לנוח, הבית שלי פתוח."

"זה בסדר." עניתי, ולאחר דקה כשקלטתי שהוא כל כך שקט, מעט עגמומי, תהיתי האם זה בגלל אותה החברה שלו.

"מה עם החברה שלך? זו עם השיער האממ מתולתל?" שאלתי.

הוא נאנח, "נפרדנו."

"מה קרה?" רציתי לעזור לו.

"היא בגדה בי עם אישה." אמר.

"הו."

"נשים הן בוגדניות וערמומיות." ראיתי את הכאב אצלו כשעיניו התכווצו, הוא היה נראה עייף.

הצטערתי בשבילו, "זה לא נכון." מחיתי על כבוד הנשים בעדינות.

"בסדר הלנה, לא כולן כמו המשפחה שלך. כל הלסביות שאני מכיר חוץ מזה הן סתם גנבות בנות זוג."

חייכתי באילוץ. "מה שתגיד."

"אתמול שכבתי עם מישהו, ניסיתי לעבור צד." הודה בפניי.

"ו..?" שאלתי

"עם כמה שהקהילה הגאה מדהימה, אני לא אוהב להידפק בתחת, ולא אוהב לדפוק זכרים. אני אוהב לשלוט על נשים במיטה."

"מבינה אותך לגמריי." חייכתי.

"את ולי אס- כלומר לי-תו… את הטופ?" שאל בהפתעה.

ואני המשכתי לחייך, וכמו ממתיקת סוד הייתי, כיצד תסביר לגבר שזה מתחלף ומשתנה בכל רגע נתון על הסדינים, ובכלל.

"זה חתיכת סקופ!"

"להתראות." אמרתי וירדתי במדרגות.

הוא שלח חיוך חשדני שלראשונה כבר לא הטריד אותי, ואז סגר את דלת דירתו. משכתי בכתפיי ונכנסתי לביתי, אחרי הכל השעה הייתה בסך הכל שש בבוקר, ויש לי משפחה, לדאוג להן לאוכל.

~~~~~~

"אנחנו מוכנות להתראיין רק לערוץ אחד, תסגרו כבר עם איזה אחד. אין לי כח ליותר מידי, שישאלו את כל השאלות בפעם אחת." לי-תו אמרה ואני הזדהיתי איתה, ממש לא היה לי כח להרבה ראיונות.

הסוכן שלה הנהן. ולאחר מכן נטשה אותו לי-תו בסלון והלכה לחדר שלנו, הצטרפתי אליה אחריי שהוריתי למור לאכול כמו שצריך ולא לענות לטלפונים.

היא שכבה על המיטה כשראשה טמון בכרית, כשקראתי בשמה ואילצתי אותה להרים אליי את מבטה ראיתי שהיא דומעת, היא דמעה אבל חייכה.

"לי." אמרתי ונשכבתי לצידה.

"בייבי." היא נאנחה. "אני פאקינג אוהבת אותך, את לא מבינה עד כמה."

"אז מה קרה? את לא שמחה שאנחנו חופשיות? את לא צריכה לשים מסכות יותר." אמרתי וליטפתי את פניה, סופגת באצבעותיי את דמעותייה.

"אני שמחה, אבל בכל שמחה יש גם קצת עצב. עם כמה שזה לא היה נראה ככה, אהבתי להופיע ואהבתי את המעריצים." אמרה.

לא הבנתי מה פשר העצבות, זה מעולה שהיא אהבה את העבודה שלה, למה היא בוכה, ממתי לי-תו בוכה?

"מה הבעיה? את מפחדת שעכשיו לא יעריצו אותך כי את לא רווקה נחשקת?" שאלתי.

היא צחקקה, "לא, פשוט החוזה נגמר לגמריי."

"הו."

"אז אין מוזיקה יותר, אולי אני אמשיך לכתוב לעצמי ולך. הגיע הזמן שנעבור למקום רחוק ונהנה מהכסף שלנו." חייכה.

"לי, למה שלא תמשיכי לעשות מוזיקה?"תהיתי.

"כי החוזה נגמר."

"למה לא חוזה חדש?" שאלתי ונצמדתי אליה, את נשימותיה החמימות הרגשתי על פניי.

"כי אני לא מתכוונת לכתוב עוד שירים סוטים, שהם לא עלייך, ואני לא מתכוונת לחלוק אותך עם הקהל."

חייכתי, "אבל את אוהבת את המוזיקה."

"נכון, אבל אני מבינה שיש זמנים בהם צריכים לפרוש, ואני לא מתכוונת לפרסם שירים רומנטיים."

"למה?" שאלתי, למה בעצם? למה לא?

היא נאנחה ונגעה בפניי, ידי כבר הייתה במותנה. "כי אני ראפרית?"

"נו ואז מה?" נתתי לה ללטף את עורי, מגעה העביר בי תחושת ביטחון.

"ראפרים לא שרים את הרומנטיקה שלהם על הבמה. זה לא הסגנון." צחקקה.

"אני לא מסכימה איתך." אמרתי.

היא נאנחה, "תראי-"

דפיקות נשמעו על הדלת, מיהרתי לפתוח את הדלת ושמחתי שאני עם חולצה, זה היה הסוכן של לי-תו.

"תו מה שלומך?" שאל אותה, הוא תמיד היה קורא לה תו.

"אני בסדר." היא התיישבה וסידרה את שיערה.

"סגרתי לך ראיון, שלוש שעות."

"זה מלא." ציינה.

"נכון, גם הלנה תהיה איתך." הוסיף.

הבטתי בדו שיח שלהם, הוא אהב למצמץ שמתי לב. לי-תו קמה והניחה את ידה על כתפי, "זה לא מוריד מהזמן."

הוא גיחך, "יש בעיה תו? רוצה להירדף על ידי פרצי?"

הבטתי בלי-תו שהחווירה, "ממש לא."

"אז ראיון שלוש שעות, כל השאלות שהם רוצים לשאול אחר כך הם ישתעממו ויעזבו אותך בשקט."

היא הנהנה בשקט ואז עזבה אותי והתקרבה אליו, "תודה." אמרה ונשקה למצחו.

"לילה טוב גברות לסביות, רק אל תשכחו להרדים את הילדה לפניי שאתן… אתן יודעות. בי תו מתוקה שלי, תהני בראיון." צעק בשעה שיצא מן הבית, אני ולי-תו הלכנו אחריו עד לסלון.

מורי הביטה בנו, "הוא חמוד." אמרה.

"הוא בן ארבעים ושבע." לי-תו גלגלה את עינייה, "והוא גבר." הוסיפה.

הבנתי את מורי, היא אהבה להסתכל על תמונות של בנים חתכים עם שיער גלי ועיניים בהירות. ולמרות הגיל, לסוכן של לי-תו עוד היה יופי מרשים, מרשים ילדות לפחות.

"זה בסדר מורי שהוא בן, פשוט הוא קצת מבוגר." הסברתי לה בזמן שאישתי חזרה לחדרנו.

"בסדר, רק אמרתי." מורי צחקקה, "וחוץ מזה אני בכלל אוהבת ילד אחד מהגן שלי, למרות שהוא קטן ממני בכמעט שנתיים."

"טוב מתוקה, לכי לישון כשנמאס לך לאכול, אני ואמא הולכות לישון, לא להעיר אותנו." אמרתי והסתובבתי.

כשנכנסתי לחדר מפהקת שמתי לב לרוח קרה שנשבה מהחלון, נגעתי בפניי שהיו קרות יחסית וניגשתי לסגור את החלון.

"החורף כבר פה." לי-תו מלמלה.

"נכון." נשכבתי לצידה על המיטה.

"קר לך?"

"בהחלט." הודיתי.

"קחי את השמיכה שלי." אמרה.

"תודה." חייכתי ושמחתי על כך שהיא כל כך קיטשית עכשיו, למרות שידעתי שבקרוב זה עלול להימאס עליי.

הבטתי בה ואהבתי אותה, כל כך פשוטה, עם חולצת הטי שרט הענקית והמכנסיים הקצרים, עינייה העצומות השלוות ושיערה שפרוס סביבה, ודווקא כשנראתה לי הכי תמימה ומתוקה, רציתי לשבור את זה קצת. אז התקרבתי אליה והכנסתי את פניי מתחת לחולצתה.

"בייב…" היא שאלה, "מה?"

"האזור הכמעט הכי חם בגוף הוא החזה, כי שם נמצא הלב, קר לי." לחשתי דרך הבד.

פניי הקפואות נגעו בחזה החם והנחתי שעכשיו זה קצת מציק לה, אבל היא לא הראתה את זה.

ידיי ליטפו את ירכייה, "יום אחד, כשאני אחשוב שיש לי כישרון, אני אכתוב לך שיר, על כמה שאת סקסית." אמרתי.

"אני אכתוב לך על כמה זה הרבה יותר חשוב שאת את הלנה." היא ענתה.

"צודקת, אבל אז תצאי קיטשית." השבתי.

"נו, ומה אני?"

"ראפרית." עניתי וצחקקתי.

לא יכולתי לראות את פניה אף שנורא רציתי, היה לי קר מידי ולא רציתי להוציא את ראשי מחולצתה.

היא נאנחה במן מוזרות שכזו, "ומי אמר שאין רומנטיקה בראפ?"