חלק אחד לפני אחרון!
תהנו :)
~~

"אני מצטער שזיינתי לכן את השכל." אמר השכן.

"מה?" שאלתי המומה, רציתי כבר להתניע את הרכב ולזנק מהחניה אך ידו המשעינה את גופו על החלון הפתוח לא אפשרה זאת.

"בלבלתי אתכן, אמרתי לך שאני חושד בהן, חושד בך, ניסיתי לסחוט תגובה ממך, זה לא היה חכם." אמר ועיניו החומות מתרוצצות.

"לא מבינה." עדכנתי אותו.

הוא נאנח, "לא משנה."

"טוב." אמרתי והעפתי מבט למראה, לצפות במורי היושבת מאחור ומחכה בשקט שאסיים לשוחח עימו.

"בכל מקרה, תודה על הסקופ מדין, ואני מניח שאני אעזוב אותך עכשיו. אני פורש מהעבודה הזו."

"למה?" שאלתי וליבי נכמר עליו, ראיתי שהייתה בו עצבנות ועצבות כשדיבר על זה, כנראה אהב את עבודתו.

"כי זה לא בשבילי, לחטט, אנשים צריכים לחשוף כשנוח להם." נאנח והביט במכונית אקראית הנכנסת לחניה.

"נכון." אמרתי וחייכתי, "החלטה נכונה."

"שמח שגם את חושבת ככה הלנה." אמר.

הנהנתי, "אנחנו מוכרחות לזוז."

הוא הזדקף ואז נופף לי לשלום, שלחתי לו חיוך ולחצתי על הכפתור שסגר את החלון, ואז החלקתי את הרכב בנחת מהחניה.

הנסיעה ארוכה, ההופעה מרוחקת, אישתי שם מהבוקר, זו ההופעה הכי חשובה בהיסטוריה שלה, אין לי מושג למה, אוליי בגלל כמות האנשים.

התלמידה שלי מכרה את כל הכרטיסים להופעה בבית הספר, אני לא הייתי צריכה לקנות ממנה, לי-תו סידרה לי כבר. בהתרגשות סיפרה לי התלמידה על הדייט בהופעה, היא אוהבת הופעות ואוהבת את המוזיקה של אישתי, היא לא יודעת אמנם שהיא אישתי. לא הסכימה עדיין התלמידה לגלות לי מי הדייט שלה, לא הסכימה בכלל, אמרה שגם אם תיתקל בי בהופעה- תסתתר.

אני ומור עצרנו לגלידה בבית קפה נחמד, מור אוהבת גלידה וכך גם אני. אחר כך אספנו את דין וכל הנסיעה הנותרת פטפטו דין ומורי על בת הזוג של דין.

אני שתקתי לי ונאנחתי בשקט, לכולן בנות זוג והכל נחמד ויפה, פשוט מדהים מידי, העולם מדהים לכולם ורק אני מבואסת.

לפניי שבע שנים התחתנתי עם אשת החלומות שלי, היא אשת החלומות של הרבה אנשים, או יותר נכון הדמות שאליה היא נכנסת כשהיא מחייכת למצלמה או עולה לבמה היא אשת החלומות של כולם, הבחורה הלוהטת.

אבל לי-תו היא אשת החלומות שלי כי אני הכרתי אותה באמת, את האמת שבה. הכרתי את כל דפוסיי ההתנהגות שלה, ואת המדהימות שקבורה בה עמוק כל כך.

הכרתי גם את הצד הרומנטי של לי-תו אבל לא בגלל התנהגותה אלא בגלל הבחנתי, ראיתי אותו מושתק מאחוריי שכבות של דיבורים סוטים וגניחות. לי-תו כמו ילדה קטנה שעוד לא גילתה כיצד מדברים, לא ידעה להביע את האהבה שלה, אני יודעת שיש כזו, אני חשה אותה.

חבל מאוד אבל אין ברירה, אולי כשנזקן, נדע לאהוב כמו שצריך, ולא בדרך המעוותת -או המיוחדת- שלנו. ומעוותת לא בגלל היותנו נשים אלא בגלל היותנו אנחנו, אישיותנו, ואחרי הכל אנחנו בסך הכל נשים שלומדות יחדיו כיצד לבנות ביחד קן משפחתי. לומדות תוך עשייה.

ולא משנה כמה פעמים יחרב העולם, אמות אני או תמות היא, לעולם לא תהיה לי אישה אחרת, זו האישה שלי, מקודשת לי. לפניי שבע שנים ושלושה חודשים ביקשתי את ידה, וכשהסכימה ואחזתי בה, ידעתי שלא אשחרר לעולם.

הגענו להופעה, הרבה אנשים, הרבה מידי, ואנחנו קרוב לבמה. מקום שכזה על הדשא, נראה יותר כמו אולם אירועים מאשר הופעה. בהופעות של זמרים עצומים שכאלו לא יושבים על כיסאות ולכן הם לא נמצאים, כולם עומדים או קופצים בריקוד ושרים, ובנתיים עד שיעלו האורות, מסתובבים.

דין נעלמה כהרף עין, הבטיחה לחזור מתיישהו ולהראות לנו את הבחורה שלה. לא כל כך הבנתי את עולמה המעורבב של דין אבל סמכתי עליה שתעשה את מה שישמח אותה, שתהיה מאושרת הילדה הזאת, ואני אהיה גאה בה, אגיד לעצמי: "את רואה את הילדה המאושרת שם הלנה? את אמא שלה! בזכותך היא כל כך אוהבת את מאהבייה ואוהבת את עצמה." ואהיה גאה בה.

מורי החכמה שלי, ערומומית קטנה, והשיגה אישור לפזז לה בין מאחוריי הקלעים ובין הדשא עליו אנו כולנו עומדים. לא יודעים המאבטחים מי היא אבל יודעים שהזמרת אמרה: "הילדה הזו- כניסה חופשית אליי." והם מקבלים את משכורתם על זה שהם שומרים בהופעה שלה, אז הם יצייתו לה. היא האלילה הערב יותר מתמיד, היא קובעת והיא מחליטה.

ובאחת הפעמים גררה אותי מור אל מאחוריי הקלעים, אמרה למאבטחים: "סמכו עליי שלי אס טי מחכה לה." והם מהנהנים ומאפשרים לנו לעבור.

אנחנו ממשיכות להסתובב שם במסדרונות בזמן שכולם בחוץ רועשים, ושקט שם אבל לחוץ והכל לבן עד שמגיעים לחדר שלה, שם היא מתארגנת.

היא לובשת ג'ינס שנצמד באזור הקרסול, יפה יפה, כזה שבחיים לא הייתה לובשת בבית. ויש לה חולצה מכופתרת יפה מעל חולצת הטי-שרט, בהופעה היא תפשוט אותה, ואחר כך את הטי-שרט ותישאר בגוזיית הספורט שלה שמגדילה לה קצת את החזה בגלל המילוי הזה. אני כבר מסוגלת לדמיין איך זה יהיה, היא תנטוף זיעה, כי זה קשה לרקוד ולשיר בו זמנית.

נכנסנו לחדר והיו שם גם הרקדנים שלה, החברים הטובים. והם שמחו לראות אותי, וחיבקו ונישקו אפילו על הלחי השניה. המאפרת שזרקה ללי-תו טונות צבע על הפנים והמעצבת שיער שגרמה לשיער שלה להיראות מדהים כל-כך, שתייהן מסתכלות עליי עכשיו ובטח תוהות מי אני.

הפעם לי-תו מחייכת אליי, גורמת לי להרגיש קצת טוב יותר. הנה אנחנו ביחד פה, זה יום הנישואין שלנו, לפניי שבע שנים התחתנו וזה היה אפילו אירוע יותר קטן מההופעה הכי קטנה שלה. אבל היינו מאושרות, גם עכשיו אנחנו עדיין, למרות שאני בלב קצת מאוכזבת, קצת נצבטת.

"תישארי עד סוף ההופעה." ביקשה.

"אני אחשוב על זה." אמרתי והבטתי לצדדים, כולם שתקו והביטו בנו, בחרתי להתעלם.

"נו הלנה, זה חשוב. אני יודעת שאני מנייאקית לפעמים, כלומר שרק לפעמים אני לא מניאקית ושאת בטח כועסת עליי רוב הזמן. אבל בבקשה תישארי עד סוף ההופעה." ביקשה והעיניים שלה שתתו תחנונים.

"בואי מור." אמרתי.

"הלנה!" לי-תו קראה אחריי כשעמדתי לצאת מהחדר.

הסתובבתי, "אני אשתדל להישאר עד הסוף." צחקוק קטן נפלט מפי, לא קשור לכלום, פשוט צחקוק מאושר, אהבתי תשומת לב ממנה, "אם השירים הסוטים שלך לא יעלו לי על העצבים."

היא חייכה, "בבקשה תישארי, זה חשוב לי, באמת. תישארי… אם את אוהבת אותי."

"אוקיי." אמרתי ומיהרתי לצאת משם בלווית מור, הופתעתי שדיברה כאילו כל מי שנכח בחדר ידע את האמת על משפחתנו. ומצד שני, אמרה לי תמיד שלא אדאג, כי אלו שמולם היא מדברת אליי כאל אישתה הם אלו שיודעים וניתן לסמוך עלייהם.

חזרנו לדשא, כולם היו נרגשים, כעבור דקה החלה ההופעה. הרבה רעש, הרבה צרחות וקולות צועקים מילים של שירים, שירים גסים של לי-תו, שאת רובם הכרתי בחלקים, ולי-תו קופצת ושרה על הבמה.

ועוברת חצי שעה של הופעה, והחולצה המכופתרת של לי-תו נמצאת אצל אחד מהמעריצים המאושרים בקהל שתפס אותה כשהשליכה אותה מעליה. לי-תו ניראת מלאת אנרגייה אבל היא מוחה עגליי זיעה שניגרים על מצחה, היא עדיין מחייכת.

ועוברת עוד חצי שעה ולי-תו מורידה מעליה את החולצה ונשארת בגוזיית ספורט. היא ניראית מסוממת מאושר, כמו רוב הנערים והנערות שסביבי, ואני מחייכת לי, משתדלת לא להידחס מידי, חם מאוד ואני שונאת את זה. לי-תו מרוקנת בקבוק של חצי ליטר מים על הבמה, חצי לפה שלה וחצי על הגוף.

מורי הקטנה רוקדת עם כמה נערים שמשועשעים מהילדה הקטנה, אני לא נרתעת, מור יודעת לדאוג לעצמה. אני מופתעת פתאום לראות את דין מפלסת את דרכה בין האנשים לכיווני כשהיא אוחזת ביד של מישהי.

הזרקורים עוברים על הקהל בגלים כך שרוב הזמן חשוך, אני בקושי רואה אותן.

"החלטתי שאני חייבת להכיר לה אותך, היא כמו אמא שלי." דין אומרת לנערה ואז פונה אליי, "הלנה, בואי תכירי את החברה שלי."

אני מתקדמת לעברה עד שאני יכולה לראות בבירור את פניה, דין מחוייכת. בת הזוג שלה היא להפתעתי היא אילן, הטרנסג'נדרית בארון. היא לבושה בשמלה ושיערה מסורק היטב ומסודר, היא מאופרת טוב, גם בלי ניתוח היא ניראת מקסים, יש בה משהו נשי מלידה, כאילו הגוף שלה עוזר לה בשינוי.

"המורה!" התלמידה מופתעת לראות אותי.

"היי." אני מחייכת.

"אמרת לי שיש לך ילדה קטנה, לא ילדה גדולה." היא אומרת ואז מביטה בדין.

"כן, הילדה הקטנה שלי שם." הצבעתי לכיוון בוא מורי נראתה, היא בדיוק עשתה סיבוב וקדה קידה כי השיר נגמר, ואז מיהרה להיעלם בין האנשים, לא דאגתי.

"הו, מגניב שהגעתן לפה, גם אתן מכירות את לי אס טי אישית? דין אמרה לי שהיא חברה טובה שלה ובעצם גם כמו מין אמא שלה." התלמידה שלי אמרה, היא לא הייתה צריכה לצעוק כי היה יותר שקט כבר, שקט אבל עדיין דחוס.

"אממ." אמרתי ולא ידעתי מה לענות.

דין כרגיל ענתה במקומי, "כן, הילדה הקטנה שם היא הבת של הלנה ולי-תו."

אני ותלמידתי פערנו את פינו בו זמנית, אני כי הופתעתי שדין ככה חושפת אותנו והיא ממה שדין אמרה.

"מה לעזאזל את עושה דין?" שאלתי בלחץ.

דין חייכה, "זה לא משנה, הלנה, את תיהי חופשייה בקרוב, שלושתכן תהיו חופשיות."

"אני לא מבינה." מלמלתי בזמן שדין ובת זוגה הביטו לבמה כמו כולם.

לי-תו עמדה על הבמה כשבידייה מורי הקטנה שלי, האנשים הופתעו ולא הבינו למה הראפרית העלתה לבמה ילדה קטנה, ואיך היא קשורה אליה. כולם חיכו למוצא פיה של לי-תו.