חודש גאווה צבעוני ומקסים לכולכם :)

מצעד הגאווה מחר בירושלים, ואני נורא מתרגשת. אני גאה בקהילה הקהילה הדתית במיוחד ושמחה שהמצעד בה נשאר מצעד ולא מסיבת גאווה פרובוקטיבית שמציגה אותנו באור שלילי.

~~~~

פתחתי את הדלת לאט ונכנסתי לדירה, דין נכנסה אחריי.

"אני אלך לבדוק מה עם מורי, לי כתבה שהיא נשארה היום איתה בבית." אמרתי.

דין הנהנה והתיישבה במטבח, "מה יש לאכול?"

"לא יודעת, תבדקי." מלמלתי כשמיהרתי במסדרון.

נכנסתי אל חדרה של מור והוא היה ריק, שמעתי קולות מחדר השינה שלי ושל לי-תו. כשפתחתי אותו גיליתי את לי-תו יושבת על המיטה ומתעסקת במחשב נייד, ואת מור שוכבת על הרצפה ובוהה בתקרה.

"למה על הרצפה מורי? את תיהי חולה. למה לא הלכת היום לגן?" שאלתי.

אישתי מיהרה לסגור את המחשב הנייד בזמן שמור התיישבה. "סתם." אמרה לי.

"טוב, דין פה." הודעתי, מור מיהרה לקפוץ ממקומה ולהשאיר אותי ואת אמא שלה לבד.

"מה קורה עם העבודה?" שאלתי. "זה קצת מבולגן אצלך לאחרונה."

לי-תו כיווצה את גבותייה, "עוד מעט יש לי הופעה ענקית."

"ו..?" הופעות גדולות אצל אשתי לא היו דבר נדיר.

"כלום." היא הביטה בי כאילו רצתה לומר לי משהו אבל משהו עצר בעדה.

"לי." אמרתי, "מה יש?" שאלתי.

"אני לא יכולה להגיד לך." הודתה בפניי.

"למה?"

"ככה."

"נו למה?"

"עבודה." היא מלמלה.

הרמתי את ידי, "אוקיי, את לא רוצה לומר לי, אין בעיה."

"מה את נעלבת?"

"אני לא נעלבת." התגוננתי.

"את כן." אמרה ואני כעסתי עליה, למה היא מתייחסת אליי כמו אל ילדה קטנה? היא התקרבה אליי, השפלתי את ראשי כי לא רציתי שתראה שעיניי לחות, לא אהבתי לבכות מולה, היא אף פעם לא ידעה מה לעשות במצבים כאלו.

"הלנה, בייבי." היא אמרה.

"מה?" שאלתי בקול חנוק.

"מה את רוצה?"

"שלא תתיחסי אליי כמו אל ילדה קטנה ושלא תסתירי ממני." הסברתי.

היא נאנחה, היה מתאים לה להגיד משהו כמו: תפסיקי לעשות דרמות, ואת לא חייבת לדעת הכל. אבל היא הפתיעה אותי ועשתה משהו שבחיים לא הייתה עושה עכשיו, היא חיבקה אותי.

פניי היו קבורות בחזה החם, ידייה שעטפו אותי נתנו לי ביטחון לבכות, הרגשתי שזה בסדר, היא גרמה לי להרגיש פרפרים כאילו זו הפעם הראשונה שאנחנו נוגעות אחת בשניה. כי אוליי זו הייתה כמעט הפעם הראשונה שנגענו ככה בלי מטרה, סתם כך בחיבה, חיבוק רומנטי טעון.

"בייבי…" היא מלמלה.

"מה?" שאלתי.

"אני כל כך מצטערת, לא ידעתי שאת אוהבת חיבוקים, או שידעתי והתעלמתי." הודתה.

"את מרגישה אליי משהו בכלל?" שאלתי, "חוץ מחרמנות?"

"כן, זה למה התחתנתי איתך."

"אני אוהבת אותך." אמרתי וחיכיתי לשמוע אותו דבר מצידה.

"בייבי שלי…" היא ענתה ונשקה למצחי.

אחר כך יצאתי מהחדר, ניגבתי את דמעותיי ושטפתי את פניי. באותו הערב אכלנו עם דין, ודיברנו וצחקנו שוב כמו משפחה מאושרת.

באותו ערב כשסידרתי את היומן שלי גיליתי שיום הנישאוין השביעי שלי ושל לי-תו יהיה בעוד שבוע. חשבתי מה נוכל לעשות באותו ערב, ללכת למסעדה או משהו יכול להיות רעיון נהדר.

אבל רציתי להפתיע את לי-תו, לראות אותה מופתעת כמו פעם, כשהצעתי לה שנתחתן. היא עמדה שם מובכת ואז גם הוציאה מהכיס שלה קופסא קטנה שחורה עם טבעת.

"זה כבר חודש אצלי בכיס ואין לי משוג איך לשאול אותך." הודתה.

"לי, את עונה לי?" שאלתי, הברך שלי כאבה כבר מלכרוע על האספלט.

"כן כן, בטח שכן." אמרה.

"יופי," אמרתי וקמתי, ענדתי על אצבעה את הטבעת והיא ענדה על אצבעי את הטבעת שהיא קנתה.

אחר כך התנשקנו, ולאחר מכן ישבנו בסמטה ועישנו חבילת סיגריות שלמה, דיברנו על הרבה דברים, על ילדים ועל החתונה שתהיה. ובאותו הערב התקשר חברה הטוב להגיד לה שהגיע מייל מהמפיק איתו היא כבר חודש מנסה ליצור קשר.

ויום לאחר מכן, ליוותי אותה למשרדים ההם, שאחרי כמה פגישות יצאה מהם עם חוזים. ואחרי חודש יצא השיר הראשון שבו היא שרה עם ראפר מישראל, וכשתכננו להתחתן נתקלנו במחסום שהציבו לה החוזים, והיא הייתה צריכה לשדר לעולם שהיא לסבית רווקה נחשקת.

אז החתונה שלנו הייתה סודית יחסית, והחיים שלנו נהיו סודיים יחסית. לא רבנו יותר מידי אבל גם לא הרעפנו אהבה מטורפת, אהבנו אחת את השניה אני חושבת, לפחות אני אהבתי ועדיין אוהבת, רק שלא ידענו לבטא את זה בפרגון או בחיבוק, ידענו להוציא את זה טוב בגוף, במיטה, וזה היה הכי בסדר.

אני מקווה שמורי שלנו מאושרת שהיא במשפחה שלנו, היא הדבר הכי טוב שקרה לנו. משהו משותף לשתינו, אחריות מטורפת על ילדה, אנחנו אוהבות אותה יותר משאהבנו את דין כשלי-תו הביאה אותה בפעם הראשונה לאחר שפגשה אותה ליד האולפן.

דין נזרקה מעוד פנימייה ולא ידעה לאן ללכת, אז היא החליטה לגור ברחוב בנתיים, השבועיים שבילתה שם היו נוראיים בשבילה, היא שמחה מאוד שמישהו פתח לה את הדלת, גם אם זו הייתה דלת למשפחה שחיה בסודיות מוזרה. מההורים של דין לא שמענו אף פעם, היא תמיד סיפרה שמתו, אבל היה בזה משהו לא אמין, זה היה קלישאתי מידי, תאונת דרכים.

היא עוד הייתה מתבגרת, ואהבה לעזור לנו לטפל במורי הקטנה, אימצנו אותה בצורה לא רשמית עד שאחד הסוכנים במשרד של לי-תו העיר לה שבגדיי גברים מחמיאים לה בטירוף, ואז הציע לה קמפיין, דין התרגשה והסכימה, וכך נהפכה דין לדוגמנית כובשת. ואני ולי-תו היינו גאות יותר מאי פעם.