"מבקשים ממני לרקוד." אמרה דין כשישבנו סביב השולחן למחרת.

"מה הבעיה? את לא יודעת לרקוד?" שאלה לי-תו.

דין נאנחה, "לא. מאיפה לי? וחוץ מזה זה הקמפיין הכי מטומטם ביקום."

"קמפיין למה?" חקרתי.

"אוזניות, כאילו, אנשים ממילא קונים אוזניות, לא צריך לפרסם את זה." היא לגמה מכוס השמפניה שלה ואז העבירה את ידה על הגלח שנראה טרי.

"יפה לך, מתי עשית?" מור שברה את השקט.

"אתמול, רציתי כמו אצל אמא שלך." היא צחקקה והעבירה את ידה בשיערה של מור, שצחקה בתגובה לכך.

"הרבה זמן לא היית פה." אמרתי כשקמתי להביא את הצ'יפס.

"נכון, וואי איך התגעגעתי לאוכל שלך, מאמא." היא אמרה וקמה גם היא אל המטבח.

עוד לפניי שהנחתי את התבנית עם הצ'יפס על השולחן, היא הספיקה "לגנוב" כמה, וליקקה את את אצבעותייה. דין אהבה לקרוא לי מאמא, וכשהייתה עושה זאת הייתה מור מחייכת אליה, כמו אחיות הן היו.

"דין, נוח לך בשבוע הקרוב מפגש מעריצים בבית ספר עירוני? רק שעתיים." ניגשתי לנושא.

"לא יודעת." אמרה. "אני צריכה לבדוק את הלו"ז עדיין. זה לבית ספר שלך?"

הנהנתי.

היא משכה בכתפייה, "אני אבדוק ואחזור אלייך." אמרה והביטה בשעונה.

"טוב, אבל עכשיו את אוכלת." הוריתי והיא חייכה.

המשך השיח היה בנושא מור, שנהנתה מתשומת הלב שהורעפה עליה מאימה. לי-תו הייתה גאה במור, ואהבה לספר לדין עד כמה מור מוכשרת וחכמה, כנראה בגלל שדין הייתה בין היחידים שידעו על משפחתנו הצנועה.

"מור את אוהבת לקרוא?" דין שאלה.

"בטח." הילדה השיבה.

"סיפורי גייז." לחשתי ללי-תו.

"מאמא!" מור ששמעה את הלחישה מחתה.

"זה בסדר מורי, תקראי מה שבא לך." לי-תו הרגיעה אותה.

"יש לי ספר שפעם קראתי שאת אולי תאהבי." דין חיטטה בתיק הגב הלבן שלה.

"על מה הוא?" מור הייתה חסרת סבלנות.

"על זוג של בנים."

"בסדר אבל על מה מסופר?" מור הייתה סקרנית.

"על בן שפוגש יום אחד בן, ומתאהב בו."

לי-תו צחקקה והגניבה אליי את מבטה, הנהנתי בחיוך. לדין היה כישרון בלהגיד את אותו הדבר בנוסחים שונים.

"דין, יש לך חברה או חבר?" מור לחשה על אוזנה של דין אבל גם אנחנו שמענו.

"בטח." דין צחקקה, "את."

מור הסמיקה אבל אז הרצינו פניה. "ברצינות, אבל לא חברה טובה. מישהו שאת מתנשקת איתו."

"לא מורי, יש לי טעם מאוד מיוחד."

"זה טוב או לא טוב?"

"לא יודעת."

"טוב." מור השתתקה, ואז הוסיפה, "גם למאמא יש טעם מאוד מיוחד."

דין צחקקה, "וקוראים לזה לי-תו."

"נכון מאוד." אמרתי ופזלתי את לי-תו, היא הייתה שקטה היום מבדרך כלל.

"אמא אפשר לצלם אותך?" מור שאלה פתאום.

הבטתי בלי-תו, "כן מורי." ענתה לה.

"מאמא גם אותך, אני רוצה לעשות לכם תמונה משפחתית." אמרה ואני משכתי בכתפיי, חייכתי, ולאחר מכן הנחתי את שפתיי על לחיה של אשתי.

"איך יצא?" ביקשה דין לראות בזמן שלי-תו חזרה לאכול במן שלווה מוזרה שכזו.

"אני שולחת לכולכן." מורי הרגיעה אותה ואחרי שניה לכולנו הייתה בוואצפ את התמונה.

מור אהבה לצלם אותנו, וידעה להיזהר, שתמונה לא תדלוף החוצה, לרשת, למעריצים הרעבים לעוד ידע. הדפיקות בדלת נשמעו אצלי במעורפל, הייתי מסוחחרת מהיין, לכן רק כשלי-תו קמה ומשכה אחריה את דין לחדר התאפסתי על עצמי וקמתי לפתוח.

זה שוב היה השכן, הוא הביט בשולחן האוכל, "יש לכן אורחים?"

"כן." אמרתי ושלחתי לו מבט רציתי ושואל, מה הוא רוצה הפעם?

"אפשר לראות אותם?" שאל בתקווה.

"לא!" אמרתי בתקיפות יתר, "הם בחדר." אמרתי ומילותי נשמעו כמלמול לעומת הבהלה שלי.

"את יכולה לקרוא להם? ממש חשוב לי לראות אותם, זה לעבודה שלי." אמר והביט במסך הטלפון שלו, לאחר מכן החזיר אותו לכיס ונשען על יד אחת שנתמכה במשקוף הדלת. לא ידעתי בשלב זה מה לענות, מזל שילדתי, כל כך חכמה.

"הם לא יכולים, הם עושים כל מיני דברים של אתה יודע… הומוס." אמרה עם חיוך מרוצה.

"הם בנים?" שאל באכזבה.

"כן. ועכשיו, אתה צריך עוד משהו?" שאלתי.

"לא." אמר והביט שוב בטלפון שלו. "ביי." אמר והתרחק לכיוון המדרגות, מיהרתי לסגור את הדלת ולחזור לשולחן.

כשלי-תו ודין חזרו ושאלו לפשר ביקור הפתע הסברתי להם, על השכן הנודניק והחטטן שלנו. למשך דקה כולנו שתקנו כי דין שאלה אם זה לא נראה לנו חשוד, אבל לאחר מכן נשכחו דברייה והמקרה כולו כלעומת שהתרחשו ואנחנו המשכנו בארוחתנו כשמפחה שלמה ומאושרת.

לבסוף ליווינו את דין לחניה. הבנין היה ריק כביכול, לא הדלקנו אפילו את האור. אך כנראה שהמזל לא היה לצידנו.

בדיוק בשניות בהן לי-תו חיבקה את דין כי לא ידענו מתי תהיה הפעם הבאה שנפגוש אותה, הוארנו באור פלאש של מצלמה. מיהרתי להדליק את האור ולמולי, במעלה המדרגות, נחשף השכן הנחמד שלנו כשהוא רכון עם מלצמה בידיו, אותה מצלמה שצילמה אותנו כמה שניות קודם.

"סעו, אני אטפל בזה." אמרתי לאשתי והיא ודין נכנסו למכונית. מור נעמדה מאחוריי בזמן שהשכן הנודניק נעמד במלוא שכמתו כשחיוך מרוצה על פניו.

"אני חושד כבר הרבה זמן." אמר, "ועכשיו, יש בידי תמונה, אני יכול לפרסם אותה ולראות עד כמה הדמיון של המעריצים מפותח ואיזה סיפור יטוו, ואני יכול פשוט לשמוע ממך הכל עכשיו גברת הלנה."

התקרבתי אליו, "תראה." פתחתי והורדתי את מבטי לרצפה, נשמתי עמוק כמו לפני סיפור ארוך ואז חטפתי את הצלמה מידו והחזקתי אותה מעל ראשי, כעת אני שלטתי במצב.

"זו גנבה." טען.

"זה צילום ללא רשות." טענתי אני.

"המקצוע שלי תלוי בזה."

"גם המקצוע של לי-תו." אמרתי והבטתי בו בזמו ששתק כחסר מענה.

"פייר? אתה הולך הביתה ואני הולכת גם, המצלמה אצלי בינתיים." אמרתי ותליתי אותה על צווארי.

הוא נעץ בי מבט של אדם שהפסיד אבל לא ויתר עוד על התקווה לניצחון. "אני עוד אוכיח שהן זוג, החברות המסכנות שלך לא ידעו רגע של שקט." אמר בטון ילדותי ונס במעלה המדרגות.

גיכחתי לעצמי, הכיוון שלו מוטעה לגמריי וזה משחק לטובתנו. כשאני ומור חזרנו לדירה היא מיד החלה לחקור את המצלמה.

כעסתי על עצמי, זו הייתה טעות מפגרת להתעלם מהחשד ההוא, עכשיו ילך השכן ויספר לחברים שלו את מה שראה. לא יהיה לנו שקט עוד, כמו שהוא בערך אמר.

"נראה שהוא ממש אוהב לחדור לפרטיות של אנשים." העירה מור.

"מה מצאת?"

"הוא מצלם הרבה מפורסמים בבתים שלהם, דרך החלונות."

אגרפתי את ידי, "זה בכלל לא חוקי."

"מאמא יש אנשים שלא אכפת להם מחוקים."

"אויש תביאי לי את זה, אני רוצה לראות." אמרתי ולקחתי מידייה את המצלמה.

הכרתי הרבה אנשים שהופיעו בתמונות, נראה היה שדין לא טורחת כל כך לסגור את התריסים ולכן ביקו שם לא מעט תמונות שלה. גם תמונות של לי-תו היו, כשהיא יוצאת מהאולפן שלה, מדברת עם הרקדנים שלה ומחבקת מישהי מאחור.

ניסיתי להבין אם התמונה היא חלק מקמפיין, לי-תו לא מחבקת אנשים בדרך כלל, אז מי זו לעזאזל? מי זו שלי-תו מחבקת אותה ככה מאחורה כשעל פניה חיוך?

הבחורה לא נראתה צעירה מאוד, אבל גם לא בגילנו, לא הייתי נותנת לה אחריי עשרים ושבע. אבל יכול לגמריי להיות שזה איפור, הכל בעולם שלהם זה איפור.

היו לה עיניים חומות פשטות כמו שלי אבל שיער בהיר ויפה, המשכתי לבהות, היא הייתה יפה באמת. אבל למה לעזאזל אישתי מחבקת אותה? אשתי לא מחבקת אנשים סתם כך, התמונה הייתה באיכות טובה באופן חשוד.

כשלי-תו חזרה הראיתי לה את התמונה, זה היה אחרי שכבר שלחתי את מור לישון ואמרתי לה שמחר כבר נסדר את הכל. רציתי לישון אף שלא הייתי עייפה, רציתי פשוט לנוח מזה.

שיננתי לעצמי בראש שאין סיכוי שלי-תו בוגדת בי. עם כמה שלי-תו חרמנית, לא מפרקים משפחה אחרי שבע שנים בגלל סקס.

כשלי-תו ראתה את התמונה, היא הביטה בי בעיניים משתאות. הסתכלתי עליה, לא רציתי לעשות יותר מידי דרמה. "רק תסבירי לי מה זה."

גבותייה התכווצו ומבט מאופק היא שלחה אליי, היה נראה שהיא עומדת לצחוק ושואלת אותי, "באמת?"

"באמת." אמרתי, לא מצא חן בעיני שהיא צוחקת עליי.

"זה מתוך הקליפ שלי, וזה ישן רצח."

"איזה קליפ?" חקרתי.

היא הוציאה את הטלפון ופתחה ביוטיוב את אחד השירים הפחות מוכרים שלה- "ירדן." זה לא שיר שהכרתי כל כך, אז בטח שלא את הקליפ. ובקליפ אכן היה קטע שבו לי-תו קורעת תמונה ואז שורפת את החתיכות. וזו הייתה התמונה הזו.

לי-תו לא בגדה בי, הכל בסדר. אבל למה לעזאזל התמונה הזו מופיעה במצלמה בתור תמונה שצולמה על ידי פאפארצי?

ואיך זה שהשכן ויתר כל כך בקלות על המצלמה שלו? שאלתי את כל זה את לי-תו. "הוא נתן לך את המצלמה, הוא רצה שתראי את התמונה ,זה מתוכנן."

"השאלה היא למה הוא צעק שהוא יוכיח שאת ודין ביחד." אמרתי.

"נחכה ונראה." אמרה ונכנסה להתקלח.