לא חשבתי שבעבודה על ריקוד ללא מוצא אני אתקע על הכתיבה.

~~~~

המנהלת בבית הספר אוהבת להיכנס בהפסקת הצהריים שלה לחדר המורים, להתיישב בין כולם, עם כוס הקפה היחודית לה שקיבלה במתנה ממחזור י"ד שפנייהם מתנוססים בגאון על הספל, ולפטפט עם המורות והמורים כאילו הייתה אחת מהם.

רכילויות ופטפוטים אודות התלמידים, על חייהם האישיים וכל הדרמות שכרוכות בכך אודות המורים, ובעיקר הזדמנויות שלא חוזרות על עצמן אודות דברים מעניינים שאפשר להביא לבית הספר.

המנהלת, חובבת הרצאות וסדנאות, אוהבת לארגן בעבור התלמידים מפגשי מערצים, אולי זוהי הסיבה שבגללה נהנים הילדים להגיע לבית הספר וללמוד. את אחת הראפריות מהמפורסמות בארץ שממש נערצת היא אצל התלמידים, לא הצליחה המנהלת לתפוס, והיא אישתי- לי-תו.

אשתי לא אוהבת מפגשיי מעריצים, אשתי לא אוהבת מעריצים, נדמה שאשתי לא אוהבת, שהיא מעריכה וחושקת. היא מעריצה את מעריצייה כמו שמעריצים הם אותה, רק שהדרך בה היא מביעה זאת- יחודית לה. היא מתקשה גם בכך.

אשתי אוהבת לתת יחס למערצים שתפסו את עינה, שחוללו משהו, יותר מכך שאין לה זמן, היא חוששת להעמיס על עצמה, וגם אני חוששת לשלומה, רוצה אותה חיה ובריאה בנפשה.

"יש לי רעיון למפגש מעריצים לסוף החודש הזה." הכריזה סתם כך המנהלת.

"החודש נגמר עוד עשרה ימים." ציינה מורה אחת.

"נכון, ובכן, האם יש פה מישהי שמקושרת בדרך זו או אחרת, ממש לא מעניין אותי איך, לדין פאסי?" שאלה.

בלעתי את הקפה שלי בשתיקה ואז כחכחתי בגרוני, "אולי אני אוכל לדבר אם אחד המקורבים לסוכנים שלה."

"מעולה, הלנה, כשתשיגי לי מענה, תבררי באיזה תאריך תוכל, שעתיים יספיקו, והשכר יהיה טוב." אמרה.

הנהנתי בשקט והמשכתי ללגום את הקפה שלי בלגימות קטנות וזהירות, לי-תו טוענת שהן מנומסות מידי. אני מושכת בכתפיי כשאני שומעת את זה, לי-תו שותה כוס קפה שלמה בלגימה וחצי, אין לה זמן לגינוני שולחן.

אחר כך קמה המנהלת, הניחה את הכוס הקדושה בכיור, ביודעה שתישטף ותונח חזרה במקומה, אף אחד לא יגע בכוסה של המנהלת, לאחר מכן יצאה מהחדר, רעמת שיערה נאספת בגומייה חזקה על ידי ידיים עדינות מכוסות טבעות.

סיימתי גם אני את כוס הקפה שלי והעפתי מבט במערכת שלי, אף שלא היה בכך צורך. ידעתי בעל פה שכעת יש לי שעה חופשית, הלכתי לי והתיישבתי על אותו ספסל מרוחק בחצר ופתחתי את יומן המורה שלי, ושוב הופיע אותו תלמיד, שהוא בעצם תלמידה בתוכיי נשמתה והתיישבה לידי.

"היי."

"היי, מה שלומך?" השבתי.

היא מיששה את עינייה שהיו נפוחות כנראה מחוסר שינה. "אני לא יודעת."

"קרה משהו מיוחד?" חקרתי בעדינות.

"לא, כאילו כן, דווקא כן. החברה שלי נפרדה ממני." אמרה וכתפיה שחו.

נשכתי את שפתיי בצער עלייה, "למה?"

"נשי מידי לטעמה, היא מפחדת שאני הומו."

"אויש נו באמת, סיבה מטופשת."

"בהחלט סיבה מטופשת."

"ואיך את מרגישה לגביי זה?" שאלתי, שלומה של אילן היה חשוב לי, ידעתי איך זה לחיות בארון.

"לא יודעת, אני חושבת שאני בסדר." אמרה בקולה הגברי, ששמעתי בו מעט רוך באותם הרגעים.

"זה לא כואב כמו שציפית שיכאב?" תהיתי.

"לא. ממש לא אפילו, אני מופתעת." אמרה ואז השפילה ראשה כשתלמידה אחת התקרבה אלינו.

"היי המורה, תגיד." חייכה אליי ואז פנתה אליה, "כמה זמן נשאר עד הטיול השנתי?"

אילן משכה בכתפייה, "לא יודע." אמרה וראיתי את פניה מתכווצות בעיוות קל, כאילו עצם העובדה שהיא צריכה לדבר עם העולם בלשון זכר, דוחה אותה, זרה לה.

"אוקיי, ברגע שתדע תגיד לי, אנחנו רוצים שתהיה איתנו בחדר." היא חייכה אליה, מבלי לדעת שזו היא ולא הוא, ואז הסמיקה והתרחקה משם.

"אני אתחרפן בטיול המזדיין הזה." מלמלה.

"בגלל שתיהי בחברת אנשים כל הזמן?"

"בעיקר." אמרה ומשכה בכתפייה, שיערה היה סבוך ותהיתי מתי בפעם האחרונה העבירה בו מברשת, ואז נזכרתי שבבוקר הוא היה בסדר, כנראה השינה על השולחן השפיעה עליו.

"המורה, תספרי לי סוד." ביקשה פתאום.

"מה פתאום? איזה סוד?" שאלתי וסגרתי את היומן שלי, חמש דקות נותרו עד שישמע הצלצול.

"סוד שקשור אלייך, נו בטוח יש לך סודות, לכולם יש." אמרה וחייכה אליי.

"בסדר, אבל אם זה סוד, למה שאגלה לך?"

"כי אני רוצה לשמוע, בבקשה." שלחה אליי מבט מתחנן.

"אבל הסוד הזה לא קשור רק אליי."

"אז למי הוא עוד קשור?"

"לאישתי.".

עינייה נדלקו, "זה עוד יותר מגניב, סודות לסביים."

"מצטערת." קמתי מהספסל, שכחתי שוב שבכלל הלכתי רחוק ורציתי לעשן, אבל שמחתי, כי אחרי הכל אני מתנגדת לזה ומנסה לגמול את לי-תו מזה.

הילדה אחזה בפרק ידי, היה לה כוח, "בבקשה בבקשה."

עלה במוחי רעיון, משכתי בכתפי."בעצם, זה לא כזה סוד."

"נו אז קדימה ספרי." ביקשה הילדה ולרגע תהיתי האם היא בכיתה ט' או ז', חייכתי לעצמי בשקט.

התיישבתי בחזרה, "טוב, אז אני ואישתי נגמלות מסגריות ביחד." זו הייתה כמעט אמת, "והאמת היא שאני ממש לא מנסה להיגמל." אמרתי והראיתי לה את פאקט הסיגריות -שהוא בעצם של לי-תו- שעוד נשארה שלמה בתיקי.

"את מעשנת?" נפערו עינייה של התלמידה, "איזה סוד נורא." אמרה בחומרה ואני לרגע דממתי.

ואז חייכה אליי והחלה לצחוק, "זה סוד זה? תביאי סיגריה, מזמן לא עישנתי משהו שהוא לא מגולגל על ידי האקסית ו"חברה הכי טובה" עאלק המזדיינת ההיא."

הופעתי מהמהירות בה עברה מתפקיד הילדה הקטנה לעוד בן נוער צמא טבק. לא ידעתי האם גם זה מסכה או היא באמת, ובכל מקרה היה אסור לי להביא לה סיגרייה, אני הייתי המורה שלה אחרי הכל, והיא הייתה התלמידה שלי בשיעוריי היסטוריה.

מה הייתה אומרת המנהלת אם הייתה שומעת שמורה ותלמיד חולקים סיגריות במקום להיכנס לשיעור, שהתחיל כבר?

"לכיתה, אסור לי להביא לך." אמרתי וקמתי, דוחפת את הסיגריות עמוק לתיקי.

"טוב." אמרה ופניה החמיצו, זה ציער אותי.

לפניי שנכנסנו לכיתה שמעתי שיחה שמתנהלת בינה ולבין אותה ילדה ממקודם שדיברה איתנו.

"אין לי מאיפה להשיג, רוצה שאני אגלגל לך?" שאלה.

"עזבי."

"לא, נו מה אתה רוצה?"

"כלום, לישון."

"טוב, תגיד לי אם קורה משהו, או אם השגת משהו מעניין." אמרה.

אילן הנהנה לעבר התלמידה השניה. כשעמדתי מול הכיתה הרועשת תהיתי לעצמי למה היא לא יוצאת מהארון מול אותה אחת שדיברנו איתה היום, נראה היה שהיא נורא אוהבת אותו, בלי לדעת שהוא בכלל היא.