תשימו לב בכל פרק לאיזה חלק זה של הפרק כי אצלי זה קצת התבלגן ולא הצלחתי ככ לסדר. פשוט תשימו לב.
ותכתבו תגובות, אני אוהבת אתכם.

~~~

"מתי הארוחה הזאת?" שאלה לי-תו ושמעתי מעט זלזול בקולה.

"שבע." עניתי בשקט.

"עכשיו ארבע, מה בא לך לעשות?"

"לא יודעת, כואב לי הראש." אמרתי ולגמתי מבקבוק המים החמוד, כזה עם עיניים זזות ואוזניי כלבלב, מור קנתה לי אותו באחת הפעמים שהיא ולי-תו הלכו לעשות שופינג. היום הן כבר יותר הולכות לאולפן.

זה היה בתקופה בה לי-תו עוד לא הייתה שם בפני עצמה אלא אזכור, היא הייתה חתומה כבר בחברה אבל עושה בעיקר שיתופי פעולה עם הרבה ראפרים וזמרות. ההצלחה שלה באה בשנים האחרונות, עד אז היא ומור היו הולכות לשופינג ומור הקטנה בוחרת דברים חמודים. הייתה להן שנה כזו, היום הן הולכות לאולפן, אני לא יודעת כמה ילדות יכולות לומר שהעבודה של אמא שלהן יותר מעניינת מהקניון.

"אהה, טוב נראה לי שאני אלך לאולפן." אמרה.

"לא. אולי נראה איזה סרט?" הצעתי.

"איזה?"

"רומנטיקה?"

"להקיא עכשיו או אחר כך?"

נאנחתי, "נו."

"טוב, לא אכפת לי."

"זה בגלל שאני חמודה?" שאלתי ושלחתי לה מבט קטן.

היא צחקקה, "זה בגלל שאת סקסית."

לאחר מכו הלכנו לחדר, ומור הצטרפה אלינו באמצע. זה היה סרט ארוך, הוא הסתיים רק בשש, ואז לי-תו הלכה לאולפן ואני ומור הכנו עוגיות, כדי שלא נבוא בידיים ריקות לארוחה.

המשפט: אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו, הה המשפט המדויק לגביי הזוג הזה. השכן ה"נחמד" שלי וזוגתו. אני יודעת שאחרי הכל שנייהם אנשים טובים, משכילים ונחמדים. אבל מבחוץ הם זוג חפרנים, צוחקים מכל דבר ובעליי יותר מידי בדיחות פנימיות מאוד.

עם כמה שמור ילדה מאופקת, היה מפתיע אם היא הייתה נשארת אדישה ולא פולטת גיחוך -כמו שעשתה- כשדיברו על הרכילות האחרונה שיצאה לעיתונים על אמא שלה.

"שמעתם שלי-אס-טי יוצאת עם דין פאסי?"

כיווצתי את גבותי, אף שידעתי שהסיכויים שהשמועה הזו היא המצאה גמורה, ודאיים. ובכלל, נניח ודין לא הייתה בת בית אצלנו, מה ללי-תו שלי ולדוגמנית צעירה שבכלל מדגמנת בגדיי גברים?

"אין סיכוי שזה נכון." צחקקתי בבדיחות הדעת.

"בטח שכן." אמרה החברה המתלהבת של השכן. "היא עכשיו נפרדה מהחבר שלה והיא שבורת לב מה נראה לך ש-"

"היא לא לסבית בכלל." מור הפטירה.

"מאיפה לך?" שאלה החברה המעצבנת, הסיטה שיערה המקורזל לאחור ונעצה במור הקטנה מבט ילדותי.

"אני פשוט פגשתי אותה." אמרה מור ונראה שהסיטואציה הזו עצבנה גם אותה. מור הייתה חכמה, וכמשישהו חלק עליה זה פגע בה, במיוחד כשלא ידעו עד כמה היא חכמה.

"איפה פגשת אותה?" דרשה הבלונדינית לדעת, כעת אני והשכן החלפנו מבטים, כמו הורים שמחכים לראות לאן יתפתח הריב של ילדייהם.

"בהשקה של קסטרו." אמרה מור וזו פרצה בצחוק לנוכח עינייה המשתאות. בתי הרצינה, הרימה רגליים על הכיסא וחבקה אותן בידייה, כמו שנהגה להתקפל לעיתים קרובות.

"שמעת מאמי?" שאלה את בן זוגה שליצדה, "הילדה הזו בקושי חיה וכבר הספיקה ללכת להשקה של קסטרו, עוד הסכימו לה לפגוש את דין פאסי, מבין? אני חמש ימים רדפתי אותה, אחרי כל השקה ניסיתי לתפוס תמונה, לשמוע בשורה, להחליף מבט. והנה פה, ילדה בת כמה את?" שאלה את מור.

"ובת כמה את?" ענתה לה מור.

"בת כמה אני ניראית לך?" שאלה האישה שנראתה בת עשרים וחמש, וקירבה אל מור את מבטה, כאילו כדי לדבר עם מור היא משפילה עצמה.

"ארבעים וחמש." ענתה מור בתעוזה והאישה מיהרה לסגת ולשים את ידה על פיה.

"ככה את קוראת לי? זקנה?"

הנחתי את ידי על מור וראיתי שהיא מתאפקת מלפלוט איזה משפט שנון, משפט חצוף, כל דבר שישתיק את המקורזלת שמולנו.

"ואת ילדה, לא משנה איזה פה גדול יש לך." החלה לומר ואז עצרה לנשום מלוא הריאות, "את ניראית בת שש, ככה קטנה את!" ענתה והצמידה את אצבעה לאגודלה, מול פניה של מור.

"את האמת שזה מחמיא," חייכה מור, "הייתי קרובה בטיפה טיפה לגיל." אמרה וחיטטה בתיקה הקטן, הוציאה משם את הטלפון שלה, נזהרה שלא יראו את התמונה המשפחתית ברקע ונכנסה לגלריה.

"הנה לך." אמרה ודחפה מתחת לאפה הישר של המקורזלת את המסך.

זאת הביטה בתמונה, בה הייתה מור בת שלוש והוחזקה על ידי דין -הדוגמנית המדוברת- כשהן מביטות אחת בשניה במבטים צוחקים.

דין הייתה חברה טובה של לי-תו, וגם אני הכרתי אותה. היא הייתה באה אלינו הרבה בתחילת דרכה כשהייתה מתוסכלת ממשהו וצריכה להרגע במקום שקט שהוא לא הרחוב. במובן מסוים היא הייתה כמו ילדה שאימצנו, והיא הייתה אחת משומרי הסוד שלנו, למרות שמדי פעם כששאלו אותה בטלוויזיה את דעתה על הראפרית הנחשקת, היא הייתה מגכחת.

לאותה השקה של קסטרו, הגענו בתור מכרות שלה, ולי-תו הגיעה בפני עצמה. לא שמו לב אלינו בתקשורת, לדין יש הרבה חברים, בין אם הם חברי אמת או לא.

כשהמקורזלת נשענה בגבה לאחור בהפסד ומור חייכה לעצמה בניצחון, הבנתי עד כמה הייתה השמועה הזו מגוחכת למור. תארו לעצמכם שאומרים לכם שאחותכם הגדולה יוצאת עם אמא שלכם.

ובכל זאת, זה היה יום ההולדת של אותה מקורזלת ולא הרגשתי הכי בנוח שתהיה ככה בבאסה. אז חשבתי כיצד אפשר לפייס אותה.

"אגלה לך סוד." אמרתי לפתע וחייכתי אליה, היא הזדקפה בכסאה ונשענה קדימה, ידעתי שזה יקנה אותה, חטטנים כמוה וכמו החבר שלה אוהבים סודות. רק שלא ידעתי עוד מה הסוד שאספר להם, לא ידעתי כלום כל כך מהנעשה בתכלס בהופעות, בהסעות או מאחורי הקלעים של הראיונות שאותם הכירה אשתי על בסיס יומי.

פזלתי אל מור, "כן, סוד על מתי בדיוק אפשר לתפוס מפורסם אחריי הופעה, איך בדיוק." אמרה והחזירה לי מבט.

נאנחתי, "שלוש שניות אחרי שהזמר צועק: תודה רבה לכם בלה בלה בלה, הוא כבר יוצא מהדלת האחורית."

"אוקי." אמרה האישה הסקרנית ומצמצה בעינייה, "ו..?" שאלה.

"זהו. ככה תופסים אותם." אמרתי וחייכתי, קיוויתי שהם לא מבינים בזה יותר ממני כדי לדעת שייתכן וזו בדיה גמורה.

"ומה איתך?" שאלה לפתע מור את שכננו שישב כל העת בחיבוק ידיים ובהה בנעשה.

המקורזלת צחקקה, "הוא עושה את העבודה השחורה. כמו בלש הוא חוקר בבתים ומנסה לאתר כתובות וחומרים מהחיים הכי אישיים שלהם." אמרה והביטה בו בגאווה, "אולי זו פחות טרחה אבל זה גם קשה, הם קשים הם." מלמלה.

שלחתי מבט קצר למור שחייכה, חייכה וידעה שה"הם" האלו שהאנשים שמולנו מתפרנסים מכל פיסת מידע עלייהם, ההם האלו אלו אנחנו.

כמה הם היו משלמים בשביל לדעת שאני ומור המשפחה של לי-תו? כמה הם היו משלמים כדי להיכנס לבית שלנו אחריי שיגלו? ולא, הם לא יגלו. רציתי להזהיר את מור שלא תתעצבן, כדי שלא תפלוט משהו בטעות, היא ילדה חכמה אבל עדיין צריכה להיזהר.

בסופו של דבר הארוחה הייתה נחמדה, בסופה, השכן הודה לנו. שמתי לב לכמה מבטים שהוא שלח עד שנסגרה דלת הדירה שלנו, כאילו ניסה להציץ לבית שלנו.

לי-תו כבר הייתה בבית, היא שכבה על המיטה הזוגית שלנו והיה נראה שהיא ישנה. אחרי שאני ומור התארגנו לשינה והיא הלכה לחדרה, התקלחתי אני ונכנסתי למיטה בתחתוני בוקסר בלבד.

קראתי קצת חדשות בטלפון, רכילויות למינהן על לי-תו, ואחרי כמה דקות כשהיא עצמה שינתה תנוחה וידה נחה על בטני חייכתי לעצמי. הנחתי את הטלפון בצד והפנתי את גופי אליה, מביטה בפניה.

ליטפתי את לחייה כאילו הייתה מורי הקטנה שלנו, ליטפתי את לחייה בעדינות עד שהיא מצמצה בעינייה.

"איך היה?" שאלה.

"בסדר," צחקקתי, "ריכלו עלייך, יש שמועה שאת יוצאת עם דין."

גבותייה התעוותו, "דין שלנו?"

"כן." עניתי והמשכתי ללטף אותה.

"אבל דין היא כמו- את לא מאמינה לזה נכון?" שאלה והתיישבה במיטה, ידי נשמטה.

"אני יודעת." אמרתי והוצאתי כמה קליקים ביד.

היא קמה מהמיטה וניגשה לארון הבגדים, "תגידי בייב." אמרה כשפשטה את בגדיי היום יום בהם ישנה, "מתאים לי לכתוב שיר רומנטי?"

צחקקתי, התהפכתי על המיטה כך שכעת הייתי על הבטן, טמנתי את ראשי בכרית בגעיית צחוק.

היא חזרה למיטה כשלגופה גופיה ותחתון, "נו בייב אני רצינית." אמרה ונשכבה לידי.

הבטתי בה, שערה היה פזור באופן ילדותי ולרגע אמרתי לעצמי שאולי כן יש סיכוי שהייתה כותבת משהו כזה. ובמחשבה שניה, לא לי-תו, לא לי-תו המינית והנפלאה שלי, שירים רומנטיים לא מתאימים לה. רומנטיקה לא מתאימה לה, הבנתי תוך כדי שבלבי נצבט החלק המסופק והמאושר באדם שנמצא בזוגיות.

"אין סיכוי." אמרתי.

היא נאנחה, "למה?" שאלה.

משכתי בכתפיי, "פשוט לא מתאים לך."

כפות ידייה נחו מאחוריי ראשה, היא הביטה בתקרה ואני התקרבתי אליה. נשקתי לידה, לכתפה, ממש מעל בית השחי, ואז קרוב יותר לצוואר.

"זה יהיה מוזר אם אני אוציא שיר רומנטי פתאום?" שאלה.

"מאוד." צחקקתי, "אין רומנטיקה בראפ."

"זה לא נכון." מחתה.

משכתי בכתפיי, "לא מתאים לך, ממתי את מתעניינת ברומנטיקה?" שאלתי, לי-תו הפתיעה אותי, לטובה.

"מה הבעיה ברומנטיקה?" שאלה.

"אין, פשוט חשבתי שאת לא אוהבת את הקטע הזה, של קיטשיות ולבבות ומבטים מאוהבים וטוהר. ממתי סקס לא חשוב אצלך?" שאלתי, קיוויתי שניסחתי את הדברים נכון, אחרי הכל עברית הייתה שפה שניה בעבורי, אותה למדתי רק בכיתה ב'. אהבתי להתבטא בעברית, אבל לפעמים תהיתי האם למילה שאמרתי אין משמעות אחרת שיותר מתאימה לה.

"אני לא." היא קבעה והסתובבה בגבה אליי.

"טוב." אמרתי ונצמדתי אל גבה, עוטפת אותה בידי, מכניסה את ידי מתחת לחולצתה ומלטפת את בטנה החלקה.

"איך היה בסעודת השבת של חנהל'ה?" שאלה לפתע.

"חנהל'ה?" שאלתי.

"החברה של הפאפרצי הזה."  ענתה.

"קוראים לה חנה? לא ידעתי." מלמלתי.

"כן." אמרה והסתובבה אליי, "יפה לך ככה." הוסיפה .

"בתחתוני בוקסר?"

"כן."

"באמת מעניין אותך עכשיו הארוחה והתחתונים שלי?" תהיתי.

"לא." ענתה בפשטות.

חייכתי. זו לי-תו שלי.