"אני אעשה הכל בשבילך מתוקה." השכן שלי דיבר בטלפון בזמן שנסע איתי לכיוון מרכז העיר, הפעם לא היה לי תירוץ משכנע.

"למה? כי אני אוהב אותך." אמר ואני גלגלתי את עיניי.

תמיד תיעבתי הצהרות קיטשיות ורומנטיות אצל אנשים אחרים, אולי בגלל שהן היו ניראות לי צבועות לגמריי. הריי בואו נהיה כנים רגע, אחד הדברים שחשובים היום בנישואים גם לגברים וגם לנשים, זה הסקס הטוב. את לא תתחתני עם מישהו שאת לא נמשכת אליו מינית רק כי את אוהבת אותו או משהו, די לשקר.

ואולי שנאתי הצהרות רומנטיות קיטשיות כי מעולם לא הוצהרו בפניי, מצד אישתי. ויכול להיות שזה היה טוב עבורי ושמחתי בזה, ויכול להיות שקינאתי באלו שכן מקבלות אותן, גם אם הן צבועות ביותר. כי אחרי הכל זה גורם לסומק לעלות ללחיים, ולחיוך, מה רע?

העובדה שאני מקנאה הציקה לי, כי חשבתי שאין לי במה. זה נכון שלי-תו לא מושלמת, אבל אף אחד לא מושלם. וזה נכון שלי-תו מעולם לא אמרה לי את המילים "אני אוהבת אותך", אבל יש לה דרכים משלה לומר זאת. היא מראה את זה במעשים שלה, והייתי אומרת את זה גם אם היא לא הייתה סתם שופכת סכף על שטויות.

ובכל זאת צרב לי לשמוע את מילים האלו, שכל כך רציתי לשמוע מלי-תו אבל אף פעם לא שמעתי.

חוץ מזה החיים שלי היו יחסית בסדר. אני חושבת שכל אחת הייתה רוצה להתחלף איתי, אבל לא כל אחת הייתה מתנהגת כמוני בסיטואציה בה אני נמצאת. מישהי אמרה לי פעם, מישהי מהעבודה, שהיא חולמת כבר שבעלה יצליח בעבודה שלו ויהיה מפורסם.

אני לא יודעת עד כמה זה דבר טוב, לחיות עם אדם שנמצא תמיד מתחת זרקור. כי מצד אחד אני חיה עם אישה כישרונית ויפה. ומצד שני אני מודעת לעובדה שיש אנשים בעולם הזה שבשביל תמונה שלה משלמים הרבה, שכשהם רואים אותה גם אם זה רחוק על הבמה, הם צורחים מהתרגשות. מעריצים שהיו מתים להיות במקומי דקה אחת, במיטה על לי-תו. זה מטריד אותי.

אני לא יודעת על מה הם מפנטזים, אבל אני גם לא יודעת להשוות את לי-תו לאחרים. כי מעולם לא הייתי עם אחרים. מורה נוספת מבית הספר, סיפרה פעם באחת מהפסקות הריכלות שהיא הייתה רוצה להזדיין עם כמה גברים נוספים. שהיא כבר לא זוכרת איך זה להיות עם מישהו שהוא לא בעלה, ושהיא רוצה להיזכר אם היא מרוויחה או נדפקת.

חשבתי על זה רבות, אבל אני בחיים לא אבגוד בלי-תו. אני יודעת שלא אכפת לה שאני אנשק אנשים -אני לא עושה את זה-, ומעולם לא חשבתי איך היא תרגיש אם אשכב עם מישהי אחרת.

לי-תו היא הבת הראשונה והאחרונה -אני מקווה- שתיגע בגוף שלי. אני מרגישה טהורה, למרות שלעיתים גם משועממת. לפעמים הקטע הזה, שזה חוזר כל פעם רק קצת אחרת, מעצבן טיפה. ולפעמים אני כל כך מתגעגעת אליה שכבר לא אכפת לי אם נעשה בדיוק את מה שעשינו בשבוע שעבר.

לי-תו הכי רוצה לצאת מהארון איתי, לחשוף אותי בפניי כולם, אבל היא צריכה להיות הרווקה הנחשקת בשביל המעריצים. היא צריכה להיות הרבה דברים בשביל המעריצים, היא צריכה להיות שמחה, לחייך, להיות עם אנרגיה.

אם היא תיעלם לכמה זמן מהמסך, כולם לא יבינו, יכעסו או יתעצבנו. המעריצים יתבאסו ויחשבו לעצמם: מה קרה לה? היא בטח חולה. למרות שלרוב, הדבר היחיד שזה יגיד יהיה שהיא החליטה לקחת פסק זמן וטוב לה ככה. שהיא סוף סוף יכולה לחיות על מה שהיא הרוויחה, וזה חסר להרבה אנשים, אני שמה לב שגם ללי-תו.

המורות בבית הספר שלי כל כך רכלניות, ואני דווקא דומה להן. בנערותי הקשבתי היטב לכל רכילות, והייתי תמיד בעניינים, אפילו שלא הרבתי לפטפט אלא דיברתי רק כשחייב. לפעמים נמאס לי לשתוק כמו דג ואני רוצה לדבר איתן גם על המשפחה שלי, על מורי שלי ועל לי-תו.

אבל בנתיים זה לא אפשרי, מאק אומר שזה יותר כסף ככה, אין לי מה לעשות בנידון, רק לקוות שהכל יהיה לטובה. אני נעצרת ברמזור ומביטה לצצדים, השכן שלי פונה אליי למרות שהוא עוד לא ניתק את שיחת הטלפון שלו.

"אז מה את אומרת הלנה? את רוצה לבוא אלינו לסעודת שבת?" שאל.

"מה?" שאלתי.

"לחברה שלי יש יום הולדת, אנחנו עושים ארוחה חגיגית, אתם רוצים להצטרף? בבקשה, היא ממש רוצה." אמר בתחינה.

"טוב." אמרתי. "אבל אנחנו לא שומרים שבת." אמרתי ולחצתי על דוושת הגז כשהרמזור התחלף.

הוא חייך חיוך ניצחון, "בעלך גם יוכל לבוא?" שאל.

בלמתי ואז נזכרתי שאני באמצע כביש אז מיהרתי לחזור ליסוע כדי שלא יתקעו בי מאחור. "הוא לא יכול, הוא עסוק בעבודה שלו." מיהרתי לומר.

לי-תו לא תאהב את זה, אמרתי לעצמי, היא אוהבת שכולנו ביחד בסופ"ש, היא אוהבת לשמוע את מור ולרקוד איתנו, לקפוץ על הספה.

כל שאר הנסיעה הקשבתי לשכן, הוא סיפר על העבודה שלו. ואף ששנאתי אנשים כמוהו שמחטטים בחיים של מפורסמים, נהניתי להקשיב לו. הוא הסביר לי כל דבר ודבר והתעניין בדעתי.

כשירד לבסוף מיהרתי להתקשר ללי-תו, "הלו?" היא ענתה ושמעתי ברקע מקצב כלשהו שמעולם לא שמעתי, מקצב עם קצב טוב. זה היה מוזר כי השיר שלי-תו עבדה עליו לאחרונה היה "מיקה" והוא היה בכלל עם קצב שונה לגמריי.

"תכבו את זה, אני בקו עם הלנה." היא צעקה ואז חזרה לטלפון. הנחתי שזה איזה שיר של זמר אחר.

"בייב?" היא שאלה.

"לי, השכן רוצה שנבוא אליו לסעודה." אמרתי.

"בלעדיי?"

"כן. או שבא לך להתחפש לגבר." צחקקתי לי.

"טפו לא. אני לא אבוא." אמרה.

"מה תעשי לבד בבית?" דאגתי.

"אני אלך לאולפן, יש לי כמה דברים לעשות." אמרה ושמעתי אותה מזיזה כמה דברים.

"לא סיימתם כבר לעבוד על "מיקה"?" תהיתי.

"סיימנו אבל יש פה עוד כמה דברים להשלים. אני אהיה בסדר."

"טוב." אמרתי.

"ביי בייב." אמרה וניתקה במהירות.

הכוונתי את הרכב לחניית בית הספר ואז נעצרתי ועצמתי את עיני. למה אני מפלצת שצריכה צומי רומנטי? ואם כך, אז למה דווקא אלוהים שם אותי עם לי-תו?

האם יש בלי-תו צד רומנטי? הלוואי.

הייתי לחוצה, הייתה לי עוד חצי שעה עד שיתחיל השיעור אותו אני מלמדת ולא היה לי חשק להיכנס לחדר המורים, רועש מידי. שניה אחריי שסגרתי את דלת הרכב הבחנתי בפאקט סיגריות של לי-תו שנחה על רצפת הרכב, פתחתי את דלת המכונית ולקחתי אותה, סתם כך.

התיישבתי על אחד הספסלים המרוחקים בחצר בית הספר ופתחתי את היומן שלי, אני אמורה להיכנס לכיתה ט' וללמד אותם על עוד איזו מהפכה מעניינת. חייכתי לעצמי, תמיד אהבתי ללמד את השיעור הספציפי הזה.

"היי המורה." שמעתי פתאום קול.

הרמתי את מבטי וראיתי ילד מאחת הכיתות שלימדתי, בדרך כלל הם הפריעו בשיעורים, ולילדים לא היה כל כך עניין בי, אבל לא לילד הזה. הוא היה ילד טוב, למרות שנהג לישון על השולחן בשיעורים שלי כשהשיער הארוך שלו סתור ופרוע על פניו.

"היי."

"למה את יושבת בצד?"

"נוח לי פה."

"אה." הוא התיישב לידי, "לא יצא לי אף פעם לדבר איתך."

שתקתי וסגרתי את היומן שלי, מוכנה להיות האוזן הקשבת.

"יש לי משהו שאני ממש צריך לספר למישהו, והיועצת לא פה היום, ואני גם לא יודע אם הייתי מספר לה." אמר עם עצירות קטנות בין המילים.

"אתה יכול לספר לי אם אתה רוצה."  אמרתי והבטתי בו, הוא היה ילד ממוצע אחרי הכל אבל היה בו משהו שונה שלא ידעתי להגדיר.

"אני רוצה. אני לא יודע המורה, יש לך ילדים? את נשואה בכלל? את הומופובית? אני קולט שאני בכלל לא מכיר אותך."

חייכתי, "זה בסדר, אתה לא חייב לספר לי."

הוא היה נראה לא רגוע וסלסל את שיערו על האצבע בתנועה נשית. "את הומופובית?"

"אני לסבית." אמרתי.

הוא פער את פיו, "את לסבית? המורה! בחיים לא הייתי חושב עלייך שאת לסבית, אומאייגדנס זה כל כך מדהים!"

צחקקתי, "כן."

"את נשואה?"

"כן, ויש לי ילדה."

"כן? בת כמה היא?"

"שש בערך."

"אוו זה חמוד." אמר.

חייכתי, "כן, היא ממש חכמה."

"המורה, קרה לך שלא יכלת לעשות משהו שממש רצית, וכל זה בשביל מישהו אחר שאת אוהבת?" שאל ובהתחלה לא הבנתי. "שלא יכולת לספר משהו ממש חשוב על עצמך, רק כי זה היה פוגע בשם של מישהו שממש חשוב לך ואת אוהבת?"

הנהנתי, "קרה."

"ומה עשית?" שאל.

"כלום, זה עדיין ככה."

הוא שתק לכמה רגעים, "ואת חושבת שזה צריך להמשיך?"

נענעתי בראשי בשלילה בלי לחשוב.

"אני לא יודע מה לעשות." מלמל, "מעניין אותך בכלל לשמוע?"

משכתי בכתפיי, "ספר."

"אוקיי, אז אני לא בן."

"מה אתה?"

"בת. אני מרגיש שאני צריך להיות בת, שאני בת בגוף של בן."

הנהנתי, "את יכולה לדבר לידי כמו בת, זה בסדר."

היא חייכה, מאותו הרגע היא כבר לא הייתה התלמיד שהכרתי, אלא תלמידה. "תודה, אני מרגישה כל כך חופשייה."

"למה את לא יוצאת מהארון?" שאלתי. "הורים הומופובים?"

"לא." אמרה, "יש לי חברה."

"ו..?"

"היא אוהבת בנים, ואפילו שהיא א-מינית היא לא מגדירה את עצמה ככה כדי לא להיות קשורה לקהילה הגאה, היא באה מסביבה הומופובית."

"וככה, גם אם היה סיכוי שהיא תאהב אותך כמו בת, היא תיפרד ממך כדי לא להיראות לסבית?" שאלתי.

היא הנהנה, "בדיוק."

נאנחתי, "תראי, את יודעת שאם היא אוהבת אותך היא תאהב אותך בתור בת."

"לא יודעת, אני מקווה."

"כי אם לא, היא לא שווה את זה."

"את חושבת?" שאלה בתקווה והרימה את מבטה אליי.

"בטוחה." אמרתי. "ועכשיו, כדאי שנתקדם לעבר בית הספר, יש לי בדיוק שיעור איתכם, בוא." קמתי ושמתי את התיק שלי על כתפי.

היא חייכה וקמה גם היא, "אפשר חיבוק?"

חיבקתי אותה ברצון, "בהצלחה, לא משנה מה תעשי."

"תודה המורה, אני מעריך את זה." אמרה כשכבר היינו בסביבת תלמידים נוספים.

במשך השיעור חשבתי על כמה ברת מזל אני שיש לי את לי-תו שתקבל אותי לא משנה מה. התגעגעתי אליה אף שדיברתי איתה בבוקר, והלוקר הפתוח עם התמונה שלה על דלת המתכת, לא בדיוק עזרה.

"המורה! אני קוראת לך כבר חמש פעמים." אמרה אחת התלמידות.

התנתקתי ממחשבותיי, "כן?"

"בואי רגע, אני לא יודעת מה התשובה פה, נכון שאני סתומה המורה? אין, את בחיים לא תפגשי תלמידה יותר סתומה ממני."
חייכתי והתקרבתי אליה, "אולי בהיסטוריה טיפה קשה אבל אני בטוחה שאת טובה בשאר הדברים."

התלמידה צחקקה, "אוליי."

עזרתי לה עם השאלה בה התקשתה, לאחר מכן פניתי לתלמידים אחרים שהיו צריכים עזרה, כמובן לא לפניי שסגרתי את אותו הלוקר הפתוח באגביות.

"המורה, הוא לא עונה לי." טען ילד אחד שישב לצד התלמיד, שהוא באמת תלמידה, שישן כהרגלו לידו.

"הוא ישן, לא מת." אמרתי.

"את בטוחה?" התלמיד שאל בפקפוק.

הבטתי בילדה הישנה. "היי אילן."

היא הרימה את הראש מיד והסתכלה עליי, "מה?"

"כלום, החברים שלך פה חשבו שאתה מת." חייכתי אליה.

היא משכה בכתפייה, "שיחשבו."

הילד שמלכתחילה הפנה את תשומת ליבי אליה גלגל את עיניו, "אני צריך שתעזור לי, אתה טוב בהיסטוריה."

"אני לא." אילן מלמלה והניחה את ראשה חזרה על השולחן.

"קדימה, זו כבר השעה השניה, עוד מעט נגמר השיעור, הוא צריך עזרה."

אילן הרימה את ראשה והסתכלה אליו, "מה אתה צריך?"

המשכתי להסתובב בכיתה, "כן, מה איתך, למה את בטלפון ולא עובדת?"

אותה התלמידה הביטה בי, "החבר שלי בגד בי." אמרה ביבבת בכי.

"זה נורא." אמרתי בכנות.

"הוא לא מפסיק לשלוח לי הודעות שהוא רוצה שנחזור." אמרה והניחה את הטלפון מידה ביאוש.

"את רוצה לענות לו? אז מחוץ לכיתה." אמרתי, כמה תלמידים הסכלו עליה במקום לעשות את המשימות וזה לא מצא חן בעיני.

"אני לא רוצה לענות לו אבל אני גם לא מסוגלת לחסום אותו." היא טמנה את ראשה בין ידייה.

שלחתי את ידי ולקחתי את הטלפון מהשולחן, הוא היה פתוח על שיחת הוואצפ המדוברת. כתבתי שם כמה דברים לאותו בחור אדיוט ואז חסמתי אותו.

"קלי קלות." אמרתי כשהחזרתי לה את הטלפון, היא הייתה פעורת פה, לא להרבה זמן.

"עכשיו לעבוד." אמרתי והשיעור המשיך להתנהל כרגיל. היה זה אחד השיעורים הטובים מבחינת משמעת.