בשש היה המשחק, ודין חייך אליי במבוכה. כירון ירה את החץ, וזינקנו למים בזמן שדין עשה לנו בועת אוויר בתנועות שבשבת בידיים.  "אוקיי, קדימה" הוא אמר בלחץ והנהנתי במתח. "הדגל באבן מרובעת עם אלמוג," דין מלמל לעצמו. ואז הייתה רעידת אדמה, ושנינו קפצנו בבהלה. "מה זה היה?" שאלתי אותו בזמן שהוא סידר את הנשימה לקצב הרגיל. הוא בלע רוק. "יש לי חשד גדול שזאת הייתה ג'ין." מלמל. "מי זאת?" שאלתי והמשכנו להתקדם. "אחותי מהצד האלוהי." הוא השיב, ושלף את החרב אנקלוסמוס שלו מתוצרת הקיקלופים כי באה אלינו מפלצת. "בן פוסידון. טעים! אני אטפל בה," היצורה אמרה וזינקה אלינו בקפיצה. צרחתי ורק אז ראיתי שזאת צפרדע. רגע. היא אמרה שתטפל בי?  דין קילל ביוונית עתיקה. "מה הקטע עם הצפרדעים האלה?" רטן ובא לעזור לי. נזכרתי בחרב שלי ושלפתי גם אותה. בול בזמן, כי הצפרדע זינקה אליי לבטן ותקפתי אותה בהנפת החרב הצידה ככה שעשיתי סיבוב סביב עצמי. הצפרדע הפכה לאבק, תודה לאלים, אבל דין גיחך כשהתנשפתי. "יופי של ריקוד. הצלת אותנו" אמר לי. חייכתי במבוכה והחזרתי את החרב לנדן.  ראינו את קלי וסמנתה הולכות ודין חייך ודילג קצת. התאפקתי מלחייך. חזרנו ללכת לחמש דקות של שתיקה, עד שנזכרתי למה אנחנו כאן. לא היינו צריכים למצוא משהו? "אממ דין?" שאלתי בהיסוס עם יד על החרב. הוא הסתכל עליי. "מה עם הדגל?" שאלתי בחשש. הוא מצמץ כאילו נזכר במה שאנחנו עושים פה. "אה, אני לא הולך לדגל." מלמל. קפאתי במקום. "למה?" שאלתי בקול רועד והלב שלי התחיל לדפוק. הוא פנה אליי וחייך. בלעתי רוק והיד שלי התגנבה לחרב.  "אנחנו לבד כאן, נכון?" הוא שאל אותי משום מה, והנהנתי ברעד. ראיתי את האריה מנמאה באה אלינו בצעדים גדולים. דין שלף את החרב שלו שוב, אבל הפעם כיוון אותה אליי. נסוגתי לאחור, ורק אז נזכרתי שאני לא נושמת במים. 'או או,' חשבתי בחרדה. לשם שינויי רציתי להיות בת של אחד מ'שלושת הגדולים' , של מישהו מסויים מאוד. 

האריה שאג. פלטתי יבבה, והתפללתי לדמטר. הסתכלתי על העיניים של דין, והם נראו מאוד לא ממוקדות ומטושטשות בנוסף. בהיתי בו, ואז הוא תקף. התחמקתי ותקפתי אותו חזרה בחרב. הוא צחק בהנאה, ותקף אותי שוב. בינתיים באה אלינו צפרדע אחרת, וקרקרה בהנאה מהקרב. "קדימה דין!" עודדה את בן פוסידון, ואז הסתכלה אליי.  הבנתי... "את שולטת בו," ניחשתי, והיא חייכה. "הו לא, איימי. חס וחלילה! הוא רק רוצה מסע חיפושים, אז נתתי לו" אמרה. דין תקף אותי שוב והתחמקתי וחסמתי אותו. הסתכלתי לו בעיניים, והוא תקף אותי . התחמקתי משתי התקפות שלו ברצף, והתנשפתי. "דין," אמרתי לו והסתכלתי לו בעיניים. עכשיו שמתי לב שהן זהובות. 'אדולון,' חשבתי בפחד.  כמו הרוחות האלה שפייפר גרשה בספינה. התחלתי להבין כמה דמטר צדקה כשאמרה שהספרים יעזרו לי. דין חייך חיוך מרושע שלא התאים לו ולאופיו השליו כמו המים.  "אני צריך להלחם בך," אמר ותקף שוב. התחמקתי. 'צריך,' הבחנתי. לא 'רוצה'. המשכתי לדבר בביטחון עצמי גובר. "אתה לא הולך לתקוף אותי , נכון?" שאלתי, מתחמקת מעוד התקפה.  "חצוייה חדשה שרק הגיעה... תחשוב על זה" המשכתי. הוא נעצר עם החרב באמצע הדרך להתקפה.  ראיתי שמשהו השתנה לו בעיניים, שהיו זהובות. הן התחילו לחזור לצבען המקורי- ירוקות כים. הנהנתי. "אתה לא יכול לתקוף אותי. הלב שלך טוב מידי. ואלכס! הוא יחשוב שהתחרפנת אם תתקוף אותי ולעולם לא יהיה לך בית יותר," אמרתי והתחמקתי ממנו שוב. לשווא. הוא תקף את הצפרדע, שברחה ממנו. "דין!" היא קראה בהפתעה, וחייכתי אליו. הוא בלע רוק. שמענו נשיפת קונכייה ויצאנו מהמים במהירות. הצפרדע והאריה מיהרו להסתלק. דיאנה וכריס בן אסקלפיוס ניצחו במשחק, ודין הסתכל עליי. החרב  שלו עדיין הייתה שלופה. "אל תספרי על זה לאף אחד," אמר ברעד. העיניים שלו חזרו להיות ירוקות כים, והתמלאו בדמעות. הנהנתי וטפחתי לו על הכתף. הוא חזר מבוייש בעצמו לביתן פוסידון, ואני הסתכלתי עליו בדאגה במקום. פרסי ניגש אליי, אבל אני המשכתי להסתכל על בן פוסידון שהלך שפוף. 

היי," פרסי אמר לי וקפצתי. הוא חייך לעצמו. "מה קורה?"  פרסי שאל אותי. הלב שלי דפק בהתרגשות. פרסי. ג'קסון. מדבר. איתי. שכחתי לרגע מהקרב עם דין מרוב התרגשות. "הכו.. הכל טוב," שיקרתי. פרסי קימט את המצח ואז נצמד לאוזן שלי, כרוצה לומר לי משהו בלי שהאחרים ישמעו.  "מה?" לחשתי לו מבולבלת. הוא נשם נשימה עמוקה. "ראיתי אותך נלחמת בדין," לחש והרגשתי שהאדמה מסתחררת מתחת לרגליי.  "איך?..." התחלתי להגיד בלי לדעת איך לסיים את המשפט. הוא נאנח. "אני רק ראיתי אותך מרחוק. נלחמת יפה מאוד, אבל יש לי הרגשה שצריך להיזהר ממנו," אמר לי. בלעתי רוק והנהנתי. פרסי הנהן בכובד ראש וחזר לאנבת', שחיכתה לו עדיין ליד האגם. חזרתי לביתן בלי תחושה בכפות הרגליים, וקרסתי במיטה שלי בביתן דמטר.

מה לעזעזל קרה פה עכשיו?' חשבתי  מוטרדת. שחזרתי בעיני רוחי את הקרב עם דין ואז את השיחה עם פרסי. כעבור חמש דקות לא יכולתי להמשיך לחשוב על זה כי כל הביתן הגיע, מותש ורוטן מהמשחק. מג ישנה בנעימים במיטה שלה, שהייתה מעליי עכשיו.  "היי," מרינדה אמרה לי והתיישבה במיטה שלה שהייתה ממש ליד הדלת. מישהו השקה בינתיים את הפרחים שבביתן בנקטר. מסתבר שאם נותנים לפרחים נקטר זה עושה להם ריח מעולה. מישהו הריח אותם ומיד התחיל לרקוד כאילו שהוא שתה בקבוק שלם של יין. צחקתי מהמראה וחייכתי למדריכה. "איך היה?" שאלתי אותה בזמן שהיא חילצה נעליים ונשכבה. "זיפת. דיאנה הזאת מתחילה לעצבן אותי,"  אמרה בזעף ושילבה ידיים. "בת פוסידון ההיא?" מג התעוררה סוף סוף. מרינדה הנהנה ונאנחה בקול.  "כן. היא ניצחה גם במשחק הקודם, עם מגנוס צ'ייס הזה." אמרה ועשתה פרצוף. התנשמתי בכבדות. מגנוס צ'ייס... גם הוא אמיתי? התחלתי לקרוא גם את הספרים האלה, כמובן. איך לא? "לא ראיתי אותו בכלל," אמרתי והשתדלתי מאוד לא להישמע מתלוננת.  המדריכה נשכבה במיטה והתכסתה בשמיכה. "ברור שלא ראית, הוא היה כאן שבוע לפני שהגעת. הוא אמור לבוא שוב השבוע ביום חמישי, ואז ביום שבת יהיה תפוס ת'דגל ביער." היא חייכה פתאום. "מה?"  שאלתי והלב שלי נפל לגרביים. עוד משחק? מה אם גם בו יקרה לי משהו נורא? מרינדה צחקקה לעצמה כשהיא ראתה את הפרצוף שלי. "הו, כן. ילדי פוסידון, היזהרו לכם מין האבדון של ההפסד מחוץ למים" אמרה, מחאה כפיים וצחקה. התבלבלתי. מג גם נראתה מבולבלת. "זה מתוך נבואה קטנה. בדיחה פרטית," מרינדה הסבירה לנו. חייכתי בחשש. הולך להיות כיף אני רואה. "אה- וכל ההורים של כול החצויים עומדים לבוא בקרוב, וזה כולל האלוהיים והאנושיים." היא הוסיפה והפעם באמת כמעט שהתחלתי לבכות מלחץ. "מתי?" שאלתי ברעד ושפשפתי את העיניים. "ב30 לחודש, עוד 8 ימים לא כולל היום" אמרה. שתקתי.