התעוררתי בביתן שבע לקול נשיפת הקונכייה  יחד עם שאר חצי האחים שלי כשאור השמש מבחוץ נוצץ על הביתן. "בוקר." וויל אמר וחייך לכולנו. "בוקר" חייכנו אליו בחזרה וקמנו. "מה יש לנו היום?" ג'ייק,   אחד מהחצי אחים שלי שאל את וויל. וויל חייך אליו. "חצי השקיעה הולכים למרפאה, וחצי הזריחה לקשתות." הסביר. כולנו הנהנו. הביתן שלנו מתחלק לשני חצאים כדי שנוכל להיות גם במרפאה כל הזמן וגם להתאמן. אני היום בחצי השקיעה. "ניפגש בארוחת הצהריים." וויל הוסיף, וכולם הנהנו ויצאנו החוצה מהביתן להתחיל את היום. אני הלכתי עם זואי, חצי אחות שלי ובת אפולו למרפאה. נזכרתי בדרך לשם בנבואה שרייצ'ל אמרה אתמול מסביב למדורה: 'מרכבת אל הים נגנבה, ורק שלושה אנשים יוכלו להצילה ולהחזירה; בת הים ותאומי האור, את המרכבה יחזירו לאולימפוס לאביה, אחד משניים עשר אליי  האולימפוס, אשר משם- ישוב הוא לאוקיינוס.' אנחנו כבר יודעים מי יוצא למסע, והם יצאו היום בבוקר ב6. "שמעת את הנבואה אתמול?" זואי שאלה והעירה אותי מהירהוריי. הנהנתי. "כן, ברור... אנחנו בביתן עם שניים שהולכים למסע, אחריי הכל." משכתי בכתפיי. תאומי האור אלה מייקל ואליזבת' מורגן- הם תאומים זהים גם מהצד האנושי, וגם מהצד האלוהי. ובת הים זאת ג'ין בראון, בת פוסידון. הם הגיעו רק השבוע למחנה. "הם כבר יצאו?" זואי שאלה. הנהנתי שוב. "כן, ממש כשאבא התעורר." אמרתי בחיוך, והיא צחקקה. התכוונתי לזריחה. "על הפגסוס פיץ." הוספתי. וזואי חייכה. פיץ היה אחד מהפגסוסים שלנו. פגסוס נמרץ ביותר, אם תשאלו אותי. ג'ין היא הבעלים שלו, אז הם עפו עליו. זואי הנהנה, והלכה לקיילה. "בוקר טוב כירון, מר ד'." אמרתי בחיוך כשנכנסתי לבית הגדול והאדום כדי להגיע למרפאה. "בוקר טוב." כירון אמר לי בחיוך כשהוא ישוב על כיסא הגלגלים שלו ליד שולחן הפוקר. מר ד' רטן משהו מאחוריי הקלפים שלו. התעלמתי ממנו ונכנסתי למרפאה. ניגשתי אל השולחן שלי. 

על השולחן היה  הדף החדש של מי באיזה חדר. הוא היה כתוב ביוונית עתיקה, כמובן. סרקתי במבטי את הדף. אני היום בחדר שתיים מסתבר. הכנסתי את הספרים שהיו עליו לתיק שלי, והלכתי אל החדר. פתחתי את הדלת וארגנתי את החדר כשהבחנתי שמישהו שוכב באחת המיטות שהיו שם. קפצתי בבהלה. התיק שלי נפל על הרצפה, ומיהרתי לשים אותו על השולחן. "מי אתה?" מלמלתי, והלכתי למיטה בחשש. נדמה שהמטופל היה חסר הכרה. קפאתי במקום כשזיהיתי אותו. די אמורטלס... מרקו. אה, כן. כמה דברים על מרקו: הוא בן האדס, ואנחנו חברים ואוהבים אחד את השנייה. מרקו ממש מצחיק, והוא יודע לדבר בהיפוכית.  אפילו עברנו מסע חיפושים אחד ביחד כשהחליל של פאן (או גרובר במילים אחרות) נגנב לפני שנה בערך והושם בים המפלצות במערה שם. עפנו על סטדה (עוד פגסוס) לים המפלצות, ונכנסנו למערת הקיקלופ.  אני הגנתי עלינו בשירה קסומה (אחד מהכוחות שקיבלתי מאפולו) מהסירנות, ומרקו לקח את החליל ואז המערה התחילה לקרוס. סאמר, גם בת האדס שיצאה איתנו, נבהלה, ואני הייתי מותשת מהשירה. מרקו החזיק ביד של סאמר וביד האחרת בחליל של פאן, ולא היה יכול לקחת אותי איתם במסע צללים חזרה לסטדה. אני כבר התייאשתי, אבל מרקו שם את החליל בבית השחי שלו (כן, איכס) ולקח אותי ביד למסע צללים לסטדה. חזרנו למחנה והחזרנו את החליל לפאן. בכל אופן, אנחנו חברים. עכשיו במרפאה התקרבתי אליו. השיער השחור והפרוע שלו נח על פניו רטוב מדם, והוא נראה חיוור יותר מבדרך כלל. לקחתי את הפנקס שלי מהדלפק וערכתי בדיקה מהירה ככל שיכולתי כשהוא חסר הכרה. החום גוף שלו היה אפילו יותר קר מבדרך כלל. הוא היה מכוסה בזיעה קרה ודם נטף מחתך עמוק ביד שלו, כמו שגם מהראש שלו. פתאום הוא התחיל לזוז, והתעורר. 

מרקו ניסה לקום, אבל הידיים שלו רעדו והוא נפל חזרה על המיטה. העיניים שלו ניסו להתמקד בי. מיהרתי אליו. "מה קורה כאן?" מלמל. "מרקו!" קראתי בשמחה, וחיבקתי אותו. הוא נאנק ושפשף את התחבושות שחבשתי לו. "אל תגרד את זה." אמרתי מיד. הוא הנהן ועזרתי לו להתיישב. "איך אתה מרגיש?" שאלתי ורשמתי דוח בפנקס.  "לא טוב."  הוא ציין את הברור מאליו. צחקקתי והוא חייך קצת. "איך כל זה קרה בכלל?" שאלתי והצבעתי עם העט הכחול על הפצעים הנוראיים שלו ושעכשיו היו חבושים."אני לא זוכר הרבה.." הוא מלמל בזמן שנתתי לו לשתות נקטר. "אבל אני זוכר איזשהו קרב..." מיהר להוסיף. "קרב מול מי?" שאלתי וקימטתי את המצח. הוא עשה פרצוף וניסה להיזכר. "טוב, אני- משהו גדול." אמר לבסוף והסתכל עליי. נאנחתי והנחתי את הפנקס העט והנקטר על השולחן. "בסדר. נספר לכירון. העיקר שעכשיו אתה בסדר." אמרתי בחיוך, והוא חייך אליי בחזרה ונרדם.