הלילה הסתיים בכך שפרסי היה על המשמר כל הלילה. הוא היה נסער,ועיגולים שחורים היו מתחת לעיניים שלו. קמתי בזריחה, כראויי לבת אפולו, ומצאתי אותו ככה, עדיין סורק את הים. קמתי משק השינה שלי וקיפלתי אותו. "לך לישון. אתה לא ישנת כל הלילה, לא תהיה לך אנרגיה-" התחלתי להגיד. "אני בסדר." הוא רטן.  "בבקשה פרסי, אתה זה שהכי סביר להניח שיתקפו אותו מאיתנו." פרסי מלמל משהו ונאנח. קמתי ונעמדתי לידו. "פרסי, ממה אתה דואג כל כך?" שאלתי אותו. הוא נאנח פעם נוספת. "אנבת'." הוא מלמל. "אני חלמתי עליה, אני-" "פרסי..." אמרתי וחייכתי. "שנינו מכירים את אנבת' ושנינו יודעים שהיא לא תוותר בכזאת קלות" הוא הנהן. למרות שהייתי הרבה יותר קטנה מפרסי ידעתי לקרוא אנשים. "עכשיו לך." הצבעתי על שק השינה שהכנתי בשבילו. הוא הלך אל השק, נשכב בו, מלמל "תודה", ונרדם.

איימי ופרסי התעוררו באחת עשרה. אחת עשרה! כלומר, אני מבינה את פרסי, אבל איימי?! נאנחתי. "קדימה, צריך לזוז." לקחתי את התיק שלי. "אלקוס אמר שלאנשים שם  יש סירה, בואו נלך להביא אותה." הם הנהנו וארזו את שקי השינה שלהם. אחרי שהם סיימו לארוז הכל פנינו במעלה הגבעה עד שהגענו לביתנים קטנים ולבנים, עם קומה אחת לפחות וגינה גדולה עם בריכה באמצעה. "שכונת צימרים." איימי ציינה. המקום היה ריק חוץ משני ילדים שישבו על הכיסאות שליד הבריכה. לילד הראשון היה עור שחום ושיער חום מתולתל, והוא הביט בילדה לידו בעניין. "הוא סאטיר." איימי מלמלה בהפתעה. הסתכלתי עליו שוב. באמת היה אפשר לראות קרניים מבצבצות מהראש שלו אם ממש מתרכזים. נראה שהוא הבחין בריח שלנו, והוא חייך בהתרגשות וסימן לנו להתקרב. "היא חצוייה." הוא לחש לנו כשהגענו. פרסי הסתכל באהבה על המים. "מי?" הילדה לידו הרימה את ראשה מהפסלונים של הדמויות הקטנות ששיחקה בהן, מסלקת מפניה תלתלי זהב וסורקת אותנו בעיניים כחולות ובהירות. הנחתי שהיא או אחותי או בת דודה שלי. הילד דפק לעצמו בראש. "אתם יכולים לעזור לי להביא אותה למחנה?" שאל והסתכל עלינו ואז על הילדה, שצעקה בשמחה ורצה בכל האיזור. שמתי לב שהיא לפעמים נראית כאילו שהיא מרחפת באוויר. פרסי הניד בראשו לסאטיר. "אנחנו באמצע מסע חיפושים, רק באנו לבקש סירה-" "סירה?" הילדה באה אלינו בריצה. "אני אוהבת לשוט! בואו נלך!" היא הכניסה את הפסלונים שלה לנרתיק וקפצצה במקום. "אנחנו נביא אותה למחנה אחר כך." פרסי הבטיח לסאטיר, שחייך בהיסוס. "אנחנו צריכים להגיע לפרתנון." הסאטיר הנהן וקם מהכיסא נוח. "מהדרך הזאת, בואו." הוא הצביע קדימה וחייך.