ישבתי ליד אח הסטיה שבמחנה וציירתי את הנוף כשמישהו עבר לידי בסערה והפיל את המחברת שלי. "היי!" מחיתי, והרמתי אותה. הסתכלתי לראות מי אלה היו, וראיתי שזה פרסי ועוד חצוייה חדשה. הם התעלמו ממני והמשיכו לרוץ. "היי, פרסי!" קראתי. הוא עצר במקומו והסתובב להסתכל עליי. הוא נראה מאוד מתוח. החצוייה השנייה הסתובבה גם היא. היה לה שיער חום חלק עד המותניים,  והיא סרקה אותי במבטה בעיניים ירוקות שמחות. היא לבשה חולצת מחנה חדשה וטייץ ירוק, ועל ידה היא ענדה שעון דיגיטלי כחול. "מה קרה?" שאלתי אותם, והצמדתי את  המחברת  לחזה שלי. "ומי את?" הוספתי והצבעתי על הנערה. היא חייכה, והושיטה את היד שלה ללחיצה. "אני איימי שינדי, בת דמטר." אמרה, ונשמעה כאילו שהחלום שלה התגשם. חייכתי בשביעות רצון, ולחצתי את היד שלה. "אני לילה בראון, בת אפולו ונצר פרספונה." איימי נראתה מופתעת מאוד. "לא חשבתי שיש בני פרספונה!" אמרה בהתרגשות וקיפצצה במקום. "זאת אומרת, בנות." מיהרה לתקן. "לא בנים." משכתי בכתפיי. "נחמד להכיר אותך, ואני מניחה שאת דודה שלי." אמרתי בחיוך, וצחקתי. היא צחקה גם. "אז... מה קרה? למה אתם ממהרים כל כך?" שאלתי, והתנדנדתי על הרגליים שלי קדימה ואחורה. "משימה." פרסי אמר בפשטות, והסתכל לכיוון של האורוות. "לאן?" שאלתי, וחיוך רחב התפשט על פניי. "רייצ'ל נתנה נבואה?" "לא.. בדיוק." פרסי מלמל. ",,זאת אומרת, גם נבואה. וחזיונות בחלומות שהיו." אמר והסתכל עליי. הוא נראה עצוב. "לרייצ'יל היו חזיונות?" שאלתי. 

רייצ'ל הייתה חברה טבה מאוד של ביתן אפולו, ולפעמים אפילו החשבנו אותה כחצי אחות. "לא... למרינדה." איימי מלמלה. "אה." נאנחתי. "אני מניחה שגם זה טוב... ומי החבר השלישי?" שאלתי. "חבר שלישי?" איימי שאלה. "כן." חייכתי. "בכל מסע חיפושים שולחים בדרך כלל שלושה." "אה." איימי מלמלה ונראתה כאילו נזכרה במשהו. "אין לנו ממש חבר שלישי." אמרה. השתררה שתיקה ארוכה. "אני... הולך להכין את בלאקג'ק..." פרסי מלמל לבסוף, ורץ לכיוון אורוות הפגאסוסים. "אז..." איימי אמרה במבוכה. "כמה זמן את כאן?" שאלה אותי. "חמש שנים." אמרתי ומשכתי בכתפיים. איימי נראתה מופתעת ומזועזעת בו זמנית. "אז איך- למה לא היית בספרים?" קראה. "בסיפרי פרסי ג'קסון?!" שאלתי בהתלהבות וחייכתי חיוך גדול. "קראת?" שאלתי אותה. היא עשתה פרצוף. "ברור שקראתי!" ענתה וחייכה. עכשיו כבר קפצתי במקום מהתלהבות. סוף סוף מישהו לחלוק איתו את הספרים ולדבר עליהם! איימי מחאה כפיים בשמחה. "סוף סוף! כלומר, אדמונד אמר לי שהיו עוד חצויים שגילו שהם חצויים מהספרים, אבל את הראשונה שאני רואה כאן!" צחקתי. "מי הדמות האהובה עלייך?" שאלתי אותה בחיוך. "פרסי וניקו." היא אמרה במבוכה, וחייכה. "ועלייך?" שאלה. "בואו נראה..." כחכחתי בגרוני, שמתי משקפי קריאה בלתי נראים והתחלתי למנות על האצבעות. "ליאו, ניקו, הייזל, גרובר, טייסון, בלאקג'ק, גברת אולירי..." באיזשהוא שלב שתינו התפקענו מצחוק. כשהצחוק שלנו הפך לגיחוכים איימי שאלה: "את רוצה להצטרף אלינו?"

קפאתי במקומי. אני? מסע חיפושים? אחרי מה שהיה בפעם האחרונה.. עם מרקו... "אנחנו צריכים חבר שלישי, שזה מספר אידיאלי  למסעות חיפושים. ממש כמו שאמרת." היא אמרה במבט רציני, אבל חייכה חיוך קטן, וקרצה. הנהנתי בחיוך מהוסס בלית ברירה. "הרופאה לדרך!" צחקקתי. היא צחקה גם. "בואי, נלך לפרסי." אמרה בחיוך, ורצנו לאורוות של הפגסוסים.