הסאטיר הוביל אותנו לסירת יאכטה לבנה שעגנה. "תיכנסו אליה." אמר לנו והצביע עליה. הילדה קפצה לסירה בריחוף קל וללא היסוס. 'בת זאוס,' הרהרתי. פרסי הנהן לסאטיר. "שנחזור לכאן אחר כך?" הוא שאל אותו, אבל הסאטיר הניד בראשו לשלילה. "לא, אני אסתדר. אתם תתרכזו בלהציל אותנו" הוא אמר, ופרסי הנהן ואני קפצתי לסירה. מיד הייתה לי בחילה. אני מעדיפה להיות על האדמה כמה שיותר, רצויי בתוך יער. "אז, איך קוראים לך ילדה?" פרסי שאל את הילדה אחרי שהוא נכנס לסירה והתחיל להשיט אותה בלי משוטים או מנועים, יש לציין. היא חייכה וזרקה מקל למים שהיה בתוך הסירה. "לינה." ענתה. פרסי הנהן. "ומה את יודעת על האלים היוונים? בת כמה את?" הוא שאל. לינה הסתכלה על הים. "אני בת 10, ואני לא יודעת כלום." היא השיבה. פרסי מצמץ. אני עשיתי פרצוף. "יש לך אבא או אמא בבית?" הוא המשיך לשאול. חייכתי. ידעתי לאן הוא חותר. (במלוא מובן המילה- הוא עשה תנועות של שחיית חתירה כדי לקדם את הסירה) לינה עשתה פרצוף. "אבא שלי אף פעם לא היה בבית ואמא שלי היא ג'ניפר לואיס." אמרה. פרסי חייך קצת. "אז...לינה. מה את יכולה לעשות?" הוא שאל אותה, והיא קפצה במקום בישיבה. החזקתי חזק בסירה. "אני יכולה לעוף! תסתכלו," אמרה בהתרגשות, ועפה לשמיים כמה סנטימטרים מעלינו. ואז היא נחתה בחיוך גדול. פרסי בהה בה, וגם אני ולילה. לינה חייכה כל הזמן. פרסי בלע רוק. "ב..ס..דר, אני חושב שהבנתי." מלמל. לינה נראתה מבולבלת, והסתכלה עליי בציפייה לתשובה. "שמעת על האלים היוונים?" שאלתי אותה, והיא הנהנה. "אמא הקריאה לי את כל המיתולוגיה היוונית. רק אתמול היא סיימה לספר לי על כל האלים לפני השינה" היא אמרה, וחייכה.  העיניים הכחולות והמחשמלות שלה נצצו. חייכתי. "מעולה. אהבת את הסיפורים?" שאלתי אותה, והיא הנהנה. "הכי אהבתי את פרסאוס" אמרה, ומחאה כפיים.  פרסי קפץ. אני ולילה צחקנו. "באמת? גם אני!" הוא אמר, וסובב את הראש אליה. היא חייכה. התחלתי לראות באופק את הפרתנון, והבטן שלי געשה בפחד. "אז יופי. האלים אמיתיים" אמרתי לה בניסיון להסיח את דעתי מהמטרה הסופית שלנו, והיא פערה את הפה. "מה?" שאלה.

פרסי הנהן. "את יודעת איך קוראים לי?" הוא שאל, ולינה הנידה בראשה. הוא חייך לעצמו. "אני פרסי ג'קסון." הוא נשמע גאה בעצמו על עצם זה שהוא אומר את המילים. צחקתי בלב. ידעתי שזה בגלל שהוא איבד את הזיכרון ולא זכר על עצמו כלום. "ואני קרויי על שם הגיבור שהכי אהבת, פרסאוס, למזל טוב." המשיך. לינה נדחקה לסף הספינה מרוב הלם. הנהנתי בהבנה. רק לפני כמה ימים הרגשתי כמוה. פרסי חייך. "רוצה הוכחה?" הוא שאל, והיא הנהנה חלושות. הוא עצם עיניים, וראיתי יד של אגרוף מים קטנה מופיעה באוויר. כעבור חצי דקה האגרוף התאדה חזרה למים. "הנה. וזה שאת יכולה לעוף- זה אומר לי שאת בת זאוס." פרסי אמר בחיוך גדול. לינה הנידה בראשה בהלם. שלושתינו הנהנו לאישור. "מי ההורים שלכם?" לינה צפצפה. פרסי חייך. "אני בן פוסידון." אמר. "אני בת אפולו." לילה אמרה בחיוך. "אני בת דמטר," אמרתי והרגשתי מוזר. לינה השפילה את הראש. פרסי הנהן. "כן. את בת זאוס- מלך האלים. אני יודע שאולי את לא מבינה, אבל זה כבוד גדול. ועכשיו אנחנו במסע חיפושים ממש כמו הרקולס" הוא אמר וחייך. חייכתי. זכרתי שהם פגשו אותו במסע שלהם. פרסי קלט את החיוך שלי וצחק במבוכה. "אהה! ידעתי מהרגע הראשון. קראת את הספרים!" הוא הכריז, והנהנתי והסמקתי. רציתי לטבוע מבושה. הוא טפח לי על הכתף. "היי, זה לא נורא. אני יודע שכולם יודעים על..." הוא השתתק והסמיק והחזיר את המבט לים. רציתי למות. הבעיה הייתה, שזה כנראה רק יגביר את המבוכה שלי. הנהנתי משותקת. "אז, אממ, כבוד גדול?" לינה החזירה אותנו לשיחה. פרסי כחכח בגרון. "אממ, כן. מלך האלים. את כנראה גם קשורה למסע" הוא אמר. לינה מצמצה. פרסי הנהן. "כן. שלחו אותך אלינו. זה לא סתם-" שמענו רעם, ודבריו של פרסי נקטעו. כולנו החזקנו בסירת היאכטה הלבנה. "מה קרה כאן?" לינה צעקה. פרסי השקיף על הים, וגל גדול הגיע. 

"בבקשה תגיד לי שאתה אחראי לגל הזה"אמרתי בתחינה לפרסי. הוא בלע רוק. הפנים שלי נפלו. "זה לא אתה" אמרתי, והוא הנהן. השתתקנו, מחכים לדבר הבא. והוא לא איחר לבוא. סלעים נפלו לידינו, ופרסי קילל ביוונית עתיקה. "הלוואי שהייתי בן האדס." הוא מלמל, והשיט את הסירה בתנועות ידיים מהירות של חתירה. החזקנו חזק וברחנו מהסלעים. ראינו את הפרתנון מולינו. לינה בהתה בו. "אף פעם לא הייתי כאן," היא מלמלה. לילה הנהנה. פרסי הסתכל על לינה. "אנחנו צריכים להגיע לשם. תוכלי להעיף אותנו?" הוא שאל ברצינות. לינה מצמצה. "אתה... צוחק עליי. נכון?"ש אלה בתקווה, אבל פרסי הניד בראשו. היא עשתה פרצוף. "לינה, את הסיכויי היחיד שלנו כרגע להגיע לפרתנון." לילה אמרה לה בקול רך ופרעה לה את השיער. לינה נשכה שפתיים ונעמדה על הסירה."אבל אני רק בת 10. אתם בני..." היא השתתקה. "19" פרסי אמר. "13," אמרתי. לינה עשתה פרצוף. "טוב. אני ינסה." אמרה ונאנחה. היא לקחה קודם את פרסי, ויכולנו לשמוע עד לסירה איך הוא מקלל. "יותר אהבתי את חברת תעופה גרייס!" הוא צעק. אני ולילה צחקנו. כעבור דקה לינה חזרה והתנשפה. אויי. לא סימן טוב, אבל לא הייתה ברירה. היא לקחה את לילה, והטיסה שלה עברה בשתיקה. הבאה בתור הייתי אני. עפנו לפרתנון, והגענו בשלום. נחרדתי למראה שראיתי- ילד בלונדיני קפוא- הנחתי שזה מייקל בן אפולו. לילה נשברה. "אויי, אלים... מייקל..." מלמלה ומצמצה. סקרתי את הסביבה. ענקית ישבה על כיסא מזהב, וחיכתה למשהו- כנראה לנו. 'נפלא' חשבתי. פרסי התנשף מהטיסה.