שתקתי כמה דקות. "את בסדר?" אדמונד שאל אותי בדאגה. הנהנתי לאט. "לוקח זמן לעכל." מלמלתי, והוא חייך בהבנה. "ככה זה אצל כל החצויים החדשים." אמר. חייכתי וצחקתי. "מה?" הוא שאל. משכתי בכתפיים, עדיין מחויכת. "פשוט... זה נשמע מטורף." מלמלתי. הוא הנהן. "האולימפוס באמת באמפייר סטייט?" שאלתי. הוא הנהן שנית. חייכתי חיוך גדול. "ואנבת' באמת שיפצה אותו?" המשכתי לשאול, ואדמונד הנהן שוב. צחקתי בהנאה, והוא חייך. "קדימה, אני מתקשר באיריס נט לכירון" אמר, והוציא משהו מהתיק שלו. קפצתי במקום וחזרתי להזיע מהתרגשות. 'אני הולכת לראות קנטאור, אני הולכת לראות קנטאור' חשבתי בעליזות.  ועוד את כירון, מכולם. אדמונד צחקק בגלל הקפיצות  שהרעידו את כל המיטה שלי, והוציא תרסיס שהיה צבוע בכל צבעי הקשת. בהיתי בו. הוא ריסס, וראיתי לראשונה בחיי את כירון ומחנה החצויים. עכשיו באמת הרגשתי שאני הולכת להתעלף. כירון היה בבניין המרכזי, ושיערתי שמי שהיה לידו היה מר ד'. לא האמנתי שאני מסתכלת על אל בן אלמוות. כירון ראה שאדמונד התקשר, וחייך והלך אליו. הוא היה בדמות קנטאור. למרות שדמיינתי אותי מלא פעמים רואה קנטאור, נרתעתי לאחור בהפתעה. יש הבדל בן דמיון למציאות. כירון חייך אלינו. "מה קורה?" הוא שאל את אדמונד. קרסתי במיטה בישיבה אחרי שנעמדתי. אדמונד צחק עליי. "כירון, זאת איימי שינדי, חצוייה חדשה שאני חושב שאני יודע בת מי היא."  אמר לו בחיוך. כירון בחן אותי, כמו בספרים. בלעתי רוק. "היא קראה את הספרים" אדמונד הוסיף במהירות. הסמקתי. הוא היה חייב להגיד את זה? 'כן' העץ שהיה מאחוריי אמר לי בראש. עשיתי פרצוף. העצים גם קוראים את המחשבות שלי, לצערי. ככה זה היה תמיד. כירון חייך אליי בהבנה. "הרבה כאן קראו אותם." אמר. חייכתי אליו בביישנות. "אז אתה מכיר את ריק ריירדן?" שאלתי אותו בהיסוס, וכירון הנהן לחיוב. הרגשתי שהלב שלי עומד לצאת מהגוף. אדמונד צחק שוב. "את בטח מתרגשת לפגוש את פרסי," כירון אמר לי בעיניים צוחקות. הנהנתי במבוכה, והסמקתי. 

כירון צחק בחיבה. "לדעתי אתם תסתדרו מצויין. אדמונד, אני אשלח לבית היתומים את בלאקג'ק- הוא מכיר את כל ניו יורק בזכות פרסי- ואיתו תעופו למחנה." אמר. אדמונד הנהן. התנשמתי במהירות. אני. הולכת. לעוף. על. בלאקג'ק. כירון סגר את האיריס נט, ועכשיו באמת התעלפתי. התעוררתי כשהרגשתי רוח נעימה מלטפת את פניי. פתחתי אט אט את העיניים, וגיליתי שאני באוויר. צרחתי בהפתעה. אדמונד היה לפניי, והיינו על משהו שחור עם כנפיים. לקח לי שתי דקות להבין שאני על בלאקג'ק בכבודו ובעצמו. רעדתי מהתרגשות, ובלאקג'ק צהל. אדמונד היה עם המושכות בידיו והטיס אותנו למחנה. "מה קורה?" שאלתי מטושטשת. צבטתי את עצמי למקרה שזה חלום- פעם כבר יצא לי לחלום שאני במחנה כי קראתי לפני השינה את אחד מהספרים בסדרה. אפילו חלמתי שאני במסע חיפושים פעם, אז אולי תבינו למה היה לי קשה להאמין שזה לא חלום. אדמונד סובב אליי את ראשו בחיוך. "בלאקג'ק, תכיר את איימי שינדי, איימי, תכירי את בלאקג'ק," אמר. הפגסוס צהל שוב. חייכתי בהיסוס וליטפתי לבלאקג'ק את הגב. "כמה זמן נעוף?" שאלתי אדמונד. "עשר דקות, אני חושב" הייתה התשובה. הנהנתי, ואדמונד חזר להסתכל על הדרך. הסתכלתי אחורה, אבל בית היתומים נעלם. חייכתי לעצמי ונשכבתי על בלאקג'ק. תהיתי מי מהשבעה יעשה לי סיור. קיוויתי שזה לא פרסי או ניקו- אחרת אני אצטרך ממש להתאפק מלשאול על קופידון. הסמקתי מהמחשבה. קיוויתי שפייפר תעשה לי סיור. מצד שני, יש לה דיבור הקסמה. 'אבל היא לא תשתמש בו לרעה,' חשבתי. אולי ג'ייסון יעשה לי סיור? לא... גם אז אני אצטרך להתאפק מלשאול על קופידון. נאנחתי. למזלי הגענו למחנה כבר, אז אלות הגורל התעלמו ממני וירדנו מבלאקג'ק. אני הסתכלתי בחשש על המחנה. 

ראיתי שמגיע אלינו חצויי- אבל לא זיהיתי אותו או משהו. חצויי אחר כנראה, לא מהשבעה. הוא חייך לאדמונד. "היי גרובר" אדמונד אמר לו בחיוך. מצמצתי. סאטיר? אולי אני עדיין לא רואה מבעד לעירפול. גרובר חייך אליי. "מי את?" הוא שאל אותי. שתקתי. "זאת איימי שינדי" אדמונד מיהר להגיד, והסתכל עליי בשאלה. חייכתי במבוכה. אני ביישנית ליד זרים, גם אם אני יודעת עליהם הכל כביכול. גרובר חייך אליי. "חצוייה חדשה?" הוא שאל את אדמונד, וזה הנהן. גרובר חזר להסתכל עליי בחיוך. "ברוכה הבאה. קראת את הספרים?" הוא שאל אותי. 'להודות... לא להודות..' חשבתי בהתלבטות. "כן," אמרתי לבסוף. הוא חייך. "יופי. אז את יודעת הכל עליי." אמר וצחק. צחקתי במבוכה. "כן" אמרתי בחיוך. גרובר הנהן. "בסדר. עדיין צריך לעשות לך סיור- רק לקרוא זה לא מספיק. אני יעשה לך." הוא אמר. נשמתי בהקלה, אבל התאמצתי להסתיר את זה. אדמונד חייך אליי. "טוב איימי, ברוכה הבאה למחנה. אני הולך" הוא אמר, והנהנתי והוא הלך. נשארתי עם גרובר. "איפה הקרניים שלך?" שאלתי. הוא חייך אליי. "תסתכלי לי על הראש" אמר. התאמצתי להתגבר על העירפול. זה היה קשה- כשהסתכלתי על הראש של גרובר הרגשתי כאילו שאני לא רואה טוב, והפיתויי לחזור להסתכל למטה היה גדול. אבל אז דמיינתי שאני מנקה חלון שמלא בערפל, ופתאום ראיתי אותן- גדולות וחזקות. עכשיו גם ראיתי את החליל של גרובר, זה שהוא קיבל מהמבוך אז. חייכתי חיוך גדול, וגרובר חייך גם בהבנה. "הצלחת, נכון?" הוא שאל, והנהנתי. הוא מחא כפיים. "מעולה. עכשיו נתחיל בסיור." התחלנו ללכת, וראיתי את כל שניים עשר  הביתנים הישנים, וגם את החדשים שהוספו. ואת הנשקייה ואת מגרש הכדורסל, וגם את היער, שהכי מצא חן בעיניי. וכמובן שגם את סירות הקאנו, ההרפיות, ואלה שמלמלה שורות מנבואות כמו תמיד, ועוד ועוד. התאהבתי במחנה. 

בסוף הסיור חזרנו לנקודת ההתחלה, מול היער. 'היי! חצוייה חדשה, נכון?' אחד מהעצים שאל אותי פתאום. מצמצתי. 'כן' עניתי במחשבה. הרגשתי שהעץ זז ומחייך. אני פשוט יודעת את זה, קשה להסביר איך. כמו שאתם יודעים שהשמיים כחולים. אתם פשוט יודעים את זה, נכון? אתם לא חושבים: 'היי, השמיים כחולים או אדומים?' לא, אתם פשוט יודעים. ככה אני עם העצים והרגשות שלהם. גרובר בחן אותי. "את מדברת עם העצים?" הוא שאל. התבלבלתי, אבל הנהנתי. הוא חייך לעצמו. "איך אתה יודע?" שאלתי בתהייה. "העיניים שלך נהיו מעורפלות כאילו שאת במקום אחר ולא היית מרוכזת פה" הסביר. חייכתי במבוכה. "ואני חושב שאני יודע בת מי את." הוא הוסיף, הצביע למעלה וכרע ברך. הסתכלתי למעלה, ונרתעתי לאחור אבל זה בא איתי- היה לי מעל הראש מגל כזה של אנשי חקלאות. גרובר כחכח בגרון. "ברוכה הבאה איימי שינדי, בת דמטר, אלת החקלאות, הטבע, התבואה, והשליטה." הוא חזר לעמוד והסתכל עליי. נדהמתי, וכירון בא אלינו בחיוך גדול. "לביתן ארבע." הוא אמר לגרובר, שהנהן והוליך אותי לביתנים הישנים. לא שהם לא נראו כמו חדשים.

 אנחנו הלכנו לביתן ארבע - ביתן דמטר. היה שם עץ באמצע הביתן, עץ אלון, והעץ המקודש לזאוס לפי המיתולוגיה היוונית. בהיתי בעץ. עם עצי אלון  משום מה היה לי הכי קל לתקשר. 'מי את?' שמעתי קול בראש- כנראה העץ.  חייכתי, וגרובר  הסתכל לי על העיניים וצחק. "עוד פעם דיברת עם העצים?" שאל בחיוך, הנהנתי. הוא חייך. 'אני איימי שינדי' עניתי לעץ בחיוך והסתכלתי על גרובר, שחייך בשעשוע. "דיברת עם עץ האלון?" הוא שאל והצביע על העץ שהיה בביתן. הנהנתי, והוא הנהן גם. העץ אלון צחקק בגלל גרובר. "היי," מישהי שהייתה בביתן ניגשה אלינו בחיוך. עכשיו שאני חושבת על זה, בטוח גם היא שמעה את השיחה שלי עם העץ. מביך. הסתכלתי עליה. היו לה עיניים ירוקות כמו של עץ פורח, והיא לבשה חולצה כתומה של המחנה וג'ינס. היא חייכה אליי. "זאת מרינדה, המדריכה שלך." גרובר הסביר. הנהנתי, ואני והיא לחצנו ידיים. היא הסתכלה עליי בעניין. חיכיתי שתגיד משהו. בסוף היא חייכה, ואמרה לי להיכנס לביתן. "אתה חופשי, גרובר" מרינדה אמרה לו, והוא הנהן והלך. נכנסתי לביתן עם התיק שעדיין היה לי על הגב והיא סגרה את הדלת. סקרתי בעניין את הביתן. הקירות שלו היו בצבע בז', והיה שטיח של דשא מזוייף על כל הביתן. חייכתי. הרגשתי בבית פה. היה גם ריח של פרחים פורחים ושל אביב בביתן, וחלק מהקירות היו בצבע ירוק כהה. היו גם אדניות עם פרחים, מה שהסביר את הריח הטוב שלהם. מרינדה חייכה אליי. "ברוכה הבאה," אמרה לי. הנהנתי בביישנות וזזתי באי נחת. "גם אותך הוא ריאיין?" שאלתי אותה. היא חייכה בשעשוע. "את מתכוונת לריק ריירדן? כן, הוא ריאיין את כל המחנה כמעט." והתחילה לצחוק. "אני שמחה שקראת את הספרים, אני לא צריכה להסביר לך" אמרה כשנרגעה. חייכתי.