למדנו עם המורה נינה, והיא עמדה לתת לנו תעודות היום. שמחתי ויישבתי עם אדמונד לידי, החבר הכי טוב  שלי ודי החבר היחיד שלי. אני ואליזבת' וג'ין חבורה, אבל רק לפעמים. והן דיברו מאחורי. הן דיברו מאחוריי על התכניות שלהן לחופש, ואני נאנחתי. לא היו לי שום תכניות, או חברים כדי לעשות אותן.  ואני אפילו לא חצוייה- תמיד בפרסי ג'קסון החצויים מגלים שהם חצויים ביום האחרון של הבית ספר. כן, אני מתה על הסדרה הזאת וקראתי את כל הספרים ועכשיו אני קוראת את "דם האולימפוס." בינתיים הוא לא נראה ספר כל כך טוב. מצמצתי כדי לסלק את הדמעות. תמיד הייתי הילדה המשונה והמוזרה, שאף אחד לא מבין. אני התחברתי לטבע, וטיולים. כולם אהבו קניונים וטכנלוגיה. "איימי!" נינה קראה לי בחוץ לבוא לקחת את התעודה. הסתכלתי על הכיתה, וחוץ ממני נשארו רק אליזבת' ג'ין ואדמונד. הוא הנהן בעידוד ויצאתי. נינה חייכה אליי,והצילה אותי מאומללות יתר.  היא נתנה לי את התעודה, ובחנתי אותה. לא רע. חייכתי. לשון- 65. אנגלית- 40. מיד עשיתי פרצוף עצוב. "אני יודעת, מאנגלית אין למה לצפות הרבה מדיסלקטית," נינה אמרה לי בעצב. נשמתי נשימה עמוקה כדי להירגע. 'מה קרה?' העץ מאחורינו שאל אותי. 'כלום,' עניתי בקול ממורמר. כן, אני יודעת לדבר עם עצים. תמיד יכלתי לדבר איתם, וסיפרתי להם הכול. גיליתי את זה בכיתה א'. "חופש נעים" נינה עשתה קול עליז, ושמה לי בתעודה מקופלת. 'לפחות יצא משהו טוב' חשבתי. "אדמונד!" נינה קראה, וראיתי אותו בא. הוא עשה את הצחוק הרועד שלו, זה שתמיד צחקתי עליו שנשמע כמו פעיה של עז. משום מה הוא תמיד נעלב כשאמרתי את זה. צחקקתי הפעם בשקט. 

נשענתי על הקיר ולא הקשבתי כי זה היה פרטי. עכשיו רק אליזבת' וג'ין נשארו בכיתה לחכות לתעודה. 'עוד קצת, עוד קצת' עודדתי את השעון הכחול הדיגטלי שלי לזוז. השעה הייתה 10:50 בבוקר, וביום האחרון אנחנו גומרים ללמוד ב11. אדמונד קיבל מקופלת כמוני, ואז יצאנו בריצה קלה החוצה. "תודה לאל!" קראתי בשמחה. אדמונד עשה פרצוף והנהן. "איזה כיף שזה נגמר, " הוא אמר וחייך. תמיד כשהסתכלתי עליו הרגשתי כאילו אני לא רואה טוב- בעיקר כשהסתכלתי למעל הראש שלו. כאילו משהו היה מוזר בראש שלו. לא מוזר מבחינה רפואית, אלא מוזר מבחינה של משהו אמור להיות על הראש שלו ואני לא רואה אותו. חזרנו לבית היתומים בצהלות. קרסתי במיטה אחרי ארוחת הצהריים, ולקחתי את הספר שקראו לו "דם האולימפוס." אהה. יש לי דסלקציה, אבל פתרנו לי את הבעיה אכשהו- המורים של היום יודעים לפתור הכל- ועכשיו אני יכולה לקרוא להנאתי. סיימתי כעבור שעה את הספר, ונאנחתי ושמתי אותו על השידה שלי.'מעניין אם האלים אמיתיים' תהיתי בפעם המיליון. ואם כן, מעניין איפה האולימפוס. ואם הדמויות אמיתיות. ואם כן, מתי ליאו יחזור לחיים כבר. הסמקתי מהמחשבה. אני הכי אוהבת את פרסי- הוא כזה חמוד. אדמונד גרר את עצמו בכוחותיו האחרונים למיטה, אחרי שהוא אכל חצי מהאוכל שהטבחים שלנו הכינו. כולל הדברים שלא אמורים לאכול. מצמצתי כשקלטתי מה חשבתי עכשיו. הרגשתי פרפרים בבטן, והלב שלי דפק במהירות. נשמתי נשימה עמוקה כדי להרגע- לא שזה עזר אכשהו. איך שאדמונד נשכב במיטה ועצם עיניים, התיישבתי.