נשכבתי במיטה שלי, עייפה. לידי אדמונד נשכב גם, חצי עייף חצי מת. המנהלת נזפה בו היום כי הוא גנב ממתקים ולא הייתה שעת התה עדיין. נו, באמת. הוא רצה גם לאכול את הניירות שעוטפים את הממתקים- קטע מוזר שלו- והיא הרביצה לו, מה שאמר שהיא ממש כועסת כי היא הבן אדם הכי נחמד בעולם בדרך כלל. עכשיו הוא קרס לכרית הלבנה, והתחיל לנחור ואפילו לא התכסה בשמיכה. צחקקתי לעצמי בשקט. "אני שונא אותה." הוא מלמל. עשיתי מהר  פרצוף רציני. "רק עוד קצת, ויש חופש" אמרתי. הוא נאנח. "מה זה משנה? ולחשוב שיכולתי להיות במקום אחר..." מלמל, ונרדם מיד אחרי זה. התבלבלתי. 'מקום אחר?' חשבתי. עזבתי את זה, ונרדמתי גם. הייתי שוב בת שלוש בחלום, ובכיתי. אשה זרה הסתכלה עליי בעצב, וג'ון אבא שלי שוב היה שיכור וזרק בקבוק יין על הרצפה. "קחי אותה. אני לא מסוגל לגדל אותה." הוא אמר בקול חנוק מדמעות. האישה נאנחה וליטפה לו את הראש. אני יישבתי בכיסא תינוקות שלי ליד השולחן אוכל שלנו. היא לבשה שימלה ירוקה ומעוטרת בפרחים כחולים, והעיניים שלה היו בצבע חום- ככה זכרתי אותה ביום ההוא. נראה שהיא בכל זאת אהבה את אבא שלי, למרות שלא הבנתי למה. הוא בקושי טיפל בי, בקושי האכיל אותי. "אני אקח אותה לבית היתומים כאן בניו יורק." היא הבטיחה לו, ואז נרדמתי בחלום והתעוררתי עכשיו במציאות. נאנחתי בגעגועים הבייתה. עד כמה שהוא היה נורא, זה בכול זאת הבית שלי.  חייכתי בעצב לחושך. האישה כנראה הייתה אמא שלי כי היא מאוד דמתה לי, ותמיד קיוויתי להראות כמוה כי היא הייתה מאוד יפה. 

נרדמתי שוב, והפעם לא חלמתי כלום כמו תמיד אחרי החלום הזה.  

למחרת התעוררתי ליום חדש, והחלון שלי היה פתוח. אדמונד עדיין ישן. השעה הייתה שבע בבוקר, ועוד שעה יתחיל היום האחרון של שנתהלימודים. הרגשתי פרפרים בבטן, וקמתי להתארגן. אנחנו לא לומדים בבית היתומים אלא בבית ספר בניו יורק.