כירון נכנס בדהרה פתאום לביתן דמטר, וקרא לי ולמרינדה לבוא לאסיפה דחופה של המדריכים. נבהלתי. "מה קרה?" שאלתי את מרינדה כשרצנו לבניין המרכזי. היא הנידה בראשה, ונכנסנו לבניין. עמדתי מול כולם, וכמעט חטפתי התקף לב כשראיתי את כל השבעה, וניקו והסאטירים.השתדלתי להראות כאילו שאני לא מכירה אותם, מה שלא היה קשה- להפתעתי לא זיהיתי אף אחד. נעמדתי ליד מרינדה, מול כולם. ליאו הלך לקרוא לפרסי, והם חזרו  וכולם התיישבו. נראה היה שהיו להם מקומות קבועים. פרסי חייך אליי, וחייכתי אליו במבוכה בחזרה. קיוויתי שאני לא מסמיקה. לא הסמקתי, נכון? סתם היה לי חם פתאום.  כירון התחיל לדבר. ."""הסיבה שיש עוד אסיפה,  היא כי הגיעה עוד חצוייה חדשה תוך פחות משבוע. זאת איימי שינדי, בת דמטר כירון אמר, וכולם הסתכלו עליי אוטומטית. עשיתי שלום עם היד. "בת כמה את, איימי?" הנערה עם השיער הבלונדיני והעיניים האפורות שאלה אותי בעדינות. הנחתי שזאת אנבת'. "13" עניתי בביישנות. היא נרגעה משום מה, ושחררה את הכתפיים. "לפחות היא הגיעה בגיל נורמלי למחנה" ניסתה להרגיע את כירון, שנשך שפתיים. "זה נכון. אבל דמטר הכירה בה מיד, ואני חושב שיש לאיימי תפקיד חשוב" אמר ובחן אותי. זזתי מרגל לרגל באי נחת. לא היה נעים להיות מוצגת כמו איזה עוף מוזר- מה שהיה מוכר לי קצת מהבית ספר. תמיד הייתי העוף המוזר בכיתה. 'לפחות משהו מוכר פה' חשבתי בעגמומיות.  "איזה תפקיד?" שאלתי את כירון. האמת שהייתי מוכנה לצאת מיד למסע חיפושים, ולהציל את העולם. כולם שתקו. עשיתי פרצוף . "נערתי, את יכולה לספר שוב את החלום שלך?" כירון פנה למרינדה, שהנהנה בכובד ראש. "כן. הייתי בחלום בפרתנון, איפה שהמרכבה. ו-" הקול שלה נסדק, והיא נמנעה מלהסתכל על פרסי. "מה?" הוא שאל אותה בחוסר הבנה. הלב שלי התחיל לדפוק. 

   מרינדה בלעה רוק, והמשיכה לדבר אבל בלי להסתכל עליו. "הם רוצים להשמיד את המרכבה" אמרה במהירות , והכוס מים של פרסי נפלה ומים טפטפו לרצפה. הוא הסתכל בחלון שלידו היה יצור, שהנחתי שהוא סימור הסמור. חייכתי אל סימור, שנהם אלי.  נרתעתי לאחור. "מה?!" פרסי קרא, ונעמד. מרינדה הלכה לכיוון הדלת, מוכנה להימלט. "זה מה שחלמתי" אמרה בקול רך, כאילו שהיא ניסתה להרגיע אותו. .היא  התעקשה להסתכל על הרצפה החומה. "הם אמרו מתי?" פרסי לחש.   מרינדה הנהנה לרצפה. "עוד שישה ימים, אלא אם כן ג'ין, אליזבת' ומייקל יבואו להציל אותה." ענתה, ומצמצה. התבלבלתי. אליזבת' ומייקל וג'ין חצויים? איך לא ידעתי את זה? אני בחבורה שלהם. אה, כן. הם בטח גילו את זה רק עכשיו. פרסי בהה בחלון של הבניין המרכזי, ונראה המום ומשותק. אנבת' החזיקה בידו בעדינות. הוא בלע רוק, וחזר לשבת. כירון כחכח בגרון, וכולם חזרו להסתכל עליו. "תודה רבה, אני חושב. עכשיו אתם מבינים למה עשיתי עוד אסיפה? מרינדה חלמה על המרכבה. איימי הגיעה כעבור שתי שניות אחרי שלושת החצויים החדשים. ברנדון בן זאוס חלם על המרכבה." סיים, ומר ד' הופיע בפוף! והנהן בהסכמה. ואז פרסי קם, והלך וטרק את הדלת של הבניין המרכזי. כולם הופתעו, וכירון הסתכל על הדלת. מר ד' משך בכתפיים, ושתה מיץ ענבים כאילו כל מה שקורה פה הוא רק סרט או ספר מותח. אנבת' התאוששה מההלם, ורצה החוצה לקרוא לו. הלב שלי המשיך לפעום במהירות. בדרך כלל אם הייתי קוראת את זה עכשיו, הייתי מאוד רוצה לדפדף קדימה  (משום מה אני אוהבת ספויילרים) ולראות מה יקרה, ואז לחזור רגועה לעמוד שעצרתי בו כשאני יודעת שלגיבורים יהיה סוף טוב. 

לצערי (או לשמחתי? הייתי מבולבלת) אני הייתי עכשיו בתוך הספר, ולא יכולתי לדפדף קדימה. בלעתי רוק. הסתכלתי על כירון, שנראה מהורהר. "כירון, מה קרה?" שאלתי אותו. מרינדה להפתעתי שמחה על הדרמה, וניצלה אותה וברחה מהבניין המרכזי כל עוד נפשה בה. נשארתי לבד, כמו תמיד. כירון הסתכל עליי בעצב. "אני חושב שאת תצאי למסע החיפושים ביחד איתם." אמר. שתקתי. טוב, מה יכולתי להגיד? "אבל כירון, היא חצוייה חדשה" נער עם משקפיים וחולצה סגולה עם שיער בלונדיני מחה. הלב שלי החסיר פעימה כשקלטתי שזה ג'ייסון גרייס. כירון הנהן אליו. "אני יודע. אבל אולי בדיוק בגלל זה היא תצא" אמר לו. ג'ייסון שתק, והסתכל עליי. נשמתי במהירות, וקיוויתי שהוא לא רואה את זה. "את רוצה לצאת, איימי?" ג'ייסון שאל אותי. הנהנתי לאט. "את יודעת מה זה אומר, נכון?"  שאל אותי, והנדתי בראש במבוכה. שיקרתי. אני שונאת לשקר. "זה אומר שתצילי את העולם, או תביאי לסופו" הנערה שהייתה לידו אמרה לי. פייפר. שתקתי. 'חתימה' קול בראש אמר לי. 'שתוק' אמרתי למוח. הנהנתי אליה. "אז מה לעשות?" שאלתי. כירון המשיך לבחון אותי. "את נראית נערה חזקה ואמיצה. מרינדה תלמד אותך דבר או שניים בכוחות שלך- ואז תלכי למס.." הוא לא סיים את דבריו, כי פרסי חזר בריצה לבניין והתנשף. אנבת' הסתכלה עליו בשאלה. "כירון... פוסידון... חייבת... לצאת.. איימי." מלמל. בהיתי בו מבולבלת, וגם כל האחרים. "הירגע נערי. מה קרה?" כירון שאל אותו. פרסי נשם נשימה עמוקה, והסתכל עליי. הוא סיפר לנו מה קרה לו מתחת למים. " אבא שלי- פוסידון- בא אליי כשצללתי באגם ואמר לי שאני ואיימי חייבים לצאת." סיים. כירון נראה מוטרד יותר ויותר. בסדר." כירון אמר בסוף, ואז חזר להסתכל עליי. פערתי את הפה בזמן הסיפור של פרסי, ועכשיו מיהרתי" לסגור אותו. "אתה ואיימי תצאו שניכם למסע. אם זה מה שפוסידון רוצה, לא נתווכח איתו." מלמל.  פרסי שתק. הוא זז באי נחת, ואז סימן לי בידו לבוא איתו ולצאת מהבניין. יצאנו בשתיקה. "תלכי ללמוד דברים של ילדי דמטר, ומחר או בעוד שלושה ימים נצא" הוא אמר לי. הנהנתי. כשהוא הלך לביתן פוסידון, קפצתי במקום כי לא יכולתי להתאפק יותר. 'אני אצא למסע חיפושים' אני אצא למסע חיפושים עם פרסי ג'קסון' חשבתי בעליזות.