בהיתי בו. 'איפה הקרניים שיש לסאטירים?' חשבתי. יכול להיות שהוא גרובר? לא, הוא קורא לעצמו אדמונד. חייכתי חיוך גדול. "אדמונד!" קראתי., והוא גנח ופתח את העיניים בלית ברירה. הוא נבהל כשעשיתי פרצוף של 'כדאי לך מאוד לספר לי מה אתה מסתיר ממני או שהלך עליך.' הוא בלע רוק. "מה? למה הערת אותי?" הוא רטן. שמתי ידיים על המותניים. "אדמונד ג'יימס, סאטיר נכבד. אנא גלה לי את מה שאתה יודע!" דרשתי בנוסח כירון הכי טוב שהצלחתי. הוא הסמיק מאוד. "איך.. איך-" הוא השתתק והסתכל על הספר "דם  האולימפוס." הוא נאנח. "ברור. ידעתי שאסור היה לך לתת להתאהב בסדרה הזאת." הוא מלמל, ונשמע כועס על עצמו. שילבתי ידיים. העץ מאחוריי נשמע מבוהל. 'לא, איימי! את לא יודעת למה את נכנסת! לא תהיה דרך חזרה!' הוא הזהיר אותי. גלגלתי עיניים.'לא אכפת לי.' עניתי לעץ במחשבה. אדמונד טמן את פניו בידיו. "בסדר, בסדר.  אני סאטיר, את חצוייה." אמר. הופתעתי מהמהירות שבה הוא אמר את זה. "אני?" שאלתי והרגשתי מטושטשת. הוא הנהן. "זה מה שרצית, לא?" שאל בקול ממורמר. הנהנתי ובלעתי רוק. עכשיו כשיש לי כוחות... לא הייתי בטוחה בזה.'אמרתי לך' העץ מאחוריי אמר. עשיתי פרצוף, ומיד חזרתי לעצמי. אדמונד נאנח. "המחנה קיים?" שאלתי. הוא הנהן בעגמומיות. "וכירון? ומר ד'? ופרסי? וניקו?" שאלתי, והלב שלי דפק. הוא חייך והנהן שוב. נרתעתי לאחור. 'אויי לא,' חשבתי באימה. איך אני יעשה את עצמי שאני לא מכירה אותם? הרי אני יודעת הכל עליהם. 'אני אצטרף לעשות הצגה שלמה,' חשבתי. "איך הם פרסמו את הסיפור?" שאלתי. הוא הסתכל עליי. "גם ריק ריירדן אמיתי, את יודעת." אמר. הרגשתי שאני עומדת להתעלף. ברור שידעתי שריק ריירדן אמיתי- אבל זה שהוא ראיין כל אחד מהם בנפרד... ואוו. התחלתי לחייך. "אה, וכן. רק חצויים היו מצליחים לקרוא בספרים האלה" אדמונד אמר. צמצמתי עיניים. "מה זאת אומרת?" שאלתי. 

עדיין הרגשתי שאני עומדת להתעלף. "זאת אומרת שיש עליהם קסם- הקטה עשתה אותו כמובן- ורק חצויים היו מצליחים לקרוא בספר, הוא כתוב כולו ביוונית עתיקה. כל הזמן הזה קראת, וזה היתרגם לך במוח ולא שמת לב. " הסביר. פערתי את הפה בזמן שהוא דיבר. "ריק ריירדן חצויי?" שאלתי בקול חלש. הוא הניד בראשו. "לא. אבל כמו שנותנים רשות לבן תמותה להכנ ס למחנה- ככה נתנו לו רשות." אמר. התחלתי לרעוד. 'אלים אדירים.' חשבתי. "את בסדר?" אדמונד שאל אותי כשראה שאני מחליפה צבעים מהתרגשות. הנהנתי. האמת שמעולם לא הייתי יותר מבסדר מעכשיו. "רגע, וכל מי שבמחנה קרא קודם את הספר?" שאלתי. הוא הניד בראשו. "יש חלק שגילו שהם חצויים דרף הספרים, אבל יש חלק שההורים שלהם סיפרו להם מתישהו." ענה. הנהנתי ובלעתי רוק. התחלתי לחייך, ויישבתי במיטה. לקחתי את דם האולימפוס לידיים, וניסיתי לראות אם הוא באמת ביוונית. "תסמכי עליי שהוא כתוב ביוונית איימי, אני לא מבין כלום" אדמונד אמר לי בחיוך. צחקתי, ונרגעתי לאט לאט. "מתי אני הולכת למחנה?" שאלתי ושמתי את הספר לידי."בסוף השבוע הזה" הוא אמר. "ואת לא צריכה לעשות הצגה- הם יודעים על הספרים." הוא הוסיף. חייכתי בהקלה גדולה.