אני קופץ במושב המכונית כל הדרך הביתה. אני מרגיש כאילו כל הגוף שלי עומד להתפוצץ אם לא אתחיל לרוץ במעגלים. אבא הפתיע אותי היום ולקח אותי לחנות של משחקי וידיאו, ונתן לי לבחור איזה משחק שאני רוצה.

וזה אפילו לא יום ההולדת שלי היום!

אני מסתכל על המשחק שאני מחזיק בידי. הוא אמור להיות ממש טוב - משחק תפקידים שמתרחש בעולם פנטזיה שבו יש אנשים ומפלצות והרפתאות. הסוג הכי טוב! אני אוהב משחקי תפקידים, משחקי פנטזיה ובמיוחד עולמות אחרים!

אני כל כך רוצה להראות את זה למארי כבר!

אני נהיה נלהב.

אני אפילו לא מחכה שאבא יעצור לגמרי את המכונית לפני שאני מזנק החוצה, מחזיק את המשחק בידי הימנית ומחבק בחוזקה את חמניה, בובת החתול הלבן שאני לא יכול לצאת מהבית בלעדיה, בידי השמאלית. אבא אומר מאחורי משהו על זה שהוא ואמא יוצאים ואני צריך להקשיב לכל מה שמארי אומרת. נו טוב, כאילו זה לא מה שקורה בכל מקרה.

אני פותח את דלת הכניסה ומחפש במבטי את מארי.

אני נהיה מדוכא.

מארי יושבת על הספה בסלון וצופה בטלוויזיה, אבל היא לא נמצאת שם לב. לידה יש עוד שלוש בנות - חברות שלה מבית הספר - שיושבות איתה וצוחקות על הסדרה שהן רואות. אני משפיל את מבטי למשחק.

אבל אז מכה בי הרעיון.

אני נהיה נלהב.

אני מרים את הראש במהירות. אני יכול להראות את המשחק לארבעתן! נוכל לשחק ביחד! אני הולך אליהן במהירות, מתאפק שלא לרוץ בתוך הבית.

אני: מארי!

מארי מסתובבת אליי, ונראית מודעת במיוחד למבטי החברות שלה שעוקבות אחרי שלה וננעצות בי. אני, לעומתה, מתעלם מזה.

אני: תראי מה קניתי! רוצה לשחק איתי?

אני מרים את המשחק בשביל שהיא תוכל לראות את הכריכה שעל הקופסה. היא אפילו לא מסתכל על זה.

מארי: לא עכשיו, סאני.

אני: נוכל לשחק כולנו, זה יהיה-

מארי: אמרתי לא עכשיו, סאני.

אני משתתק. מארי אף פעם לא מרימה את הקול עליי. רק עכשיו אני רואה את הבעת פניה.

אני: רק רציתי שנשחק...

מארי נהיית זועמת.

אני נהיה מדוכא.

מארי קמה מהספה, אבל לפני שהיא מספיקה להתקרב אליי אני בורח ורץ לכיוון המדרגות. דמעות עוקצות בעיניי. היא בחיים לא התנהגה ככה כלפיי.

אני נעצר בתחתית המדרגות ומסתכל למעלה. זה מפחיד, זה מפחיד, זה מפחיד.

אני נהיה מפוחד.

אני עולה צעד אחד לא יציב, וכמעט נופל שוב למטה. אני תופס את המעקה בחוזקה בשתי ידיים רועדות בשביל לייצב את עצמי, ועולה עוד צעד אחד. ועוד אחד.

אבל המדרגות כל כך חלקות. והידיים רק מחכות לדחוף אותי למטה.

אני עומד ליפול.

אני עומד ליפול.

אני עומד ליפול.

אני רוצה את היד של מארי.

אני לא יודע איך, אבל אני מצליח לעלות עד למעלה בלי ליפול במדרגות, ואז הטלך ברעד אל החדר שלנו. אני סוגר את הדלת מאחורי, חולף ליד המיטה הריקה של מארי, מניח את התיק שלי ליד המיטה שאני ישן בה ואז נשכב עליה ומתכסה עד הראש. רק אז אני מסכים לעצמי לבכות. מארי מעולם לא צעקה עליי. מעולם לא. היא תמיד רק דאגה לי. למה היא שונאת אותי עכשיו?! בסך הכל רציתי לשחק איתה!

אני רוצה את אחותי בחזרה.

אני רוצה את אחותי בחזרה.

אני רוצה את אחותי בחזרה.

אני לא רוצה להיות לבד.

•••

אני פוקח את העיניים ומוריד את השמיכה מהפנים. החדר חשוך כמעט לגמרי. כנראה נרדמתי בלי ששמתי לב.

אני קם מהמיטה והולך לתיק שלי. אני מחפש קצת בפנים לפני שאני מוצא את הדבר שחיפשתי. חטיף שוקולד שהמורה חילקה היום בבית ספר, לכבוד יום ההולדת של אחד הילדים. שכחתי ממנו לגמרי עד עכשיו, אבל זה טוב שלא אכלתי אותו לפני. זאת תהיה דרך נהדרת להשלים עם מארי.

אני מוריד את העטיפה מהשוקולד וזורק אותה לפח בדרך החוצה מהחדר. אני יוצא מהדלת והולך למדרגות. הבית שקט, אבל אני יכול לשמוע נגינה של פסנתר. כנראה מארי מנגנת. אני יורד במדרגות בזהירות, מצטמרר מכל נגיעה של יד קטנה על הגב שלי, ובסופו של דבר מגיע לקומה הראשונה. אני חותך את השוקולד הכי באמצע שאני יכול בדרך לחדר הפסנתר.

אני: מארי?

הנגינה מפסיקה. אני מציץ אל תוך החדר ורואה את מארי יושב ליד הפסנתר, אבל מסתכלת ישר עליי בעיניים הגדולות והבהירות שלה.

מארי נהיית עצובה.

מארי: אוי, סאני... אני כל כך מצטערת...

הקול שלה נשמע שבור, והיא נראית כאילו היא עומדת לבכות. אבל למה שהיא תצטער?

אני: זאת אשמתי. הבאתי שוקולד לפיוס.

אני מושיט למארי את החצי שלה - הגדול יותר, כמובן - והיא לוקחת אותו בחיוך קטן, למרות שהיא עדיין נראית כאילו הדמעות עומדות לפרוץ בכל רגע. כל אחד מאיתנו מכניס את החצי שלו לפה באותה השנייה, ואני חושב שזה כל כך מגניב שאנחנו מסוכרנים ככה.

אני מבין שמשהו לא בסדר רק כשמארי מתחילה לחרחר.

אני מרים את מבטי.

אני נהיה מפוחד.

אני: מארי!

העור שלה מתנפח. התקף אלרגיה. אני מזנק אליה במהירות ומנסה לחפש את מזרק האפיפן על הבגדים שלה, אבל ברור שהוא לא שם. אין לה שום סיבה להחזיק אותו עליה בבית. היא ממשיכה לחרחר.

היא לא יכולה לנשום.

היא לא יכולה לנשום.

אני לא יכול לנשום.

אני יוצא בריצה מהחדר ועולה למעלה כל כך מהר, שאני שוכח לפחד מהמדרגות. למרות שהפחד הזה נראה כל כך טיפשי לעומת הפחד לאבד את מארי. אני נכנס לחדר שלנו ופותח את המגירה הראשונה בשידה שליד המיטה של מארי, איפה שהיא תמיד שומרת את המזרק שלה.

הוא לא שם.

אני פותח את שאר המגירות במהירות, אבל הוא לא נמצא גם בהן. אני מחפש במגירות שלי, על השולחן, בתוך הארון, אפילו מתחת למיטות של שנינו, אבל הוא לא נמצא בשום מקום.

אני: אמא! אבא!

אני צורח בכל כוחי, אבל אף אחד לא עונה. הם לא בבית? דווקא עכשיו?!

אני רץ החוצה מהחדר שלנו ונכנס לחדר המקלחת. אני מחפש את המזרק בארון התרופות, בכל המגירות - אפילו בפח! - אבל גם שם אין כלום.

החדר של אמא ואבא. עדיין כלום.

אבל אני אפילו לא טורח ללכת לחפש בארון, החדר האחרון במסדרונות. לקחת לי יותר מדי זמן לחפש. יותר מדי זמן.

אני נהיה אומלל.

אני מתיישב על המדרגה הראשונה ועוצם את העיניים בחוזקה. לראות כמה גבוהות המדרגות גורם לי ליותר בחילה ממה שאני כבר מרגיש.

כי רצחתי את מארי. רצחתי את אחותי הגדולה.

אני לא שם לב שאני מתחיל לבכות. רגע אחד אני יושב שם ומנסה לעצור את הקיא מלעלות, וברגע הבא אני בוכה כמו תינוק.

אני בוכה כל כך חזק שאני לא יכול לנשום.

אני לא יכול לנשום.

אני לא יכול לנשום.

מארי לא יכולה לנשום.

אני מרגיש במבט נוקב שננעץ לי בעורף. אני מסתובב בדיוק בזמן בשביל לראות את הדמות המוצלת מאחורי, עם השיער הפרוע והעור הנפוח ושתי העיניים שטופות הדם שנועצות בי מבט מאשים.

סאני נהיה לחוץ.