זה מרגיש מגוחך להמשיך לעדכן כאן בלי שאף אחד קורא.

•••

כשסאני מתעורר על מיטה נוחה בחדר לבן, הוא יכול לראות אנשים במדים מתרוצצים סביבו. רופאים, הוא חושב לעצמו כשהוא מסתכל בטשטוש על אחד מהם, ששם לב שהוא התעורר וממהר אליו. הרופא מנסה לדבר איתו. מנסה לשאול אותו מה שלומו, ואם הוא זוכר מה קרה. סאני לא משתף פעולה. הוא לא מסכים לדבר עם האיש הזר הזה.

הרופא מנסה לעבור לטקטיקה אחרת. הוא מספר לסאני שאמא שלו הייתה כאן איתו עד לא מזמן, ושואל אם הוא ירצה לראות אותה. גם הפעם סאני לא עונה. גם אם הוא היה מאמין לכך שאמא שלו באמת ישבה איתו כשישן, הוא יודע שהיא לעולם לא תרצה להיות איתו באותו החדר כשהוא ער.

והוא לא יכול להאשים אותה.

הוא מחכה עד שכל הרופאים יצאו מהחדר - הוא מחכה גם כמה דקות אחרי זה בשביל לוודא שהוא צדק ואמא שלו באמת לא מתכוונת לבוא - ואז מרים את ידו בשביל למשש את העין הפצועה.

תחבושות.

הוא מרים את היד מעל הפנים, בוחן את האצבע שלו עם העין הבריאה.

חתך ארוך ששוליו כבר נהיו ירוקים, ועדיין מדמם הרבה יותר ממה שזה צריך.

סאני כבר בטוח שזה לא נורמלי בשביל פצע. למה זה מדמם כל כך הרבה? העור שלו באמת אמור להפוך לירוק בגלל שריטה? ולמה אף אחד מהרופאים שהיו שם לא טיפל בזה?

אבל אין לו תשובה לכל השאלות האלו, והוא מניח את היד חזרה על המיטה ועוצם את העין שלו.

הוא רוצה לחזור לישון.

•••

סאני לא סופר כמה ימים הוא בבית חולים. הוא גם לא שואל כשסוף סוף משחררים אותו. אמא שלו נמצאת שם כשנותנים לו לצאת חזרה הביתה, אבל היא אפילו לא מסתכלת עליו.

סאני עוצם שוב את העין ומנסה לחשוב על אובי. על סאם.

היחידה שביקרה אותו בזמן שהיה מאושפז הייתה מארי.

•••

כשסאני חוזר לבית הספר, בהפסקה הראשונה הוא הולך אל מאחורי בניין בית הספר, מחזיק בידו שקית ניילון שקופה שבה נמצאת עוגיית חמאה יחידה שהכין לפני שאמא שלו עזבה שוב. היא עזרה לו עם ההכנה, אבל לא הייתה אפילו פעם אחת שבה הסתכלה עליו ישירות.

סאני יודע שהיא שונאת אותו. סאני יודע שזה מגיע לו.

סאני נהיה עצוב.

כשהוא מגיע, הוא יכול לראות שם את סאם, יושב על האדמה. בדיוק מי שהוא בא לחפש. סאני תוהה עכשיו האם הצרחה של מארי העירה אותו באותו הלילה. האם סאם בכלל ראה אותו לפני שלקחו אותו לבית חולים? מה מארי סיפרה לו שקרה?

האם הוא שונא אותו בגלל מה שהוא עשה?

סאם סוף סוף שם לב שמישהו נמצא במקום שלו, ומסתובב בשביל להסתכל על סאני. סאם קופא במקומו, וסאני משפיל את מבטו.

הוא בטוח שונא אותו. שונא אותו הוא שונא אותו הוא שונא אותו.

סאם: א- א- א- היי.

סאני מרים את השקית מול הראש שלו, גם בשביל להראות לסאם את העוגייה שהכין לו וגם בשביל להסתיר את פניו.

סאני: הבאתי לך עוגייה.

סאם לא אומר כלום. סאני מחכה לפחות חצי דקה לפני שהוא ממשיך.

סאני: א-אני לא טוב באפייה.

סאני רואה תנועה מזווית העין, אבל העוגייה מסתירה ממנו את סאם. הוא לא רוצה לאבד אותו. הוא הבטיח לעצמו שהוא לא עומד לאבד עוד חבר. אסור לו לאבד את סאם. אסור לו.

הוא שומע את סאם רוקע ברגלו, ומשפיל את מבטו שוב.

סאני: סליחה.

עוד שתיקה.

סאני: אתה שונא אותי?

הפעם סאני מרים את ראשו, והוא מצליח לראות את סאם מניד בראשו.

סאני: אתה לא מסתכל עליי.

סאם מושך בכתפיו.

סאני נהיה מדוכא.

זאת הרגשה מוזרה, סאני מחליט כשהוא מסתכל בחבר הכי טוב שלו, שלא מסכים אפילו להגיד לו משהו. זאת תחושה חמימה בלב, אבל לא חמימה בצורה הנעימה שגורמת לו לרצות לרוץ. לרצות לחייך. זאת תחושה חמימה בצורה כואבת, כואבת כל כך שהיא גורמת לדמעות לעלות בעיניו. כואבת כל כך שהיא גורמת לגוש לחנוק את הגרון שלו.

הוא בקושי מבדיל בין שתי התחושות האלו, והן עוד אמורות להיות הפוכות זו מזו. מי הצליח להבין שאלו שני הפכים? איך אנשים מצליחים לתת לתחושות האלו שמות בכלל?

סאני מניח את השקית על החול ומתרחק שני צעדים. הוא מרגיש כאילו סאם לא רוצה להתקרב אליו, ומחליט לתת לו מרחב.

סאני בוהה באדמה שמתחתיו במבט נוקב. לא עוברות יותר מעשר שניות והוא רואה יד בהירה לוקחת את השקית. הוא מרים את מבטו ורואה את סאם מניח את השקית על האדמה מולו ומסתכל על העוגייה שבפנים. סאני לא יכול אפילו לראות את הבעת הפנים של סאם מתחת לכל התלתלים שנופלים לו על הפרצוף.

סאני ממשיך להסתכל על סאם עד שהוא רואה אותו מתכווץ, ומשפיל את מבטו במהירות. הוא מבין שהוא גורם לו להרגיש לא בנוח. מה הוא אמור לעשות עכשיו? הוא בועט חול בתנועה עצבנית, ואז שומע רשרוש של שקית.

הוא מרים את מבטו ורואה את סאם מוציא את העוגייה החוצה ובוחן אותה, לפני שהוא מכניס אותה לפה.

סאני נהיה מפוחד.

הוא כזה אידיוט! למה הוא לא שאל את סאם אם הוא אלרגי למשהו לפני שהוא נתן לו את העוגייה? מה אם הוא יגרום לו לחטוף התקף אלרגיה ולמות? האם הוא יצליח למצוא את המזרק הפעם? ומה אם לא? הוא לא רוצה להרוג עוד מישהו! הוא לא רוצה הוא לא רוצה הוא לא רוצה!

אבל סאם רק לוקח עוד ביס. ועוד אחד. והמחשבות של סאני מפסיקות להתרוצץ.

הכל בסדר.

סאני: יש כאן חתול?

סאם: לא עכשיו.

סאני נהיה עצוב.

סאני מהנהן בתגובה. לפחות סאם סוף סוף אמר לו משהו.

סאם מסתכל על הגדר של בית הספר, ואז הבעה מוזרה עולה על פניו והוא משפיל את מבטו.

סאני: סליחה.

סאם מהנהן.

סאני: אתה...

הוא מהסס קצת.

סאני: אתה עדיין רוצה להיות חבר שלי?

סאם לא עונה לו. הוא רק ממשיך לכרסם את העוגייה שלו בשתיקה. סאני מחכה עוד כמה שניות לפני שהוא מבין שסאם לא עומד לענות לו. שסאם לא רוצה אותו שם בכלל. הוא מתרחק שני צעדים, ואז מסתובב והולך במהירות חזרה לכיתה.

הוא באמת איבד את סאם. והוא אפילו לא יכול להאשים אותו על כך.