שכחתי לפרסם את זה לפני. סליחה.

•••

סוף היום מגיע, וסאני נעמד ליד השער, מחפש את סאם במבטו. תנועה חדה תופסת את תשומת ליבו, והוא יכול לראות את סאם בצד השני של השער, קופץ ומנופף בידיו בפראות.

סאני נהיה שמח.

סאני מנופף בחזרה ורץ אליו במהירות.

מדהים לחשוב כמה הם מתלהבים, כשהם בקושי מכירים אחד את השני.

סאם: היי!

סאני: היי!

סאם נותן לחברו מכה בגב - כנראה מחווה חברית או משהו - וסאני מועד קדימה, מצליח להחזיר לעצמו את שיווי המשקל בדיוק בזמן לפני שהוא נופל.

סאם: בוא נלך!

סאני מהנהן במהירות, ומתחיל ללכת הכי מהר שהוא יכול בלי שזה יחשב כריצה. הוא לא אוהב לרוץ. סאם עוקב אחריו, מצליח איכשהו לשמור על הקצב עד שהם מגיעים. סאני פותח את הדלת והשניים נכנסים יחד, מחפשים בעיניהם אחר החתול.

סאני מסתובב בכל הקומה הראשונה בחיפוש אחר כדור הפרווה השחור, אבל כשהוא לא מוצא כלום הוא נאלץ להודות בעובדה שמיאו כנראה נמצא בקומה השניה. כלומר - הם צריכים לעלות במדרגות.

הוא זורק את התיק שלו ליד הדלת ומסמן בראשו לסאם, שמסתכל סביב בהתפלאות כאילו הוא מעולם לא ראה בית.

סאני: הוא למעלה.

סאם: יש למעלה?!

סאני תוהה למה הוא נראה כל כך מופתע - הרי המדרגות נמצאות ממש מול הפנים שלו - אבל מהנהן בתשובה. הוא הולך לגרם המדרגות, סאם ממהר לבוא אחריו, ונעצר מול המדרגה הראשונה. הוא יודע שעדיף שסאם יעלה ראשון.

וזה בדיוק מה שהוא עושה. סאם עולה במדרגות במהירות לא יאמנת, שהיא כנראה קצב העלייה הרגיל לכל אדם נורמלי שמשתמש במדרגות, בעוד סאני מתקדם בזחילה מאחוריו, מחזיק את המעקה בשתי ידיים רועדות מרוב מאמץ, ועולה בקצב של מדרגה אחת לחצי דקה.

סאני נהיה מפוחד.

לעלות במדרגות זה לא גרוע כמו לרדת בהן - זה מרגיע יותר שאי אפשר לראות את התחתית - אבל בסופו של דבר רק דבר אחד מבעית את סאני מהמדרגות, וזה ליפול בהן.

סאם: למה אתה איטי?

סאני מרים את מבטו מהמדרגות, ורואה שסאם כבר כמעט הגיע לקומה השנייה, בעוד הוא עדיין לא עבר שלוש מדרגות.

סאני: אני לא רוצה ליפול.

סאם מהנהן בהבנה וחוזר לעלות במדרגות, לחרדתו של סאני, בדילוגים של שתיים. סאני בוהה בו בזעזוע, לפני שהוא נזכר שגם הוא צריך לעלות ומשפיל את מבטו שוב.

מדרגה מדרגה. הכל בסדר. הוא לא נופל. הוא לא נופל. הוא לא נופל.

רק כשהוא מגיע למדרגה האחרונה הוא מרגיש את היד. האצבעות הארוכות נכרכות סביב הקרסול שלו, טפרים ננעצים בעור, כמעט מקיזים דם. סאני ממהר לבעוט ברגלו בניסיון להעיף את יד הגופה מעליו, לא מעז להסתכל על הרגל שלו ולראות את היד עצמה. תמיד עדיף כשלא יודעים מי מנסה להרוג אותך. הוא מרגיש את האחיזה של היד מתרפת, ועולה את המדרגה האחרונה.

הוא הצליח.

סאם מסתכל עליו באותו מבט ניטרלי בזמן שהוא עולה, כאילו לא אכפת לו בכלל מהיד המתה שניסתה הרגע לרצוח את החבר הכי טוב החדש שלו.

סאם: איפה?

לוקח לסאני כמה שניות להבין שהוא מדבר על החתול, ומוביל אותו לחדר שלו, שם הם מוצאים את מיאו ישן מכורבל על השמיכה שעל המיטה של סאני. סאם קופץ מיד על המיטה ומתחיל ללטף את מיאו, בעוד סאני מסתכל עליו בשקט ולא זז מפתח החדר.

סאם: איך קוראים לו? או לה?

סאני: מיאו.

חיוך מתגנב על פניו של סאם.

סאם: מגניב.

סאני: נכון?

זאת הייתה גם התגובה של סאני, ביום שבו מארי הביאה את הגור הקטן הביתה והכריזה שקוראים לו מיאו. מסתבר שהחתולה של חברה שלה נכנסה להיריון, ומארי לא יכלה לוותר על ההזדמנות לגדל חתול מחמד משלה. זאת הייתה היא שדאגה לכל הצרכים של מיאו - להאכיל אותו, לשחק איתו, לשמור עליו כשהוא משתולל בחוץ.

ועכשיו זה התפקיד של סאני לשמור על החתול. זאת הסיבה שהוא משתמש בכסף שלו רק בשביל לקנות אוכל ומשחקים חדשים למיאו, ואף פעם לא בשביל עצמו.

סאני נהיה שמח.

סאני: הוא אוהב קופסאות גדולות.

סאם: בתים?

סאני מניד בראשו.

סאני: לא. קופסאות גדולות. גם אני אוהב קופסאות גדולות.

סאם: אני אוהב לקשט אותן.

סאני: הייתה לי פעם קופסה גדולה. אני לא זוכר איפה שמתי אותה.

סאני קיבל את הקופסה הזאת לכבוד חג המולד, לפני שלוש או ארבע שנים. היא הכילה בתוכה מתנה שלמה, אבל סאני אפילו לא זוכר מה היא הייתה. כל מה שעניין אותו הייתה הקופסה, שבה הוא החליט לישון בכל יום במשך חודש.

סאם: חבל.

סאני מהנהן בהסכמה.

סאני נהיה עצוב.

סאם: והוא יפה!

סאני: מה?

סאם: מיאו.

סאני נהיה שמח.

חיוך קטן עולה על שפתיו של סאני.

סאני: כן.

סאם מהנהן לעבר סאני, ואז חוזר להתעסק רק במיאו.

סאם: מי יפה?

סאני: מיאו.

סאם: בדיוק!

סאני מנסה לעצור צחוק, אבל הוא בכל זאת פולט גיחוך קצר. הוא מביט בסאם שמלמל דברים לחתול, ומתיישב על הרצפה איפה שעמד.

סאם מפנה אליו מבט.

סאם: בית יפה.

סאני: אני לא אוהב אותו.

סאם: הא. למה?

סאני מושך בכתפיים. הוא בעצמו לא מצליח להבין למה הוא מרגיש כל כך לא בנוח בבית הזה. אולי זה בגלל המדרגות, שבהן הוא חייב לעלות ולרדת לפחות פעמיים ביום, אם לא יותר. או אולי זה בגלל שהוא השתנה כל כך ממה שהוא היה מלפני שנתיים, כשהמשפחה שלו הייתה עדיין שלמה.

סאני מחליט לבסוף על התשובה.

סאני: הוא גדול מדי.

סאם: זאת בעיה?

סאני מהנהן.

סאני: ריק פה מדי. אני לא אוהב להיות לבד.

סאם: אבל יש לך את מיאו!

סאני: נכון.

השניים מסתכלים על מיאו לכמה שניות, ואז עולה בסאני הרעיון המדהים.

סאני: אולי תישאר לישון אצלי!

סאם: לישון אצלך?

סאני מהנהן מהר.

סאני: נארח למיאו חברה ביחד. הוא פוחד מהחושך.

סאני יכול לראות את העיניים הירוקות של מיאו מביטות בו, כאילו החתול יודע שהוא שיקר הרגע, אבל נראה שהדבר כבר הוחלט.

סאני נהיה שמח.

בפעם הראשונה מזה שנתיים, הוא לא עומד להיות לבד.