סאני נהיה מפוחד.

סאני מסתובב ברחובות עם הכינור ביד שלו ומסתכל סביב בטירוף, למרות שהוא לא מצליח לראות כמעט כלום עם הדמעות שמטשטשות את שדה הראייה שלו. הוא כמעט מפספס את סאם שהולך בצד השני של הרחוב. סאני תולה את הכינור על הכתף ורץ אליו.

סאני: ראית את מיאו?

הקול שלו רועד, אבל זה כבר לא מפריע לסאני. הוא ממש רוצה לבכות עכשיו.

סאם: אה. לא.

סאני פולט יבבה.

סאני: הם הוציאו אותו!

סאם: מה? מי?

סאני: ההורים של אובי!

טוב, הורי האומנה של אובי. ההורים של אובי מתים.

סאם: מה?!

סאני: מה אם הוא מת?!

סאני מייבב שוב. המחשבות שלו מסתחררות בטשטוש והוא כבר לא מצליח לעקוב אחריהן. מיאו עומד למות מיאו עומד למות מיאו עומד למות והכל באשמתו.

הוא חוזר להסתכל סביב בתקווה קלושה למצוא את החתול השחור בריא ושלם, אבל הוא כבר יודע שזה לא עומד לקרות. מיאו בטוח מת עד עכשיו. סאני רצח את החתול של מארי.

סאני מתחיל לבכות.

סאם: נ-נחפש.

סאני: הוא לא יודע מה זה מכוניות! מה אם הוא נדרס?!

סאם: נחפש.

הפעם הטון של סאם יציב יותר, אז סאני מהנהן למרות הידיעה שהם עומדים למצוא אותו מרוח על הכביש והוא ממש לא רוצה לראות את זה. הוא גם לא מצליח להפסיק לבכות.

השניים הולכים ברחובות ומחפשים את מיאו בכל שיח או סמטה. שום דבר. סאני מתחיל להרגיש מסוחרר מהמחשבות חסרות ההיגיון שלו. הוא לא מצליח יותר לראות את מארי שהולכת ממש לידו.

ואז הוא מרגיש את סאם תופס את הזרוע שלו ומושך אותו. סאני ממצמץ ומצליח לראות מבעד לדמעות והמחשבות המטושטשות את מה שסאם ראה. חתול שחור.

סאני פולט צעקה, דוחף את הכינור שלו לידיים של סאם ואז רץ למיאו ומרים אותו בזרועות רועדות.

סאני נהיה מאושר.

סאם: זה הוא.

סאני מהנהן במהירות, ובעיקר חושב על כמה טוב שהם לא מצאו אותו דרוס על הכביש.

סאם: אתה מרגיש יותר טוב?

סאני: לא!

סאם: למה?

סאני: לאן אני אלך עכשיו?!

סאני נהיה מדוכא.

כי עכשיו סאני יהיה חייב לעבור. הוא לא יכול לגור עם אנשים שניסו להרוג את החתול שלו, ואם הוא יחזור לבית שלו יבואו לקחת אותו.

סאני: אני לא יכול לגור עם אובי, ואני לא רוצה שישלחו אותי למשפחת אומנה!

סאם: אין לך הורים?

סאני מתחיל לתהות אם הוא דיבר לקירות כל הזמן הזה.

סאני: יש לי.

סאם: אז לא ישלחו אותך.

סאני: אבל אמא שלי אפילו לא קונה לי אוכל. והם יודעים את זה. בטוח ישלחו אותי.

הרי אם לא רוצים לקחת אותו, למה אמא שלו דיברה בטלפון על זה שהוא עומד לעזוב?

סאם שותק לכמה רגעים.

סאם: הוא כאן.

סאני מטה את הראש.

סאם: מיאו.

איך זה קשור?

סאני מהנהן ומשפיל את מבטו לחתול. הוא שם לב בזווית העין שסאם מתיישב לידו. סאני מפנה את המבט ממיאו אל הכינור שבידיו של סאם, ואז מהכינור לסאם עצמו, ואז הוא נשען קדימה ומניח את הראש שלו על הכתף של סאם. השניים נשארים שקטים ביחד לדי הרבה זמן.

סאם: אתה לא בסדר?

סאני: לא.

סאם: מצאנו אותו.

סאני: אבל מה אני אעשה עכשיו?

סאם לא עונה. במקום זה הוא מלטף את מיאו.

סאני משפיל את עיניו.

סאם: לאן תלך?

סאני: אני לא יודע.

סאם: ישלחו אותך מכאן?

סאני: כנראה.

עוד שתיקה קצרה.

סאם: אל.

סאני: מה?

סאם: אל תלך.

סאני: אבל אם אני אהיה חייב?

סאם: אל.

סאני: איך?

סאם לא עונה. סאני מנסה לשאול משהו אחר.

סאני: בטוח שאי אפשר להיות אצלך?

הוא שואל את זה בשקט, בהיסוס, כי הוא יודע כבר מה תהיה התשובה של סאם. אפילו לא פעם אחת סאני זכה לראות את הבית של סאם מבפנים. הוא ידע שהוא לא רצוי שם.

סאם: בטוח.

הוא ענה על זה די מהר.

סאני: אז אני מניח שזה ביי.

סאם שותק, אז סאני מרים את הראש מהכתף שלו ונעמד על הרגליים עם מיאו על הידיים שלו.

סאני: אתה יכול לעזור לי?

סאם: במה?

סאני מחווה על הכינור שבידיים של סאם.

סאני: אני צריך להחזיר את זה הביתה.

סאם מהסס לדי הרבה זמן.

סאם: אוקיי.

סאני מהנהן והולך לבית שלו, סאם הולך אחריו. ההליכה עוברת בשתיקה, וכשהם מגיעים סאני מניח את מיאו על הרצפה ולוקח את הכינור מהידיים של סאם. סאם מתיישב על הרצפה ליד מיאו ומלטף אותו. סאני מתיישב לידו, אבל נועץ את מבטו בכינור. הוא לא יכול להביא את עצמו להסתכל על החבר הכי טוב שלו. לא עכשיו.

אבל אז הוא כן מרים את המבט ומסתכל על סאם. סאם עסוק כל כולו במיאו, ולא שם לב לסאני בכלל עד שהוא מניח את הכינור ורוכן קדימה לחבק אותו.סאם פולט קול השתנקות, וסאני מהדק את החיבוק. הוא רוצה לשמור את זיכרון החיבוק הזה לנצח. הוא רוצה לשמור את סאם איתו לנצח.

אבל סאם לא מחבק אותו חזרה, אז סאני מפסיק. סאם אפילו לא אומר לו כלום.

סאני חוזר להשפיל את המבט.

סאם: רוצה להחזיר את זה למקום?

סאני מרים את מבטו מספיק בשביל לראות שסאם מצביע על הכינור.

סאני: לא. הוא ומיאו לא עוזבים אותי.

סאם: התכוונתי לעכשיו.

סאני: בדיוק.

סאם מסתכל עליו במבט מוזר, אז סאני מחבק את הכינור שלו בשביל להוכיח את הטענה. כנראה זה הבהיל סאם, כי הוא קם לעמידה. סאני קם אחריו במהירות.

סאני: הכינור יהיה בודד לבד.

סאם: אתה זוכר איך לנגן בו?

סאני מהנהן.

סאני: לנגן לך?

סאם: לא עכשיו.

אוף.

ואז בלי להגיד עוד מילה נוספת, סאם הולך לדלת.

סאני: סאם? לאן אתה הולך?

סאם: הביתה.

סאני: כבר?

סאם: מתי אתה עוזב?

סאני: אני לא יודע.

סאם: אתה חושב שבקרוב?

סאני מהנהן. עכשיו כשכבר אין לו מקום מחבוא מהאנשים הרעים של הרווחה, הם בטח יקחו אותו בכל רגע.

אבל כנראה שזאת לא הייתה התשובה הנכונה, כי סאם פותח את הדלת בתנופה ורץ החוצה לפני שסאני מספיק להגיד דבר נוסף.

סאני: סאם!

סאם: לא!

סאני מתחיל לרוץ אחריו, מתעכב רק כדי לסגור את הדלת מאחוריו בשביל שמיאו לא יצא שוב.

סאני: מה קרה?

סאם: לא רוצה!

סאני מושיט יד לתפוס את סאם. בהתחלה הוא מפספס, אבל כשהוא מצליח הוא מנסה למשוך את החבר הכי טוב שלו לחיבוק. סאם בורח מהאחיזה שלו.

סאני: סאם!

סאם נעצר ומסתכל על הרצפה. סאני מנסה לחבק אותו שוב, אבל סאם מנער אותו.

סאם: די.

הוא רוקע באדמה, אז סאני יודע שכנראה משהו לא בסדר. הוא עומד ליד סאם עד שהוא מפסיק לרקוע באדמה, ודמעות עולות בעיניו.

סאני: סאם...

כשסאם לא עונה לו, סאני מושיט יד בהיסוס בשביל לתפוס את היד של חברו, ואז משלב את האצבעות שלהם ביחד.

סאני: אנחנו נגור ביחד לנצח, אוקיי?

סאם פונה להסתכל עליו.

סאני: תבטיח לי שזה יקרה מתישהו.

סאם משפיל שוב את מבטו.

סאם: לא עכשיו.

סאני: לא עכשיו. מתישהו.

סאם: מתישהו זה בסדר.

סאני: אז אתה מבטיח?

סאם: אם בעתיד אני ארצה.

משהו צובט בחזה של סאני, אבל הוא מתעלם מזה ומהדק את האחיזה ביד של סאם.

סאני: אנחנו עדיין נהיה חברים, נכון?

סאם: אנחנו חברים?

הצביטה הופכת לאגרוף בלב.

סאני: אנחנו... לא?

סאם: אף פעם לא היו לי חברים.

סאני: אנחנו היינו חברים כל הזמן הזה, לא?

סאם: הו.

סאני: ואנחנו נמשיך להיות חברים, נכון?

סאם: כן.

סאני נהיה שמח.

סאני מחייך ולוחץ את היד של סאם. הוא בוחן את הידיים שלהם לרגע לפני שהוא מרים את מבטו ישר לעיניים של סאם.

סאני: אני רוצה לחבק אותך.

סאם: אה. אוקיי.

סאני עוזב את היד של סאם וכורך את הזרועות שלו סביב החבר הכי טוב שלו לנצח. סאם מחבק אותו חזרה. סאני מניח את הראש על הכתף של סאם, והם נשארים ככה לפחות דקה לפני שסאם עוזב בסוף את החיבוק ומתרחק.

סאם: אני הולך הביתה.

סאני נהיה עצוב.

סאני מהנהן ומשפיל את מבטו.

סאם: לבכות.

הוא אומר את זה בטון של מישהו שמתרברב בכל הגביעים שהוא זכה בהם. זה מוזר לסאני.

סאני: לבכות?

סאם מהנהן.

סאני: למה?

סאם חושב לרגע על תשובה.

סאם: ככה.

סאני: אתה בטוח שאתה רוצה לבכות לבד?

ואז זה מכה בסאני.

סאני נהיה אומלל.

סאם: אולי?

סאני: אני לא רוצה לבכות לבד!

הוא אומר את זה חזק מדי. דמעות צורבות בעיניו. רק עכשיו הוא מבין שזה מה שהוא עשה בשנתיים האחרונות. הוא אף פעם לא דיבר על מה שקרה למארי. הוא אף פעם לא נתן לאף אחד אחר לנחם אותו.

הוא בכה לבד כל הזמן הזה. הוא לא רוצה להמשיך ככה.

סאם מחוויר ומנסה לחבק אותו מהר. סאני נקבר בחיבוק.

סאני: אני לא רוצה לשמור בלב יותר.

סאם טופח לו פעמיים על הגב בעדינות, כאילו הוא מנסה לעודד אותו.

סאני: אני... אני...

אבל סאני לא יכול לסיים את המשפט. הוא לא יכול לנשום הוא לא יכול לנשום הוא לא יכול לנשום. בדיוק כמו מארי.

סאם: מה?

סאני מחבק את סאם חזרה בחוזקה וקובר את הפנים שלו בכתף של חברו.

סאני: אני הרגתי אותה.

סאם: לא אתה לא.

סאם צודק. סאני לא הרג אותה. הוא רצח אותה.

סאני: אני נתתי לה לאכול בוטנים. אני ידעתי שהיא אלרגית!

סאם: רגע. מה?

סאני מנסה להסביר דרך הנשימות המקוטעות שלו.

סאני: אני... אנחנו רבנו... אז רציתי... אז רציתי לתת לה שוקולד בשביל שהיא תסלח לי...

הוא שוב פעם לא מצליח לסיים את המשפט. הדמעות שבעיניו חוסמות את כל שדה הראייה שלו, והוא מצמץ כמה פעמים בשביל לתת להן לזלוג.

סאם לא אומר כלום.

סאני: אתה... אתה תפסיק להיות חבר שלי?

סאם: מה עם השוקולד?

סאני: ה... מה?

סאם: אמרת שנתת לה שוקולד.

בהתחלה סאני לא מבין על מה הוא מדבר, ואז הוא קולט שהוא בכלל לא סיים את הסיפור.

סאני: היו בזה בוטנים. היא קיבלה תגובה אלרגית.

סאם: איפה המזרק שלה היה?

סאני מייבב. למה הוא חוקר אותו ככה?

סאני: לא מצאתי אותו. הייתי לבד בבית.

סאם: למה שיהיה לכם שוקולד עם בוטנים בבית?

סאני: קיבלתי בבית ספר. המורה חילקה שוקולד.

סאם לא עונה.

סאני: אני... זה היה רק.... זה היה רק עלול להכיל... אבל ידעתי את זה, לא? אני הייתי בודק לפני שהייתי נותן לה, לא?

המחשבות שלו שוב מטשטשות. הוא מרגיש כאילו הוא עומד להקיא.

סאם פותח את הפה, אבל לא אומר כלום. הוא עוזב את החיבוק.

סאני: אל תשנא אותי.

סאם מסתכל עליו לרגע, ואז מסתובב והולך משם.

סאני: סאם!

אבל סאם מתעלם וממשיך ללכת.

סאני קובר את הפנים בידיים וסוף סוף נותן לבכי להתפרץ. היה אסור לו לדבר על זה. היה אסור לו. הוא ידע כבר מהיום הראשון שאם הוא ידבר עם סאם על מארי הוא יבריח אותו. למה הוא עשה את זה בכלל? מגיע לו לסבול. מגיע לו לבכות לבד.

???: סאני.

סאני מרים את ראשו ורואה מולו את סאם, מחזיק בידיים חתול לבן. הוא מושיט לסאני את החתול, וסאני בקושי שם לב שהוא לוקח אותו. הוא רק מסתכל על החתול הלבן בעין פעורה.

סאם: אתה אידיוט קצת.

סאני: מ-מה?

סאם: אתה לא מבין שזה היה בטעות?

בטעות...

סאם: איך היית אמור לדעת שיש בזה בוטנים?

סאני: היה כתוב...

אבל אפילו סאני, שלא טוב בלפענח אנשים, אפילו את עצמו, שומע את חוסר האמונה בקול של עצמו. מה שסאם אומר נשמע... נכון. זאת באמת הייתה תאונה, אחרי הכל?

אבל אם סאם צודק, למה אבא שלו עזב? למה אמא שלו לא מסוגלת להסתכל עליו?

למה מארי מסתכלת עליו כל הזמן באותן עיניים מאשימות?

סאני: ההורים שלי שונאים אותי בגלל זה.

סאם: אז מה?

סאני לא עונה. הכל מתחיל להיות הגיוני פתאום.

סאם: זאת לא אשמתך שהיא מתה.

סאני מהנהן, אבל הוא כבר בקושי מרגיש את הגוף שלו. סאם צודק. זאת הייתה תאונה. זאת לא הייתה אשמתו של סאני. זאת לא הייתה אשמתו של אף אחד.

סאני מפנה את עיניו למקום שבו מארי עומדת, בציפייה לאותו מבט מאשים שתמיד יש על פניה.

אבל במקום המבט המאשים שלמד להכיר כל כך טוב, היא מחייכת.

היא מחייכת אליו, וסאני מחייך בחזרה.

אני נהיה שמח.