פרק 16
סאני מחליט שהדרך היחידה להישאר בעיר הזאת היא לברוח למקום שבו האנשים הרעים מהרווחה לא ימצאו אותו לעולם.
וככה בדיוק הוא מוצא את עצמו מול הבית של אובי, עם כינור על הכתף וחתול על הידיים, ומטיח את הראש שלו בדלת.
אובי: מי זה?
סאני: אני.
הדלת נפתחת לפתח דק, והעיניים הכחולות של אובי מציצות על סאני מבפנים.
סאני: היי.
הדלת נפתחת עוד יותר, ואובי מושיטה יד לצבוט לסאני את הלחי. איזו מוזרה.
סאני: הממ?
הוא מוריד את מיאו מהידיים ונותן לו לרוץ מתחת לרגליים של אובי ולתוך הבית. לא נראה שלאובי אכפת מזה כל כך. סאני מקווה רק שבאן באן נמצא בכלוב שלו, אחרת עומד להתרחש כאן רצח.
אולי היה עדיף לשאול לפני שהוא שיחרר את מיאו.
אובי: היי.
סאני: היי.
אובי מטה את הראש.
אובי: אתה הולך לטיפול עכשיו?
סאני: מכריחים אותי.
אוי, רגע, זה לא מה שהיא תרצה לשמוע. סאני מחליט לנסות לתקן את הטעות שלו.
סאני: כן.
אובי מחייכת וזזה מהדלת בשביל לתת לסאני להיכנס. הוא נכנס, מוריד את הכינור מהכתף שלו ומתיישב על הרצפה.
אובי: למה על הרצפה?
סאני: סליחה.
הוא קם ועובר לשבת על הספה.
אובי מגחכת, וסאני פותח את הקייס של הכינור שלו, מראה את הכינור עצמו לחברתו.
סאני: תראי.
אובי פוערת את עיניה.
אובי: וואו.
סאני: אמא שלי קנתה לי אותו בשביל להראות שהיא אמא טובה.
אובי: הו. זה רע?
סאני: לא. הכינור הקודם שלי נשבר.
שברתי אותו, ליתר דיוק.
אובי מהנהת בהבנה. סאני נועץ את מבטו בכינור.
סאני: זה מגניב.
אובי: אתה זוכר איך לנגן?
סאני מהנהן בהיסוס.
סאני: אני חושב. אבל לא התאמנתי כבר שנתיים.
כי לא מגיע לי לנגן.
אובי: תראה לי.
סאני נעמד ומנסה לסדר את הכינור על הכתף כמו שהוא זוכר משיעורי הנגינה שלו לפני שנתיים. הוא מסדר את אצבעות יד שמאל שלו על המיתרים, מרים את הקשת, ואז נעצר.
סאני: אני למדתי רק דואטים.
אובי: הו.
סאני מרגיש כאילו הוא מאכזב אותה.
סאני: אני עדיין יכול לנגן את החלק של הכינור, זה פשוט ישמע לא שלם.
אובי מהנהנת, אז סאני מתחיל לנגן בהיסוס. הוא אף פעם לא היה טוב בלנגן מול קהל. היחידה שהוא אי פעם ניגן לפניה הייתה מארי. אפילו לאמא ואבא היה אסור לשמוע אותו מנגן.
אבל הוא רוצה לשמח את אובי. אז הוא ממשיך לנגן בידיים רועדות ומגושמות, מתכווץ בכל פעם שהוא עושה טעות או מחכה יותר מדי לפני הצליל הבא. בערך באמצע היצירה הוא כבר שוכח לגמרי מאובי, ושוכח לגמרי מהטעויות והתנועות החלודות שלו. עכשיו הוא רק מנגן.
אבל אז זה נגמר, והוא חוזר לעולם האמיתי והנוראי.
סאני מוריד את הקשת ומסתכל על אובי בציפייה. העיניים שלה פעורות.
סאני נהיה שמח.
היא בטח ממש אהבה את זה! סאני לא יכול לעצור את עצמו מלחייך.
אובי: זה ממש טוב!
סאני: תודה.
סאני נהיה נלהב.
סאני: אני יכול לנגן גם על פסנתר!
אובי: אין כאן פסנתר.
סאני מהנהן במהירות.
סאני: יש אצלי.
רגע, נכון. הוא ברח מהבית.
סאני נהיה עצוב.
סאני: אה. לא חשוב.
אובי: למה? בוא נלך אלייך.
סאני מתעלם ממה שהיא אומרת.
סאני: אפשר לגור אצלך?
אובי: למה?
סאני: אני לא רוצה להיות בבית.
שתיקה.
אובי: אם אתה לא בבית אתה עדיין תלך לטיפול? ותיקח תרופות?
סאני היה מעדיף לוותר על אלו, אבל אם זאת הדרך היחידה לשכנע את אובי...
סאני מהנהן.
אובי: אז כן.
היא נשמעת מהוססת, אבל סאני מתעלם מזה. הוא לא חייב לעבור עכשיו לעיר אחרת! הוא יכול להישאר פה עם סאם! ועם אובי! ועם סאם!
סאני נהיה שמח.
סאני: כן? תודה.
אובי מהנהת פעם אחת.
סאני: חיבוק?
אובי פותחת ידיים, וסאני מניח את הכינור על הספה מאחוריו וקופץ אל בין הידיים שלה, מחבק אותה בחוזקה. אובי מחבקת אותו חזרה. זה מרגיש טוב.
סאני: הו!
סאני עוזב את החיבוק ומתרומם מאובי.
סאני: שכחתי את התרופות בבית.
אובי: אז לך לקחת.
סאני: בואי איתי! ואני אראה לך את הפסנתר!
אובי מהנהנת.
סאני נהיה נלהב.
סאני לוקח את הכינור איתו, מוודא שמיאו עדיין מתרוצץ בבית של אובי ולא מתכנן לברוח החוצה, ואז יוצא עם אובי, שהולכת בעקבותיו. אחרי שתי דקות הם סוף סוף מגיעים לבית של סאני, והוא נכנס פנימה והולך לחדר הפסנתר.
אבל עוצר בחוץ.
סאני נהיה לחוץ.
הוא יכול לראות צללית של אדם בפנים, עם עיניים שטופות דם שמסתכלות ישר עליו.
אבל אובי נמצאת איתו. והיא רוצה לשמוע את הפסנתר.
סאני נהיה מפוחד.
סאני נושם עמוק ונכנס פנימה, משתדל לא להסתכל על הגוף המעוות של מארי, על העיניים האדומות שמנקבות את עורו עם המבט המאשים, את הדם שזולג על הרצפה במפלים.
סאני מתיישב ליד הפסנתר, ואז עולה לו רעיון גאוני!
סאני: אני אקליט את זה, ואז אנגן את החלק של הכינור עם ההקלטה ברקע.
אובי: חכם.
סאני מחייך ושם את הטלפון שלו על הפסנתר. הוא מתחיל את ההקלטה, ורק אז מתחיל לנגן. הוא מנגן בהתחלה בהיסוס, לא בטוח על אילו תווים ללחוץ בכל פעם, אבל אז הוא רואה את הידיים של מארי תופסות את שלו, מכוונות אותו, מנגנות ביחד איתו. סאני מנגן ביותר ביטחון עכשיו, מתנחם במגע החמים של מארי על העור שלו, בצלילים היפים ששניהם מפיקים ביחד.
אבל אז היצירה נגמרת. והידיים של מארי עוזבות אותו. וסאני נשאר לגמרי לבד.
הוא מסיים את ההקלטה.
אובי: יפה.
סאני מסתובב אליה ואז מחייך.
סאני: אני עדיין זוכר את זה בעל פה.
אובי מחייכת, וסאני מושיט לה את הטלפון שלו. אובי מסתכל עליו בזמן שסאני מסדר שוב את הכינור על הכתף, ומתכונן לנגן.
סאני: תפעילי את ההקלטה כשאת רוצה.
אובי מחכה קצת, ואז מפעילה את ההקלטה. סאני מקשיב לצלילים הראשונים של הפסנתר לפני שהוא מצטרף לנגינה עם הכינור.
אבל זה לא נשמע כמו הדואטים שסאני ומארי נהגו לנגן ביחד. הפסנתר לא נשמע חלק דרך הרמקולים של הטלפון, והכינור בולע את הצליל כמעט לגמרי, לא חשוב כמה סאני משתדל לנגן חלש.
הפעם זה מרגיש כאילו היצירה נגמרת מהר מדי. כשסאני מוריד את הכינור מהכתף הוא קודם כל עובר להסתכל על מארי, מצפה לראות אותה מחייכת ומחמיאה לו על הנגינה כמו תמיד.
העיניים שטופות הדם שלה מביטות בו במבט מאשים. הדם זולג על לחייה כמו דמעות.
סאני מפנה את מבטו במהירות, ועובר להסתכל על אובי.
אובי: זה ממש יפה!
סאני מחייך, אבל הוא לא יכול להוציא מראשו את המחשבה שאובי סתם מנסה לגרום לו להרגיש טוב. הרי איך זה יכול להישמע יפה, אם מארי לא מנגנת איתו?
באמת לא מגיע לו לנגן יותר.
אבל הוא חייב לנגן את זה רק לעוד מישהו אחד.
Bạn đang đọc truyện trên: AzTruyen.Top