מעניין פה.

•••

כשסאני מתעורר, הוא נמצא בבית חולים. הוא מזהה מיד שזה בית חולים בגלל שהחדר נראה בדיוק כמו בפעם הקודמת שהיה בבית חולים, לאחר המקרה שהיה לו עם מארי, באותו הלילה לפני כמה חודשים.

סאני מסתכל סביב, ועוצר את מבטו על שיער ורוד. אובי. היא בוהה בקיר שלידה ובכלל לא שמה לב שחברה התעורר. סאני נועץ בה את מבטו לעוד כמה שניות, ורק כשהיא נוגעת בקיר הוא מבין שהיא כנראה לא תשים לב אליו בזמן הקרוב.

סאני: הסכין החליקה לי.

אובי קופצת במקומה ומפנה את מבטה אל סאני במהירות. לוקח לה שניה אחת להבין מה היא רואה, ואז היא קופצת עליו ומתחילה לנער אותו.

אובי: מה לעזאזל?! אתה אידיוט! מפגר! מטומטם! מה עבר לך בראש?! טמבל!

זה היה כואב גם פיזית וגם נפשית.

סאני: תפסיקי! זה כואב!

אובי עוזבת את הכתפיים שלו ומסתכלת עליו במבט שסאני לא מצליח לפענח. מה שבטוח, זה לא רגש חיובי. העיניים שלה גדולות ורושפות, נעוצות ישר בו.

סאני: הסכין החליקה לי.

אובי: אני לא מאמינה לך.

סאני: ואם זאת האמת?

אובי: אני לא מאמינה לך. שקרן.

חבל, כי במידה מסויימת זאת כן האמת. הרי הסכין החליקה לו והוא פספס. טוב, אולי היא לא החליקה, אבל מארי דחפה אותה.

אובי: למה עשית את זה?

אם האמת לא מספקת אותה, הוא פשוט יגיד את מה שהיא רוצה לשמוע.

סאני: כי אני אידיוט ומטומטם שלא חושב על מה שהוא עושה.

בהתחלה אובי לא עונה.

אובי: לפחות אתה מודע לזה.

הוא ידע שהיא תרצה לשמוע את זה.

סאני מהנהן.

אובי: אם אתה תעשה משהו כזה שוב אני ממש אכעס.

אז כנראה זה מה שאובי הרגישה. כעס. אבל הבעת הפנים שלה ממש לא דומה להבעת הפנים של מארי כשהיא כועסת.

משהו מתכווץ בחזה של סאני.

סאני: סליחה.

אובי: לפחות עכשיו המדינה תשלם לך על פסיכיאטר.

אוי לא. על זה הוא לא חשב. זה היה רעיון נוראי להתאבד. נוראי מאוד מאוד.

אובי: אמרת לחבר שלך?

סאני: מה?

אובי: זה עם השיער החום.

אה. סאם.

סאני: אמרתי לו מה?

אובי: שאתה בבית חולים.

מתי אובי ציפתה שהוא יגיד לו, אם הוא רק עכשיו התעורר?

סאני מניד בראשו לשלילה.

אובי: תגיד לו, אני צריכה ללכת עוד מעט.

סאני: לאן?

אובי: פסיכולוג.

סאני חשב שקוראים לזה פסיכיאטר.

סאני: הו.

הוא מחפש את הטלפון שלו, ומוצא אותו על השידה שמעל המיטה. הוא מדליק את המסך. הסוללה שלו כמעט נגמרת. הוא מנסה להסתכל על התאריך בשביל לבדוק כמה זמן עבר, אבל הוא לא מצליח לזכור מה היה התאריך כשהוא ניסה למות. הוא מוותר על זה ופותח את ההודעות.

הדבר הראשון שהוא רואה הוא ההודעה ששלח לאובי.

סאני: בןאח

אלוהים אדירים, הוא בטח הלחיץ אותה למוות. לא רק שהוא כתב הודעה עם כל כך הרבה שגיאות כשלרוב הוא נוהג לעבור על ההודעות שלו שלוש פעמים לפני שהוא שולח, הוא אפילו לא הוסיף נקודה בסוף!

הוא מוחק את ההודעה - היא גורמת לו להרגשה רעה - ועובר לצ'אט שלו עם סאם.

סאני: סאם.

הוא מחכה כמה שניות, ואז מנסה לשלוח הודעה שוב.

סאני: סאם.

עדיין אין תשובה.

סאני: סאם!!!!

סאני נהיה עצוב.

הוא רואה שההודעה נשלחה, אז למה סאם לא עונה לו?

סאני נזכר בפעם הזאת בבית שלו, כשהוא אמר לסאם שחברויות זה לנצח. כנראה הוא טעה.

סאני: תענה לי.

סאני: סאם!!!!!

הוא עדיין לא עונה. סאני מחליט לנסות להתקשר אליו, אבל השיחה עוברת למענה הקולי.

סאני נהיה מדוכא.

הוא מסתכל על הטלפון ולא מצליח לעצור את היבבה שנפלטת מפיו. הוא חוסם את המספר של סאם מכל מקום, ואחר כך מוחק את כל השיחות איתו ואת המספר.

הוא חשב שהם החברים הכי טובים.

נראה שהוא טעה.

כשאובי הולכת הוא נשאר לבד. אפילו מארי לא באה לבקר אותו.

•••

סאני מחליט שלא אכפת לו כמה זמן לוקח לדקירה להירפא, ולכן הוא לא מנסה לספור את הימים שלו בבית החולים. אבל כשהוא משתחרר סוף סוף ומקבל אישור ללכת לבית ספר, המקום הראשון שהוא הולך אליו הוא אל מאחורי הבניין, איפה שהחתולים תמיד נמצאים. הוא מוצא חתול שחור ומשחק איתו, ואפילו לא שם לב שמישהו אחר נמצא שם עד שהוא שומע חול שנבעט. סאני מסתובב לראות מי זה.

סאני נהיה עצוב.

סאני: סאם?

סאם בדיוק נמצא במהלך בריחה הירואית מאוד, אבל עכשיו הוא נעצר במקום. סאני מחכה שהוא יסתובב להסתכל עליו, אבל זה לא קורה. הוא משפיל את מבטו.

סאם: אתה רע.

סאני מרים את הראש שוב.

סאני: מ-מה?

סאם: כן.

סאני: למה?

סאם: אתה אנוכי.

סאני בוהה בו מבלי לענות. על מה הוא בכלל מדבר?

סאם: כן!

סאם מסתובב אל סאני והולך אליו במהירות. סאני נרתע אחורה.

סאם: אנוכי!

כשסאני עדיין לא עונה, סאם נושף אוויר בחוזקה ומסתובב עם הגב אליו. רק אז סאני מעכל את כל מה שהוא אמר עכשיו.

סאני נהיה כועס.

אנוכי? הוא קורה לסאני אנוכי, אחרי שהוא לא היה מסוגל לבוא לבקר אותו בבית החולים לפחות פעם אחת?!

סאני: גם אתה אנוכי.

סאם: אבל אני יודע את זה!

לזה סאני לא ציפה.

סאם: ואתה לא! אתה לא מבין כלום!

סאני נהיה מדוכא.

סאני מפנה את מבטו מסאם. דמעות עולות בעיניו.

סאני: אני לא רוצה יותר שנהיה חברים.

הוא ממש צריך ללמוד לשלוט בקול הרועד שלו.

סאני: ואני מתחרט על מה שאמרתי קודם, על חברויות. זה בבירור לא נמשך מספיק.

סאם לא עונה, ובועט באבן. עוברות כמה שניות בשתיקה.

סאם: למה אני אנוכי?

סאני: אמרת שאתה יודע.

סאם: אני רוצה לדעת למה אתה חושב.

הוא רציני?

סאני: כי אתה אפילו לא מנסה לעזור לי. אתה ישר שופט.

בפעם הראשונה, עם העין. אחר כך בבית שלו כשהוא סיפר לסאם שהוא פגע במארי. אחרי זה כשהוא סיפר לסאם על הפסיכיאטר. ועכשיו, בבית החולים.

סאם. היה. כל כך. אנוכי.

סאם: אתה התאבדת!

סאני נהיה זועם.

סאני: כי לאף אחד לא אכפת ממני!

סאם: התאבדת! התאבדת!

סאני נהיה מדוכא.

עכשיו תורו של סאני לשתוק. בתוך תוכו הוא קיווה שסאם יסתור את מה שאמר, אבל הוא לא עשה את זה.

באמת לא אכפת לו מסאני.

סאם מושך בשיער של עצמו, כמו שסאני עושה לפעמים כשהוא מלא בכל כך הרבה תחושות שליליות.

סאם: אנוכי.

סאני משפיל את מבטו. הוא לא מצליח לעצור את הדמעות שזולגות על הלחיים שלו, אבל לפחות כן מצליח לעצור הפעם את היבבות.

סאם: אתה יודע להרביץ?

מה בכלל?

סאני: לא.

סאם: הא.

סאני: למה?

סאם לא עונה, אז סאני נותן לעצמו את החופש האומנותי להחליט שסאם רצה להרביץ לו, אבל הוגן מספיק לו להרביץ למישהו שלא יכול לגונן על עצמו. סאני מניח את החתול השחור על האדמה וקם.

הוא לא מסתכל לאחור כשהוא הולך, וסאם לא מנסה לעצור אותו.