השראה ; הנוקמים - מלחמת האינסוף, הנוקמים - סוף המשחק

--- --- ---

חיי השגרה של פפר פוטס נעו על מסלול שקט שמדי שבוע חזר חלילה. בשבע בבוקר התעוררה, בשעה שמונה כבר נכנסה לבניין של תעשיות האמר - שם עבדה כמזכירה זוטרה - ועד שעה חמש בערב כבר הייתה בדרכה הביתה, שם הכינה לעצמה אוכל ונרגעה מול הטלוויזיה עד שהלכה לישון. למחרת - היה אותו הדבר. ובסופי שבוע, מצאה את עצמה מפנטזת קצת על מה תוכל לעשות כשתגיע למטרתה.

על קיר חדר השינה שלה היא הניחה רישום שציירה - סולם של מספרים ולצדם כמה מהחלומות שלה (לטייל באפריקה, לצאת לשיט בים השקט ולבקר באתרים באירופה היו רק חלק מהם). עוד כשהייתה קטנה הייתה סקרנית, ובכל פעם ששאלו אותה מה רצתה להיות כשתהיה גדולה לא נתנה תשובה. לא הייתה לה אחת. היא לא ידעה מה תרצה מהעתיד שלה, אבל היא ידעה מה היא רוצה ברגע זה, וזה לחיות את הכל.

בשביל זה היא צריכה כסף, ולכן היא עובדת כמה שהיא רק יכולה. היא לא מרבה לבזבז את המשכורת שלה על תענוגות, ולסובבים אותה תמיד הייתה ביקורת כלפיה בקשר להחלטה הזאת - "תחיי עכשיו, כי מי יודע מה יהיה מחר". אילו הייתה יכולה לחיות בכל רגע נתון, הייתה עושה את זה, לא היה לה ספק, אבל חלומותיה היו יותר מרק רצונות. הם היו דברים שהייתה חייבת להגיע אליהם בעצמה, והיא יודעת שבכל יום שעובר היא מתקדמת עוד קצת בשביל להגשים אותם.

היא לא תכננה משהו אחר. לא היה לה מה.

באותה שעה כבר התחיל להחשיך, ופפר בדיוק הגיעה לביתה. היא יצאה ממכוניתה לאחר שהחנתה אותה מול מבנה הלבנים הכתום וכבר הכניסה את ידה אל התיק בכדי לקחת את המפתחות שלה.

הם נפלו על הרצפה כשמישהו נתקל בה. היא כשלה עם רגליה וכמעט מעדה.

"אוי, אני מצטער." הבחור שנגח בה בלי כוונה מיהר לשלוח את ידו ולתפוס בה. בצעדו נראה שבעט במפתחות שלה וקירב אותם אל קצה הכביש.

"אני בסדר. אני בסדר." היא אמרה והוא שחרר את ידה. כשהסתכלה עליו עבר בה רגש תמוה. מי שעמד מולה היה כבן גילה, אולי קצת יותר בוגר ממנה. הוא לא היה צעיר כל כך אך גם לא בעל שנים, והוא הסתכל עליה עם עיניים בהירות שהסתתרו מתחת לברדס שחור אשר הסתיר חלק מפניו. רק מקרוב הבחינה בו יותר.

כשעזב אותה היא ניגשה למפתחות שלה שנתלו על שפת המדרכה. קצה נעלה החליק כשנעצרה, והוא דחף את המפתח מהקצה, משליך אותו בין חריצי פתח הביוב אשר בולע אותו בחשיכה.

"אתה בטח צוחק עליי." היא אמרה ומיהרה להתכופף על ברכיה. היא הוציאה את הטלפון מתיקה והאירה בעזרתו בין הקווים. היא ראתה אותו בקרקעית היבשה, קרובה אך רחוקה מהישג ידה.

"מה קרה?" הבחור שאל. הוא בא והסתכל על התמונה מעליה. "הו, שיט."

"כן. שיט." היא נאנחה.

"תני לי לנסות להוציא אותם משם." הוא הציע וירד אל הכביש, ואז רכן על ברכיו מול הפתח וסימן לה עם ידו להתקרב. "תאירי לפה רגע." הוא ביקש.

פפר, שלא היה לה הרבה מה להפסיד בכך, עשתה כשאמר. הוא המהם כשהסתכל על מה שראה.

"אני חושב שאני יכול להגיע לזה." הוא אמר.

"באמת?" פפר שאלה.

הבחור הרים את ראשו והסתכל עליה, ואז הסיר מעליו את כובע הברדס שלו. הוא חשף את שיערו החום הכהה ואת הזקן הצרפתי שהיה כמעט בלתי מורגש על פניו. "תביאי לי את הרצועה של התיק שלך." הוא ביקש.

"המ, אוקיי." פפר אמרה. רצועת תיק הצד שלה נאחזה בתופסנים לגוף עשוי העור. היא פתחה אותם ונתנה לו את הרצועה.

"תסלחי לי על זה." הוא אמר כאשר לקח אבן שהייתה זרוקה קרוב אליו. פפר לא הבינה על מה דיבר עד שחזתה בו מנפץ את אחד תופסני הרצועה ושובר את מנגנון הסגירה שלו.

"היי!" היא התקוממה, אך לא עשתה יותר מכך. מה כבר יכלה לעשות? "הרסת לי את התיק."

"תתקני אותו אחר כך, כשתוכלי להיכנס לבית שלך." הוא אמר, ופפר חיכתה. הוא הוסיף להתעסק עם הרצועה לפני שהשחיל אותה בין הסורגים.

פפר הייתה ספקנית לגבי מה שעשה. "זה באמת יעבוד?" שאלה.

"תפסתי." הוא אמר עוד לפני שסיימה לעבד את מילותיה.

"באמת?" היא התפלאה.

עוד כמה שניות נוספות עברו והבחור הכניס את אצבעותיו מתחת לפסי המתכת בשביל להוציא את צרור המפתחות העירום שלה. "הנה."

"וואו, תודה." פפר אמרה בעוד הוא נתן לה את המפתחות שלה.

"בטח." ענה. "מצטער על התיק שלך, דרך אגב." אמר והוסיף להעניק לה בחזרה את רצועת העור החומה.
"אני חושבת שאשרוד את זה." היא חייכה ונעמדה על רגליה. הבחור קם גם כן.

"תני לי לפצות אותך." הוא הציע כך פתאום, ופפר הופתעה.

"על מה?" שאלה.

"נזקים?" הוא עצמו לא היה בדיוק בטוח בתשובה שלו, אך פפר בחרה שלא להתעמק בזה. הוא עזר לה, אחרי הכל, ואפילו יותר מכפי שהיה צריך. "את רעבה?"

"למען האמת, כן." הנהנה. רק כאשר הזכיר זאת, היא שמה לב שבטנה הייתה ריקה.

"אז אני אזמין אותך לאכול. תבחרי מקום."

פפר החמיצה את מבטה. "זו דרך מוזרה מאוד להזמין אותי לצאת איתך."

"אל תחמיאי לעצמך, אני פשוט מפחד שתחליטי אחר כך שזו הייתה תקיפה ותתבעי אותי."

פפר גיחכה. "כן. בסדר." אמרה. "אני לא יכולה לתבוע איש זר."

הוא הגיש לה את ידו. "אני טוני." אמר.

"פפר." ענתה, ולחצה את היד שלו.

"שם יפה. נחמד לפגוש אותך, פפר."

"נחמד לפגוש אותך גם כן, טוני."

וכפי שהוא הציע, פפר בחרה את המקום. זה לא היה דומה לה בכלל - ללכת פתאום עם אדם שלא באמת הכירה - אבל אולי זו תהיה הדרך שלה להוכיח לאחרים שיש בה משהו בלתי מתוכנן, משהו שתוכל לומר עליו שהוא הוכחה שהחליטה לחיות לכמה זמן את הרגע. שינוי מרענן, מסקרן, שגרם לה לחשוב לעצמה מה יוכל לספק לה. מלבד ערב אחד בו לא תצטרך להכין לעצמה אוכל, זאת אומרת.

"אז, 'תעשיות האמר'?" טוני הקשיב למה שאמרה ואפילו התעניין. היא סיפרה לו מה היא עושה בחייה, שזה לא הרבה, להפתעתה, אבל הוא היה כולו אוזן. הם ישבו באחת המסעדות הקרובות לביתה, אחת שתמיד עברה מולה אך מעולם לא נכנסה אליה. האוכל היה פשוט, אך טעים, וזה הצליח להשביע את רצונה.

"זה לא ממש מעניין, אבל הכסף טוב וזה עוזר לי לחסוך." היא הסבירה כתשובה לסקרנותו.

"לחסוך למה?" שאל.

"אני רוצה לטייל, אבל אני רוצה לעשות את זה כמו שצריך. בשביל זה אני חוסכת כמה שיותר." היא סיפרה לו. הוא הנהן.

כשהסתכלה עליו יושב מולה, על הצלחת שלו חזה עוף חתוך ואורז ולצדה קערה קטנה עם סלט, ועל שלה מנה של ספגטי ברוטב שמנת פטריות, נזכרה שלא דיבר הרבה. הם ישבו שם כבר כמה דקות, והוא נתן את המושכות לה. עד כמה שהיה נחמד שיש מישהו שפתאום מסכים להקשיב לה, היא רצתה לנהל שיחה, ולא לשפוך את מחשבותיה.

"ומה איתך? מה אתה עושה?" היא שאלה.

טוני התייצב והרים את ראשו. "אני?" שאל חזרה.

"כן." אמרה. "לא סיפרת לי על עצמך, ואני חושבת שזה משהו שראוי שיקרה בדו-שיח."

הוא שתק. עיניו נחתו על הצלחת שלו. הוא הניח את ידיו על השולחן ושילב את אצבעותיו כך שהסתירו חלק מהפנים שלו.

פפר צמצמה את עיניה. "מה אתה עושה בחיים שלך? חוץ מלהזמין זרות למסעדה?"

"בין עבודות." הוא ענה.

"אילו מין עבודות?" היא שאלה עוד.

טוני הניף את ידו קלות במחווה זורקת. "עזבי, זה לא יעניין אותך. מאוד משעמם."

"לא יותר משעמם מלענות לטלפונים כל היום." היא אמרה. "למה אתה לא רוצה לומר? אני סיפרתי לך מה אני עושה, רק הוגן שתעשה את אותו הדבר."

"כן, טוב... אבל אנחנו לא נמצאים באותה רמה."

פפר הנהנה. "כי אתה טוב יותר?" שאלה בטון עוקצני.

"יודע טוב יותר." הוא תיקן אותה, לא נחלץ לתחושת אשמה בגלל נוסח הדברים העקום שלו.

היא כבר לא הרגישה בנוח כל כך לשבת לצדו. "אולי אני אלך." היא אמרה וקמה, מתכוננת לגשת לכיוון דלת היציאה.

"לא, חכי." טוני נחפז לקום מכסאו ולעצור אותה לפני שהספיקה לעבור על פניו. הוא אחז בזרועותיה. "אני אספר לך אם את רוצה."

"אני רוצה." אמרה.

"אז שבי." הוא ביקש, וכך היא עשתה.

טוני התיישב גם כן, רגל אחת שלו פונה לכיוון ההפוך מהשולחן, ויד אחת שלו נחה לצדו הצלחת שלו. הוא קירב אליה את ראשו. "אני צריך להיות עכשיו במקום אחר, אבל ברחתי." אמר בשקט.

"מה זאת אומרת?" היא שאלה אותו, עוקבת אחרי טון קולו העדין ונכנסת אל שיחת הסוד.

"אני אמור... לקבל איזשהו תפקיד שאני לא בדיוק בטוח שאני מתאים לו." הוא הסביר. "אני לא רוצה להרחיב יותר מדי על זה, אבל תסמכי עליי שזה רציני, אולי אפילו יותר מדי."

"אתה לא יכול לסרב?" פפר שאלה.

"אני יכול, אבל אז אני עלול להפסיד את כל מה שיש לי, ואני בכלל לא בטוח שאוכל להשיג משהו כזה שוב." הוא נאנח, שם אצבע על פיו. "אני לא אדם שנוהג לעבוד, כמוך, אני בכלל לא בטוח שאני אצליח בזה."

"תמיד תוכל לבקש עזרה." היא אמרה. "ותמיד תוכל ללמוד. אף פעם לא מאוחר מדי בשביל זה."

טוני חייך.

"לא הזמנת אותי לכאן בגלל שרצית לצאת איתי, נכון?" היא הבינה פתאום.

"הייתי צריך לשאוף אוויר, ואולי תכננתי ללכת לאיזה בר, את יודעת, לפרוק את הדאגות שיש לי עכשיו. אבל אז כשראיתי אותך חשבתי לשנות את התוכניות שלי בשביל לחיות סתם ככה, בלי לדאוג, רק לערב נוסף. זה עדיף על להגיע מחר עם האנגאובר."

"זה נכון. ומה שאתה לא תעשה, אני בטוחה שתצליח בזה. אם אתה באמת מוכן וישר בך נכונות להצליח, לעזאזל הכל,זה יקרה." היא אמרה. "הצלחת להוציא את המפתחות שלי מהביוב, אם זה קרה..." היא גיחכה. "אני חושבת שהשאר זה באמת כלום."

"אני אוהב את האופטימיות שלך." הוא חייך אליה.

"אם אני לא אהיה אופטימית בשביל עצמי, אף אחד לא יהיה כזה בשבילי. וחוץ מזה, לא הכל נורא, פשוט צריך לדעת איך לתפעל נכון את מה שקורה."

"המציאות תומכת במה שאת אומרת?" הוא שאל.

פפר נשענה קדימה, לקראתו. "אם היא לא, אני אכריח אותה."

"תודה לך, פפר. גם בלי הרבה מילים את מצליחה לשכנע." הוא אמר. "תזכירי לי מה שם המשפחה שלך?"
"מעולם לא אמרתי לך אותו." השיבה.

"נכון. ומה הוא?"

"פוטס. קוראים לי פפר פוטס."

כמה ימים לאחר מכן, כשהיא עוד עסוקה בשיחת טלפון אחת מיני רבות כאשר הייתה בטרקלין הכניסה של בניין "תעשיות האמר", דעתה הוסחה על ידי דפיקה עיקשת על הדלפק.

"רק רגע, בבקשה," היא אמרה למי שחיכה לה תוך כדי שהניפה אצבע בבקשה שימתין. היא המשיכה להקשיב אל האדם בעל הקול הכבד שדיבר מהצד השני של הקו. הוא ברבר על אספקה שלא הגיעה אליו ודרש את המנהל בהקדם האפשרי. היא, מצד שני, כבר התייאשה מלהסביר לו שכרגע לא יהיה אפשרי להשיג אותו.

דפיקה נוספת על הדלפק הרתיחה עוד קצת את להט העצבים שלה. היא שנאה לעשות את כל שיחות הטלפון האלה כאשר בבסיסה לא היה לה מושג מה היא אמורה לומר להם, והנקישות שהמשיכו להציק לה מצד נוסף לא הועילו כלל.

"יודע מה, אני לא אוכל להעביר אותך אליו, אבל אוודא שהוא יחזור אלייך בהקדם האפשרי. בסדר?" האיש מהצד השני של הקו לא היה מרוצה מהתשובה שלה, אך אחרי ניסיונות חוזרים בהם לא קיבל את מבוקשו, הוא כמוה, הניח שעדיף למצוא זמן אחר להתעסק בזה. "יופי. ביי." היא הטיחה את שפופרת הטלפון במכה ולקחה נשימה עמוקה אל ריאותיה. "כן?" היא הרימה את ראשה אל מי שעמד מהצד השני של הדלפק, ועיניה התכווצו בניסיון להבין מה היא רואה.

הבחור שעמד מולה נראה לה דומה מאוד, דומה מדי, אך היא התקשתה להבין למה. הוא לבש חליפה שחורה וענב עניבה ארוכה ואדומה, ועיניו הסתתרו מאחורי זוג משקפי שמש חצי שקופים עגלגלים. היה לו שיער חום כהה וזקן צרפתי עדין. רק כאשר פצה את פיו פתאום הבינה את מי ראתה.

"העלמה פוטס, שלום לך שוב," הוא אמר וחייך.

"טוני?" היא שאלה, מנסה להבין מה הקשר בין האיש שעומד מולה לבין האחד שלבש את הברדס השחור שפגשה באמצע הרחוב לצד ביתה.

"טוני סטארק, מעולם לא הצגתי את עצמי כמו שצריך, אם אני זוכר." הוא הגיש לה את ידו והיא לחצה אותה. השם נשמע לה מוכר, והיא התקשתה לשמור על הבעתה אדישה.

"תעשיות סטארק." היא הבינה. "ברצינות?"

"התפלאתי בעצמי לגלות שאת עובדת דווקא כאן, אבל שמרתי על זכות השתיקה."

"מה אתה עושה כאן?" היא שאלה.

"באתי להציע לך עבודה." אמר.

פפר התבלבלה. "כבר יש לי עבודה."

"נכון, אבל היא גרועה. אני מעוניין להציע לך אחת טובה יותר, עם יותר עניין ויותר חשיבות... ויותר כיפית, אני מאמין, שזה הכי חשוב.

"זה לא חצוף מצידך לבוא דווקא לכאן בשביל זה? אתה יודע איפה אני גרה, אחרי הכל."

"א' - כן, אבל מה שווים החיים בלי סיכונים? ו-ב' - לגמרי שכחתי מזה, אם להיות כן איתך." הוא הכניס את ידו אל תוך הז'קט שלו והוציא משם כרטיס לבן ועליו כיתוב מודפס בשחור. היה רשום עליו שמו ומה שכנראה היה מספר הטלפון שלו. היא לקחה אותו אליה. "אם את מעוניינת בהצעה, תתקשרי. אני מחבב את הגישה שלך." הוא הוסיף והסתובב כדי ללכת, לא לפני שסימן לה להתראות בהצדעה חטופה וחיוך דק.

פפר הרימה את ידה ונופפה לו לשלום, ואז העבירה את עיניה על הכרטיס שקיבלה. היא התמקדה בו היטב, ומחשבות החלו להתרוצץ בראשה. העייפות שמילאה אותה נמוגה כשהתמקדה יותר ברעיון שהציע עבורה. זה היה מעניין, אך זה גם היה סיכון עבורה.

ומצד שני, למה להיות בטוחה? כמו שהיא אמרה, כל מה שעליה לעשות הוא לתפעל כמו שצריך את הסיטואציה. ובעצם, מה זה חיים בלי סיכון? אולי זה יכול להיות המסע הראשון שלה לקראת משהו גדול יותר שמעולם לא חשבה שהיא מעוניינת בו?