השראה ; העונה העשירית של דוקטור הו

אזהרות ; ספויילרים לעונה העשירית של דוקטור הו

--- --- ---

ברגע קצר אחד חיים של אדם יכולים להשתנות בין רגע. מאורע בלתי צפוי עלול לטלטל אותך, להפוך את כל מה שהכרת ולהרוס את המציאות הקיימת בה אתה נמצא. כאשר יש לך אינספור הזדמנויות שניות, קשה להתייחס לרגע כמו זה כחורץ גורל.

אך לרגע הזה של אדם אחר יכולה להיות משמעות גדולה בעיניך.

סוף של רגע אחד הוא התחלה של רגע אחר. כולם שזורים ברקמת החיים שנעה בחלל, והיא רצופה תעלומות וידע בלתי נדלה. אדם רגיל לא היה מסוגל לספוג כוח שכזה מבלי להשתגע.

אבל היא לא אדם רגיל, או שהיא כבר השתגעה.

מחנק משתק גרם לה לפקוח את עיניה ולהשתנק בתחינה לנשימה נוספת. גרונה התכווץ, שריריה התאבנו והיא הרגישה כאילו גופה נקלע בזמן, תקוע. כך לפחות זה היה נדמה לה. היא מעולם לא קפאה בזמן, כי תמיד שלטה בו. טוב, עד כמה שהייתה מסוגלת.

עיניה התמקדו בתקרה שצפתה בה, ראשה הסתחרר ודמה זרם בעורקיה כנחשול בוער. היא כבר חשבה שתתרגל אחרי כל כך הרבה פעמים, אבל כל פעם הכאב מפתיע אותה מחדש.

גופה עוצר ולבבותיה משתתקים, היא נעטפת באור הכתום המוכר ששורף ומסמא אותה, משנה אותה ומחבר אותה כאילו הייתה בובה שנפרמה, כל תא ותא בגופה צורב מהפעולה שבכל פעם היא מנסה למנוע ממנה להגיע. היא לא זוכרת מתי הסכימה לקבל את השינוי. היא תמיד פחדה לגלות מי יגיע אחריה. אדם שונה לחלוטין, אדם זר, בתוכו תהיה כלואה לזמן לא ידוע, מנסה להבין פעם נוספת מי היא, מה היא, ועד כמה היא עוד תהיה מסוגלת לשאת.

זה קשה לא לדעת מי אתה באמת. קשה לגלות שמי שחשבת שאתה כבר לא קיים.

היא התרוממה בתנופה ועפה בכוח לצד השני של החדר, נאחזת בכל מה שיכול לשמש לה כגלגל הצלה ברגע נוסף של התרסקות. זה כבר קרה לה פעם, והתוצאה לא הייתה נעימה. גופה נטה לאחור בעוד היא מחזיקה בסורגי המעקה של במת ההגה.

כל החדר הסתובב. כל החדר, הספינה, מכונת הזמן שלה שפתאום נזכרה שבכלל נפלה ממנה בעודה בשמיים, מחזיקה יציבה אך מסתחררת לכל כיוון ללא דפוס ברור.

מה קורה כאן? היא חשה מבולבלת יותר מהפעם ההיא בה התעוררה חסרת כל כיוון. היא ידעה מה קרה, היא זוכרת. הכאב נעלם עכשיו, אך לא שכחה אותו. הוא עדיין צורם בנבכי מוחה, מבקש ליידע אותה שהתחלה חדשה היא דבר אכזרי. היא זוכרת את הפנים החדשות שראתה, כאלה צעירות ורמות מעלה, מוארות בידע וביטחון, ועם זאת בקמצוץ שטותיות שכנראה לעולם לא יעלם ממנה.

והיא, עכשיו הייתה היא. בפעם הראשונה בכל שנותיה הרבות, ולא היה למה מושג מה עליה לעשות עכשיו.

קול המנוע החורק נדם ברגע שמישהו משך את ידית הבלימה. הספינה קפצה ונעצרה, ולבבותיה שלה עדיין דהרו מהאדרנלין שזרם בה.

"איך עדיין לא הרסת את הדבר הזה?" האישה שעמדה מול צג ההגיים העגול התלוננה. היא לבשה מעיל נשי שחור וארוך מתחת לשמלה כחולה כהה וארוכה ולבשה כפפות עור שחורות. היא חייכה במבט ציני שהבליט את האודם החזק שלה.

פעם הסתכלה על הפנים האלה בחרדה. עכשיו הרגישה מעין נינוחות מוזרה.

היא התרוממה בעודה נעזרת במאחזי היד המעוקלים. ידה נאלצה לסרק מפניה את שיערה בעל הגוון הזהוב כי נפל. זו הייתה פעולה קטנה שהרגישה לה מתישה מדי. לא יצא לה להתעסק דווקא בעניין הזה כמעט מעולם, והיא תהתה, אולי בגלל זה האורחת שלה תמיד אוספת את שיערה.

"דוקטור," זו פנתה אליה וסרקה את גופה. "נגיעה יפה."

"מיסי..." קולה נשמע גבוה מתמיד, והיא השתנקה מההפתעה.

מיסי הטתה את ראשה לאחור כאשר פרצה בצחוק. "הו, כן, צריך להתרגל לזה." היא החוותה על גופה כמציגה אותו לראווה בפניה. לרגע הדוקטור קינאה שהיא הייתה מבין השתיים שנמצאת עם ידה על העליונה. בתור אדונית זמן שעשתה את השינוי קודם לכן, ידעה כל מה שאפשר לדעת על הלא צפוי.

ההתחדשות תמיד הייתה קשוחה מול הדוקטור. הפעם אולי יותר מתמיד.

"את..." הדוקטור התעלמה לגמרי מקולה שלה כאשר המשיכה בדבריה. היא התקדמה לקראתה, נשענה עם ידיה על מעגל ההגיים כי עדיין לא הרגישה בכושר שיא. בדרך כלל הייתה מלאת אנרגיה, אבל עכשיו... כוחה כאילו התנדף באוויר.

"מתה. נכון." מיסי השיבה.

"גם אני?" שאלה.

מיסי שבה לגחך. "לא. אני לא חושבת." ענתה. "אולי. קצת."

"אני מתה? " היא נבהלה. הכל היה אפוף בסתר, בתוך הערפל. מה שזכרה לא דמה למה שהיא רואה מול עיניה. מיסי מתה, כמו רוב האנשים שהקריבו את עצמם למען ניצולי הקרב מול הסייברמנים. אז למה היא נמצאת מולה? ולמה בעיני הדוקטור המקום ההוא לא נראה כמו מוות?

"את מחוסרת הכרה." מיסי השיבה. "אבל אם תשאלי אותי, את יותר מכירה בהכחשה."

"אני לא מכחישה." הדוקטור הוסיפה להצביע. "מכחישה מה?"

"זה." מיסי שבה להסתכל עליה. הדוקטור הטתה את ראשה ושתקה. "ההתחדשות שלך. בפעם ה... כבר הפסקתי לספור. אני מכירה אותך ואת הדרך שבה את מתלוננת. 'הו, אני כל כך מסכנה, אני לא רוצה לעזוב'." מיסי זייפה בכי מצועצע.

הדוקטור לא השיבה. אם מיסי צודקת והיא באמת חסרת הכרה, זה כנראה תת המודע שלה שמתחזה אליה ומחליט להעניש אותה. הרצון לחיות מול הרצון להישאר בחיים - זה הקרב הבלתי נגמר של אדוני הזמן, ורק אלה שמצאו את סופם המוחלט ניצחו בו.

"איך יוצאים מכאן?" הדוקטור אספה בעצמה כוחות, כמעט מעדה כאשר ניגשה לדלת הספינה ופתחה אותה. הריק משך אותה אליו, ידיה החליקו והיא התרוממה באוויר ללא איזון. רק בגלל שנמשכה חזרה לאחור על ידי האדונית השנייה לא מצאה את עצמה מרחפת יתומה בחשכת החלל.

"מה את עושה? את רוצה באמת למות?" מיסי גערה בה על טיפשותה כאשר הדלת נסגרה בפניהן. היא דחפה את הדוקטור מעליה וזו נעמדה מחדש וניצבה מולה. פתאום הרגישה חזקה יותר, וכוח מחודש נערך בגופה הדק.

"תראי, בדרך כלל יוצאים דרך הדלת." הדוקטור הרימה ידיים בחפות. היא עברה את מיסי וניגשה ללוח הבקרה. בעודה מסתובבת היא תפסה בצג ומיקמה אותו מולה. הוא היה ריק.

הדוקטור ניסתה ללחוץ על הכפתורים, למשוך ולדחוף ידיות, אפילו לדפוק על השולחן בניסיון לגרום לצג להראות לה משהו, אך דבר לא פעל. בדרך כלל זו לא בעיה.

"את שוכחת שזו לא באמת הטארדיס ושאנחנו לא באמת בחלל." מיסי ניגשה אליה. "אנחנו כנראה שוכבות על הקרקע, והטארדיס שפוצצת, שוב, מסיבה מסוימת, מפורקת איפשהו. את לא תמצאי כאן את התשובה שלך."

"אז איפה התשובה שלי? ומה התשובה שלי?" הדוקטור החליטה לתת למיסי לזמר. אין דבר שהיא יותר אוהבת מלהוכיח שהיא מבינה יותר, וגם אם זו רק הדמיה שהדוקטור עצמה יצרה, היא סומכת מספיק על המוח שלה כדי שידע מה היא תאמר אילו הייתה מיסי האמיתית.

מוזר היה לה להרגיש רע לגביה. היא אפילו לא ידעה מה קרה לה, רק ידעה שלא תחזור. געגוע קל ניצת בה. עם הזמן שעבר בו שמרה עליה הצליחה למצוא מחדש את הסיבה לכך שהתחברו מלכתחילה, ומשהו בה התחנן שזה יישאר כך עוד קצת. כל כך הרבה זמן הכירו, והיא כבר חשבה שימצאו את סופן יחד, אך כנראה שהיא באמת תהיה האחרונה שתשרוד.

"כאן." מיסי דפקה על מצחה של הדוקטור, וזו מיהרה להעיף ממנה את ידה. "את סומכת עליי?"

"אני צריכה?" הדוקטור שאלה.

"כדאי לך." מיסי ענתה.

עוד לפני שהדוקטור הספיקה לומר משהו נוסף, היא חשה בדקירה חדה שביקעה את בטנה. ידה נרטבה כאשר לחצה על מקור הכאב והיא לא העיזה להסתכל עליה. מולה היא ראתה את ידה של מיסי, מסתירה בשרוולה להב חד של סכין שנצבע אדום. "את זוכרת את מה שאמרת לעצמך, דוקטור? אל תשכחי את זה."

הדוקטור פצתה את פיה אך לא יצאו ממנה המילים. ראייתה היטשטשה עד לחושך טהור. בעורפה הרגישה עקצוצים מציקים, וידיה נמשכו לאחור, נחו על אדמה לחה מושרשת בעשבים שוטים. הכאב בבטנה התפוגג אט אט, ועפעפיה הרגישו קלים יותר כאשר פקחה את עיניה וחזתה בפנס האפור שהסתכל עליה מעל שמיים שחורים שזורי כוכבים זעירים.

היא נשמה את האוויר של כדור הארץ כשלפתע התעוררה חזרה.