השראה ; A Lot More Me מאת ויולט צ'אצ'קי (מופיע למעלה)

--- --- ---

אומרים שמהיופי קשה להתעלם.

אומרים נכון.

כל מי שראה אי פעם את אמיליה לוקהארט ידע לומר שאין בזה שקר. היא הייתה כגרם שמיימי שנפל מהכוכבים - כל כולה עטופה בהילה מושכת שתסקרן כל אדם. היו לה עיניים שחורות ודקות, שיער שחור וחלק שתמיד נמשך בפקעת צמודה לאחור, פנים ארוכות וגוף צנום, חלק וחיוור שהתהדר במלבושים ססגוניים שאי אפשר היה להתעלם מהם.

בכל לילה שלה על הבמה הופיעה מול הקהל המרותק. לצלילי מוזיקת ג'ז קולה העמוק רקד אל אוזני כולם, גרם להם למשוך את מבטיהם רק אליה, ובסוף למחוא כפיים כאילו המחווה הזאת הייתה להם כאוויר לנשימה.

אם היית שומע על כך לא היית מאמין. איך אפשר להתאהב בדמותו של אדם רק ממבט יחיד - זה בלתי אפשרי. אבל רק כאשר עינייך נפגשות בעיניי האישה ההיא אתה מסוגל להבין. היה בהן ניצוץ שחוק, גועש ומת ולא ברור, אחד שבלתי אפשרי לקרוא כראוי. כאילו כל חזותה הייתה דף עם מילים מבולבלות שאתה מסוגל להבין ולא מסוגל לקלוט - אתה מסוגל לעקוב אחריה, ובו זמנית להיאבד.

עיניה ניתרו אל עיניו של ג'ונתן כאשר זה ישב באחורי המועדון, לצד הבר, כמה שיותר רחוק ממנה. איך הצליחה למצוא דווקא אותו - זו הייתה תעלומה. אבל היא ידעה שהיה שם, היא שמה לב שזה הלילה הראשון שלו כאורח.

כשזה קרה, כשעקב אחריה כפי שכל איש בקהל עשה, היה יכול להישבע שהוא לא מסוגל להתחמק ממנה. זו הייתה מעין הרגשה משונה שלא הרגיש מעולם, מהולה בפחד ותשואה, אחת שאי אפשר לתאר במילים בצורה נכונה.

ומיד כאשר חזרה אל אחורי הבמה, ג'ונתן נקלע בכלוב השומרים שהגיעו לקראתו. כל אחד מהם מכוסה בחליפה שחורה, מכף רגל ועד ראש. הם ביקשו ממנו לבוא איתם, והוא - בתור בחור קטן למידותיו שלא נוהג להתעמת עם בעלי תפקיד סמכותי - נאלץ להסכים.

הם הביאו אותו לדלת צדדית שהתחבאה לצד הבמה ונתנו לו להיכנס.

לרגע לא הבין, עד שראה את דמותה של בעלת המועדון, המכונה אמיליה. מקרוב הייתה עוד יותר מהפנטת. היא לא הספיקה להוריד את בגדיה המלוטשים בגוונם הסגלגל - נוצות פלומתיות גבוהות עדיין עטפו את עורפה והבליטו את פניה הנשיות.

היא דיברה אליו, וכל מה שהוא היה יכול להבחין בו היה צבע האודם של שפתיה כשזזו.

"אתה חדש." היא אמרה, קולה נשמע מוזר לאוזניו, אך הוא לא התעמק בכך. "אני תמיד מזהה פנים חדשות כשאני רואה אותן."

ג'ונתן לא הגיב. הוא אפילו לא התקרב לקראת השולחן מאחוריו ישבה. זו הייתה תמונה משונה, לראות גבירה מעוטרת מוצאת את מקומה מאחורי ריהוט משרדי משעמם.

היא חייכה. "מה אתה עושה כאן?"

"אני..." והוא שוב מצא את עצמו חסר מילים. הייתה בו תשובה, לא טובה כל כך בשבילו ולא מספקת מדי בשבילה, אך תשובה כנה.

"מחפש משהו." היא כאילו ידעה. "ידעתי שאתה מזכיר לי מישהו."

"אבא שלי, בוודאי." ענה.

"הו, האיש המסכן הזה. באמת חיבבתי אותו, אתה יודע."

היא קראה את מחשבותיו, או אולי את שפת גופו. גבו התיישר, פניו החווירו. הוא לא הוסיף אפילו שתי מילים נוספות לפני שהגבירה מצאה את רצונו.

אביו מת לא מזמן, והמועדון הזה היה המקום האחרון בו שהה. ג'ונתן לא הבין את זה. אביו מעולם לא היה מבלה במקום שכזה.

היא התרוממה והחזיקה מקל לבן ודק בין שתי ידיה. כהרף עין כבר נעמדה מולו - כנראה כי עדיין לא התקרב אף לא קצת - והניחה בידיו כלי פלסטיק מוארך, קל וקטן.

"אתה יודע איך להשתמש במצית?" היא שאלה. "תדליק לי, בבקשה," היא אמרה בבקשה מוזרה וקירבה אליו את הסיגריה שהחזיקה. ג'ונתן לא התנגד, ועשה כדבריה.

הלהבה ניצתה בקצה והיא שאפה. ריח מחניק נשטף באוויר כשנשפה אותו מפיה בעשן עכור. "אז מה חיפשת? את אבא שלך?" היא שאלה בעודה חוזרת על צעדיה, נותנת לעצמה מרחק בעוד היא לוקחת שאיפה נוספת אל ריאותיה. "הוא מת, אתה יודע."

"אני יודע." ג'ונתן היה אמור לכעוס, אך לא היה מסוגל. רגשותיו כאילו נסגרו על סורג ובריח, והוא היה אדיש לחלוטין. "אני רוצה לדעת מה הוא עשה כאן."

"מה אתה חושב שהוא עשה כאן?" שאלה.

הוא לא השיב.

"מה שכולם עושים." היא הכניסה את הסיגריה לפיה פעם נוספת, ואז נשפה בשנית. חיוך עלה בין שפתיה הכהות. "ילד יקר, אתה יודע... אף גבר לא יסרב לאישה יפה."

וכך הוא יצא, עם התשובה הזאת שמשום מה סיפקה אותו. השומרים לקחו אותו החוצה.

"תחשוב על זה." היא הוסיפה בלחישה מרוחקת אל אוזניו לפני שהלך, וזה ליווה אותו בחלומותיו גם בלילה. רק אותה ראה כשעצם את עיניו - את המבט המושחר שהחדירה אליו, את תנועות שפתיה המלאות, את גופה הכל כך שברירי שהקרין מעצמו כוח. ובמשך כל היום, לא הפסיק לחשוב עליה.

לכן חזר למועדון בשנית.

"ושוב, אתה כאן." סבב שני של ביקורו במקום הפך אותו לבטוח יותר. הוא לא חיכה שהשומרים יבואו אליו, כי ברגע שעזבה את הבמה וחזתה בו מסתכל עליה כבר ניגש ופתח את הדלת. והיא הייתה שם, וחיכתה לו, כשסיגריה דלוקה בין אצבעותיה, ממנה היא לוקחת שאיפה.

"זה לא נכון. אבא שלי לא היה מגיע למקום כזה." הכוח שאחז בחזהו מאז ביקורו האחרון התפרץ החוצה, והפעם היה בו יותר כעס ומחנק.

אבל המבט שלה, הוא שינה הכל. הוא עדיין כעס, ועדיין נחנק רק מלעמוד יציב שם, אבל כל מה שהרגיש שב להיסגר ולהיקשר ולא לזוז, אף לא פסיעה אחת לכיוונה. כאילו משהו שמר עליה, ממנו. או שמר עליו, ממנה.

"תחשוב, ילד יקר," אמרה. "אמרתי לך לחשוב."

"אני לא צריך לחשוב, אני מכיר את אבא שלי." ג'ונתן אמר, חופן את ידו בכיס מעילו. "וזה - זה מה שאני לא מבין. תראי, זה המכתב שלו. כל ירושתו תועבר לאמיליה לוקהארט - זו את."

"אבא שלך אהב אותי, אני מניחה. כל גבר שפגשתי היה ככה, אולי חוץ ממך." היא התקרבה, נגעה קלות בלחיו ומשכה את אצבעה מטה עד סנטרו, עד צווארו ועד כלוב צלעותיו. "או שאולי אתה פשוט שומר על זה, חזק, מאוד, בתוכך."

ג'ונתן התרחק. "אני דורש שתגידי לי מה עשית. למה הוא השאיר לך את כל כספו?"

"זה מה שמעניין אותך? כסף?" מבטה הפך חמוץ, והיא גלגלה את עיניה. "יופי של בן, הוא מצא."

"את - " הוא התקרב, כמעט תקף, פורץ את המגננות שסגרו על רוחו, ונעצר בדיוק מולה. מבטה נשטף אל תוך נשמתו, הכתים אותה, הכאיב לו כשניסה להשתלט על מה שהתחולל בתוכו. כאילו שתי מחשבות נטויות נלחמו זו בזו על הדרך בה הוא צריך לפעול והקפיאו אותו בחדות.

"אתה מרגיש את זה?" היא שאלה, והוא התאפק שלא לענות בחיוב. "אמרתי לך לחשוב. עוד מעט תבין." עוד שאיפה אחת, עוד נשיפה מלוכלכת החניקה את ריאותיו. "אף גבר לא יסרב."

ובלילה למחרת, הוא כבר לא חיכה לה. הוא חיפש אותה עוד לפני זמנה לעלות לבמה.

"אני מעריצה את הנחישות שלך, אבל אין לך עוד מה לחפש כאן." היא אמרה, והתקדמה בכדי ללכוד אותו בפינה. דמותה השליכה אותו בצעדים לאחור, וגבו נדבק אל דלת היציאה הסגורה. "לך מכאן, כבר נתתי לך תשובה. אתה צריך לחשוב."

"חשבתי. זו לא תשובה." ג'ונתן אמר. "תאווה? זו לא הסיבה שאבא שלי - "

"אבא שלך היה אדם חלש!" היא איבדה מחזותה הנאה. היא זעפה, נשמה בחריפות והחרידה אותו בכל מבט נוסף. משהו השתנה. "תקבל את מה שקרה, ותלך מכאן. צר לי, ילד יקר, אבל לא תקבל את מה שאתה מחפש אצלי."

וככל שעברו הלילות, כך רצונו נתבע עליה. היא כבר לא הייתה זו שהשתיקה אותו. הוא כבר לא היה האחד שדמם למילותיה.

ובפעם האחרונה, לאחר לילות רבים בהם סולק במכות מפתח המועדון, מצא דלת אחורית שתוביל ישירות אליה. הוא תכנן להיכנס ולמצוא אותה, אך היא הייתה זו שהקדימה.

"אמרתי לך ללכת." קולה הקשיח נטבע בחושך ובקור של הסמטה. היא לבשה בגדי פאר דקים וחשופים שעטפו את קימוריה העדינים - ולא רעדה מעננת הכפור שהתמקמה בין קירות האבן.

"לא עד שאדע מה עשית." הוא ענה לה. "אני לא יודע מה או איך, אבל את עשית משהו?"

"אני? הו, אתה רוצה לדעת מה עשיתי?" שאלה, ורגש הקלה מעורר דאגה עלה בו. הוא הנהן. "בוא, אראה לך מה עשיתי."

הוא פקח את עיניו ומצא את עצמו יושב במשרד אליו הגיע לראשונה. חדר רחב, וילון אדום מכסה את אחד הקירות הארוכים - מלפניו השולחן, ולצדו, על הקיר - איך לא שם לב לכך לפני כן - דיוקן של בחור צעיר לבוש בבגדי אצילים, פניו דקות וסנטרו קטן, ועיניו כהות ומכשפות.

"זה סבא של סבא של... סבא שלי." היא אמרה בעוד התרוממה מכסאה ונעמדה מתחת למסגרת הגדולה. "תמיד אמרו לי שאנחנו דומים. תמיד היה לו פתרון להכל. וכמוהו, גם לי יש כמה, נסתרים."

"זה מה שאבא שלי חיפש אצלך?" ג'ונתן שאל.

"זה מה שהוא חשב שחיפש."

"אני לא מבין."

"ילד יקר, היית צריך לעזוב כשרק התאפשר לך. עכשיו רק הזמן נשאר לרשותך."

"על מה את מדברת?" הוא התבלבל. היא התקרבה לקראתו.

"איבדת את העבודה שלך, את הארוסה שלך, את הבית... כבר אין לך כלום, ילד יקר." היא הניחה יד כבדה על כתפו, וזו כמעט מחצה את עצמותיו. "ואל תנסה להתקשר," הוסיפה כאשר בחנה אותו מחטט בכיסיו. "לא תמצא את הטלפון שלך. זרקת אותו לים."

ג'ונתן נד בראשו. "למה שאעשה את זה?"

"כי אתה שלי עכשיו. כמו אבא שלך." מתחת לשפתיה בצבצו ניבים חדים כשל חיית טרף, וריח ברזלי חריף נכנס אל נחיריו. שפתיו נרטבו, וכאשר ניגב אותן עם ידו חזה בצבע האדום מכתים אותה.

ראשו הסתחרר וכבה. ואז, בהתעשתות נוספת, חזה לפתע במסך ריק. קולות אטומים חדרו את גוף הכלא ששכב בתוכו - זה היה ארון עץ ארוך, עוד רגע קבור מתחת לאדמה.

לבו האיץ. ידיו רצו למצוא פרצה ולהכות את דפנות הארון בכוח, אך הוא לא הצליח לזוז כלל. כל גופו היה משותק, ורק עיניו ודעותיו פעלו כראוי.

"הוא היה אדם טוב," קולה של אמיליה נשמע בבירור בראשו. היא הייתה למעלה, עמדה מתחת לקבר הפתוח. "תרם את כל רכושו למקום האהוב ביותר על אביו, שינוח על משכבו בשלום."

הוא נחנק.

"כמה חבל." היא אמרה. "כמה חבל שלא סירב."

ומה שג'ונתן לא ידע, ומה שאביו לא ידע, ומה שאף גבר לפניהם לא ידע - היה מה שאמיליה ידעה תמיד - שאת הראש שלהם קל כל כך לאחוז ולהטביע, ובמחשבות שלהם קל כל כך לשחק. היא הסירה מעליה את צעיפה השחור, ואחריו את הכובע רחב השוליים, והחזיקה אותם בידיה.

היא הסיתה את הוילון שבמשרדה המדומה ונכנסה אל חדרה. את הכובע והצעיף זרקה על הספה, את נעלי העקב השליכה מעל רגליה ואת המעיל הדק הפילה ארצה.

אצבעותיה משכו מטה את רוכסן השמלה הארוכה שלה, וגם אותה זרקה אל הרצפה. את פקעת שיערה פיזרה וניערה קלות, ואת עורפה עיסתה בתשישות מאוסה.

עוד יום. עוד אוצר לשמור.

סוף כל סוף הייתה מסוגלת להחליף לבגדים שהיו ישרים לה. חולצה מכופתרת ולבנה הייתה רופפת על גבי חזה השטוח הנערי, ומכנס שחור וארוך עטף את רגליה עד לכפותיה היחפות.

גם בבגדים רגילים לגמרי נראה היה כשתי טיפות מים לדיוקן ששמר לעצמו על הקיר - רק כדי לחזות בכל הטיפשים שלא מצליחים לזהות אותו כאשר פניו לובשים צבעים עזים ובגדי אישה.

אוי, כמה קל לשחק עם הגברים.

הם לא מסוגלים לומר לא.