השראה ; דוקטור סטריינג'

--- --- ---

אחוזת הסנקטום סנטורום שברחוב בליקר 177 איי מעולם לא הייתה מקום שקט להתגורר בו, אך עם זאת דווקא באותו יום הכל היה נראה כבשגרה. תושבי ניו יורק הממהרים עברו על פניה שוב ושוב מבלי להבין מה ומי נמצאים שם - כוחות גדולים יותר משהיו יכולים לדמיין.

דוקטור סטיבן סטריינג' - שהיה דוקטור אמיתי, ניורוכירורג בכיר, למען האמת, דבר מה חשוב שרוב האנשים נוהגים לשכוח - חזר באותה שעה מהקאמאר-טאג' בנפאל. בהיעדרותו, ביקש מוונג, מכשף רב עוצמה גם הוא, לשמור על האחוזה ועל האוצרות השמורים בה.

"וונג!" סטריינג' ירד במדרגות שהובילו לכניסה, קורא לו ומסיט את ראשו אנה ואנה. "היי, וונג!" הוא נאנח לאחר שלא קיבל תשובה. הו, חסר לו שהוא איבד את עצמו במוזיקה של ביונסה שוב.

סטריינג' לא היה צריך להכיר לבחור את הלהיטים שלה. עכשיו "סינגל ליידיס" לא יוצא לו מהראש.
מאחוריו, שער קוסמי נפתח לפתע. סטריינג' מיהר להסתובב ולגלות לתדהמתו שפורץ נכנס לביתו ללא הזמנה. הפורץ הזה, אמנם, היה רשאי לבוא בכל עת, אם כי אותו רגע לא היה ריאלי כלל.

"מה לעזאזל?" סטריינג' הסתכל ולא האמין.

"תקשיב לי," הפורץ, שהיה למעשה, סטריינג' עצמו, החל לדבר. הקול שלו היה נמוך ובעל נימה גאוותנית. לרגע, המכשף התעסק יותר בתהייה האם ככה הוא באמת נשמע מאשר מה קורה סביבו. הפורץ - כי עדיין נכנס לאחוזה ללא אישור - היה לבוש בחליפה הכחולה של סטריינג' ועטה את הגלימה המיסטית האדומה שלו. על צווארו נח בכבדות הקמע של אגאמוטו, ירוק ובוהק ומוצג לראווה, מעיד על הפעלתו. הכוח שלו היה אמיתי. אי אפשר היה לזייף אותו, את הכוח של הזמן.

"אתה אני מזמן אחר? זה אפשרי?" סטריינג' שאל.

"תקשיב, אין זמן, אני צריך שתזוז." סטריינג' השני הורה לו עם ידיו להתרחק.

"למה?" סטריינג' הראשון שאל.

"פשוט תעשה את זה. אני אתה, אין לי סיבה לרמות אותך."

"נשמע לגיטימי." סטריינג' השיב ושקל את בחירת מעשיו. עוד לפני שהחליט לפעול, חש בעוד תזוזה קוסמית באזור שגרמה לו למשוך את ראשו הצדה.

שם, מול עיניו, יצור מפלצתי, דמוי אנוש וכחול, הסתכל עליו בעיניים אדומות פעורות לפני שנפל עליו והשליך אותו בכוח אל הרצפה. החשיכה התמידית שאפפה את פנים האחוזה התבהרה עד לכדי מראה של שמיים בהירים, והטמפרטורה הפכה קרה וקיצונית לפתע.

סטריינג' התגלגל על קרקע קפואה וקשה לפני שעצר את עצמו. לרגע הפך חרד שמצא את עצמו שוב על פסגת האוורסט, אבל הייתה לו הרגשה שזה לא זה.

הוא שמע צעקות, שאגות של עוצמה, והרים את עצמו לעמוד על רגליו. בהצלפה של זרועותיו הוא חתם את ידיו עם מעגלים קוסמיים כתומים והתכונן שמשהו יגיע. בעיניו הוא סרק את האזור. סביבו התרוממו נציבים של קרח שדמו למגדלים חדים, הם העתיקו את צבע השמיים העמום והבריקו מאור השמש השקרנית. הקרקע הייתה ישרה אך סלעית, מלאה תלאות גבשושיות של קרח ואבן.

זה לא האוורטס.

כל הכבוד, סטריינג', תצביע על הברור מאליו.

עוד תזוזה גרמה לגופו להידרך. היצור שמשך אותו למקום הלא ברור הזה קם ונעמד. הפעם, האיום עמד מולו. סטריינג' מתח את ידיו והתכונן לקבלת המתקפה המצופה.

"אתה." היצור אמר. הו. טוב, לפחות הוא מדבר, אם כי סטריינג' התקשה להבין על מה. הוא. כן, זה הוא, האחד שלקחת מהבית שלו, זה שאמור להיות שמור על ידי הקסם החזק ביותר שיש. אז איך זה ייתכן שמפלץ כמו זה הצליח לחדור אותו?

"אני?" סטריינג' קיווה לאסוף בשאלה כה קלה את אחת התשובות שהוא מחפש. היו לו אינספור שאלות, שלמען האמת דווקא הסתפקו בכמה. צורות ביטוי שונות עלולות להיות מכרה זהב לדקדקנים שמחפשים אותם, ואין יותר דקדקן מסטריינג'.

אז הוא רצה לדעת איך, ולמה, ומי, והיכן, וכמה, ומה. איך הוא הגיע לשם, למה הוא כאן, מי היצור הזה, היכן הוא נמצא, כמה זמן ייקח לו למצוא את הדרך חזרה, ומה בשם הרוח העתיקה קורה כאן?

"אתה הפולש." היצור אמר. הוא הגניב את ידו אל חגורת מכנסיו החומים, שם ישב - מה שסטריינג' הניח שהיה - להב מסוג כלשהו. במבט נוסף וטוב יותר עליו, היה אפשר להבחין שגופו היה גדול בכמה מידות מגוף של בן אדם ממוצע, מה שאומר שהכוח שלו בשריון ריק יהיה מאיים על אדם רגיל. מזל שסטריינג' הוא לא אדם רגיל.

"לא מרצון." סטריינג' הודה. "אני אפילו לא בטוח איך הגעתי לכאן. ואני אבקש ברשותך לשלול את האפשרות שיש לך כוח גדול מספיק כדי ליצור שערים קוסמיים שיוכלו לגרום לזה. מבלי להעליב."

"לא משנה לי איך הגעת לכאן, אתה תיענש על הסגת גבול." היצור אמר ושלף את חרבו הקצרה.

סטריינג' לא בזבז זמן מיותר. הוא משך את כוחותיו והצליף ביצור, הפשיט אותו מנשקו וגרם לו לגעור בכעס. לפני שהיצור המשיך, המכשף פגע בו פעם נוספת, והפעם הימם אותו עד אובדן הכרה.

עכשיו היה פתוח לעשות כרצונו. הוא היה צריך לחזור לסקטרום, אבל בשביל זה עליו לדעת איפה הוא נמצא. בלתי אפשרי להתנייד ממקום אחד למקום אחר אם אתה לא יודע מהיכן אתה מגיע, מה שגרם לסטריינג' לתהות עוד לפתע.

נפתחו שני שערים - מהראשון הוא עצמו יצא, הוא שידע מה הולך לקרות, ומהשני היצור שהגיע ומשך אותו לשם, לעולם הלא ברור הזה. זה מין הסתם לא כדור הארץ, אחרת סטריינג' היה יודע.

אז... לאן לעזאזל הוא הגיע?

הדרך היחידה לגלות היא הדרך שהוא ניטרל - היצור ששכב על האדמה ורק חיכה להתעורר אחרי המכה שהטיח בו.

סטריינג' התקרב אליו והסתכל על גופו השרוי ברפיון. הוא נדנד אותו עם קצה רגלו. "היי, תתעורר." הוא דרש, אך היצור היה קשה לניעור. "וואו, אתה לוחם ממש עלוב. ממכה קטנה אתה לא מתאושש." טוב, "מכה קטנה" זה מונח עדין להלם שהצלפות הקסם שלו מסוגלות לעשות, אבל בשביל להרגיש טוב יותר עם עצמו, סטריינג' העדיף לחשוב שהוא היה עדין איתו. מבחינתו של סטריינג', זה באמת היה הצד העדין שלו.

אחרי שהבין שהיצור לא עומד לסייע לו בקרוב, סטריינג' נאלץ לוותר ולגשת לתוכנית אחרת, והיא תיאלץ לבזבז לו זמן וכוח שלא היה לו עניין לבזבז באותו רגע.

אבוד במקום לא ידוע, כמה טיפשי. אין לו פנאי לזה.

"הלו, אם יש כאן מישהו!" הוא קרא לאוויר. "אני היממתי אחד משלכם עד עילפון, אתם לא רוצים לנקום בי על זה או משהו?"

סטריינג' המתין לתשובה, אך אין קול ואין עונה. אפילו הרוח לא מצאה זמן לשרוק. המקום עמד כאילו נתפס ברגע אחד שהמתמתח לרבים ארוכים.

"אני מניח שאני אצטרך למצוא מישהו כדי לצאת מכאן?" הוא שאל, לא יודע למה הוא מדבר בקול רם אם אין אף אחד שישמע אותו. הוא נד בראשו ובחר להתחיל להתקדם. "כמה שאני שונא להיות תלוי באחרים."

מסע ההליכה שלו היה מתיש נפשית יותר מאשר מתיש פיזית. אם היה זמן יותר לא מתאים להיכנס אליו לבעיה, הוא רצה לשמוע עליו. כי, נו, באמת, הוא לא צריך לבזבז את הכוחות שלו על שטויות כאלה. יש לו דברים רציניים יותר לעשות.

מעטות הפעמים בהן הוא הרגיש בפחד אמיתי. עם מחשבותיו לאחר התאונה, בביקורו בקאמאר-טאג', בקרב נגד קאליסיוס... ביחס לשאר ההישגים בחייו, אלה שהשיג כי לא העיז לפחד, אלה היו רגעים קלושים שהצליח להתגבר עליהם כי האמין. הרגע הזה, שמתרחש עכשיו, לא היה דומה להם. הרגע הזה, הוא היה כמו... כמו קול כנפי הזבוב שנמצא בחדר כשאתה מנסה להירדם. בעיקר מציק.

אז לאחר הליכה שמשך זמנה לא היה ברור, סטריינג' הצליח לשמוע קולות. סוף כל סוף, ראיה לכך שניצל.

הוא נעצר וחיכה. במהרה, אפילו הצליח לשמוע מילים.

"אתה! מי אתה?" זה כנראה היה מכוון. סטריינג' הסב את ראשו לכיוון ממנו הגיע הקול, והופתע אך גם לא הופתע לגלות עוד יצורים כחולים כאחד הקודם ששכח מאחור בכוונה, באים לקראתו. הם היו קבוצה של כחמישה, כל אחד לבוש כמו האחד שפגש בראשונה - פלג גופם העליון היה חשוף ומעוטר צלקות בהירות שדמו לשריטות אנכיות, והם לבשו מכנסיים חומות ונעלו מגפיי סנדלים גבוהים. עיניהם היו אדומות ועורם כחול כהה.

סטריינג' הרים את ידיו. "אם אני אומר את שמי, זה ישנה?"

"לא, אתה לא ענק כפור, לכן אתה פולש, ועל פולשים להיענש." היצור בראש המשלחת, שהתגלה כ"ענק כפור", אף על פי גודלו הקטן למימדי ענק, אמר לו. סטריינג' לא היה יכול לצפות לתשובה כנה יותר.

"ענקי כפור? למה זה מוכר לי?" סטריינג' חשב לרגע. "הו כן, ת'ור, לוקי, אסגרד... אני מבין שאני ביוטנהיים."

"ועל כן אתה תיענש." הענק אמר.

"כן, כן, שמעתי בפעם הראשונה." סטריינג' לא מיהר לפחד מהאיומים שלהם, וגם כאשר הם בחרו לרוץ לכיוונו עם רומחים ולהבים שלופים, הוא לא התרשם במיוחד.

סטריינג' מתח את זרועותיו ואימץ את הקסם אליו. הוא הסתדר בסמלים מיסטיים כתומים שדבקו לידיו כמגני אור חזקים. כאשר ענקי הכפור עטו לקראתו, הוא התגונן והדף אותם לצדדים. זה רק הכעיס אותם יותר.

אחד בא מאחור, וסטריינג' הסתובב והכה אותו בצליפה של זרם קוסמי שהיממה אותו לקרקע. ענק נוסף בא מלפניו, ואחד נוסף לצדו, שניהם חמושים ברומח ולהב. הענק שהחזיק את הלהב היה מוכר לסטריינג', אך הוא לא חשב על כך יותר מדי והתגונן עם מגני הקסם שלו, שבמכה פיזרו גיצים זהובים. ענק נוסף בא לכיוונו, והוא הדף אותו גם כן.

"אני לא מעוניין להילחם." הוא יידע אותם. "רק לחזור למקום ממנו באתי."

או שהענקים לא הקשיבו או שלא היה להם אכפת, כי הם לא הגיבו לו, ובחרו להמשיך לתקוף, הפעם כולם יחד.

"יריבים טיפוסיים." סטריינג' נאנח. בזריזות הוא סובב את הקמע שעל השרשרת שלו וזו נפערה באור ירוק, בדומה לעין עשויה זהב בעלת אישון אזמרגד שלפתע הגיחה בכדי לצפות על המאורע. הסמלים שנתפסו על זרועו של סטריינג' שינו את צבעם בדומה לאישון הקמע והספיקו לשאול מכוחותיו.

הענקים שסבבו אותו חזרו על תנועותיהם בהילוך הפוך - ברחו ממנו, נשכבו על הקרקע, עלו שוב, התחמקו ואז שבו למקומם בראשית, רחוק ממנו, נתנו לו מספיק זמן כדי לעשות את מה שחשב לעשות.

הוא מתח את ידו קדימה וסובב את השנייה, חשב על הדרך שלו משם חזרה הביתה, ויצר שער מסובב שמסגרתו ירוקה. זה לא היה תקין, מסגרת השער תמיד כתומה. בטיפשותו, שכח מפרט חשוב מאוד שלפתע פרח מזיכרונו - שלמרות שהם זזו לאחור, הוא נשאר במקומו, וכך גם קמע העין של אגאמוטו.

דרך השער הוא צפה בעצמו, בחדר הכניסה של הסקטרום, עומד מול... עצמו, וחוזר על המקרה שזכר בראשו.

לא מכאן הוא צריך לברוח, הוא חשב, וסובב את ידו מחדש כדי לסגור את השער. הנפילה שנבעה מקוצר רוחו טשטשה את תשומת לבו לפרטים עד שכלל לא שם לב שאחד הענקים היותר נחושים חזר לנסות לתקוף אותו. הענק, במקום להתנפל עליו, עבר דרך השער ותפס את סטריינג' הקודם כשהתכונן לזוז ממקומו כהזהרתו של סטריינג' הבא, מה שהוביל את סטריינג' הנוכחי לשנות את כיוון הסיבוב של ידו ולפתוח שער נוסף שהתגלה בתוך הסקטרום עצמו ששלח את עצמו הראשוני למקום אליו הגיע רק לפני כמה רגעים.

סטריינג' מיהר לסגור את השער כדי שלא תקרה טעות נוספת כזאת. רק זה היה חסר לו, שסטריינג' הבא, זאת אומרת, הוא בשלב כלשהו, יתמודד עם ענקי כפור שורצים בניו יורק. מספיק לו בעיה אחת שהוא יצר, הוא לא צריך עוד אחת מיותרת. ועכשיו, הוא הצליח להבין למה ואיך הגיע לעולם הקרח הזה, ואיך מישהו שהוא לא הוא - אלא, שזה דווקא כן היה הוא - פתח שער בתוך הסקטרום השמור.

כמה שהוא שנא לפתע לחשוב על בעיות שנוצרות כאשר רצפי זמן שונים מתנגשים זה בזה.

"עצרו! עצרו או שאשלח גם אתכם!" סטריינג' הזהיר את הענקים שהלכו אחרי חבריהם בעיוורון חושים של קרב. הם היו חכמים הפעם, כי נעצרו בפקודתו. "אתם גם רוצים להישלח?"

הם שתקו, משמע תשובתם הייתם שלילית.

"יופי," אמר סטריינג'. "אז עכשיו, אם יורשה לכם, אני אלך." הוא אמר, והוסיף לחשוב על מה שיקרה הלאה. "כנראה כדאי להזהיר את עצמי. או לנסות, לפחות."

בידיעה שהענקים לא הבינו על מה דיבר ולמה אמר להם את זה, סטריינג' פתח שער על-זמני לעבר, הפעם, במחשבה על הרגע שלפני "חטיפתו על ידי עצמו", לכאורה. הפעם, השער הציג אותו רגע קט לאחר שירד במדרגות, תוך כדי שצעק אל וונג שלא השמיע קול חוזר לכיוונו.

"הו, והחבר שלכם נמצא כאן, איפשהו. כנראה מעולף או עם מיגרנה נוראית. להתראות, ולא להתראות." סטריינג' לקח את רגליו במהירות ועבר דרך השער. הקור של עולם הענקים התמזג עם האוויר הנעים והחמים במקצת של אחוזת הסקטרום בניו יורק של הקיץ, והאור של השמש הטבעית השתלב עם הילת המנורות הגבוהות שבחדר הכניסה של המבנה. כל גופו של סטריינג' רפה בהקלה כאשר נעמד על הרצפה המובנת, ולא על הקרקע הגסה והמייאשת של יוטנהיים.

"מה לעזאזל?" הוא שמע את אותו קול קשה לפיצוח שהיה הפתיחה של כל המסע המייאש הזה, והרים את ראשו לכיוון סטריינג' הקודם שעדיין לא יודע מה עומד לקרות לו. שיהיה לו הרבה, הרבה הצלחה.

"תקשיב לי," סטריינג' אמר לעצמו האחר, זה עדיין היה בהלם ממי שעומד מולו. זה היה ברור מאליו, וסטריינג' ידע בדיוק מה הוא חושב. כרגע זה היה דווקא בנוגע לקול שלו והאם הוא באמת נשמע כזה. מחשבה לא נחוצה באותו רגע, סטריינג' ידע, לכן היה עליו לזרז את העניינים.

"אתה אני מזמן אחר? זה אפשרי?" הקודם שאל, כפי שסטריינג' זכר שהוא עצמו שאל כשמצא את עצמו באותה סיטואציה.

"תקשיב, אין זמן, אני צריך שתזוז." סטריינג' נמנע מלענות לו וניגש לעיקר. הוא רמז לו עם ידיו להתרחק, אך סטריינג' הקודם לא עשה דבר. עקשן וספקן, כהרגלו, בוטח רק בעצמו גם אם הוא עצמו באמת עומד מולו. אוך, תסבוכות זמן זה דבר כל כך מייאש לחשוב עליו.

"למה?" סטריינג' הקודם, כיאה לעצמו, היה חייב לדעת את ההסבר קודם לכן. טעות מצדו כי בזבז עוד זמן יקר במקום לעשות כשאומרים לו.

"פשוט תעשה את זה. אני אתה, אין לי סיבה לרמות אותך." סטריינג' נתן לו את הסיבה המספקת ביותר שאפשר לתת.

סטריינג' הקודם החליט שלא לפקפק בו אז. "נשמע לגיטימי." הוא אמר, אך פעל באיחור. מזווית מבטו של סטריינג' הוא קלט את השער נפתח, מסגרת ירוקה מסתחררת מלפפת כנחש אור את התמונה של עולם הכפור, ממנו השתגר הענק הכחול שלקח את סטריינג' איתו, ועובר דרך שער נוסף שנפתח כדי להציל את הסנקטרום מיישות לא מוכרת להישאר בה.

השערים נסגרו ביניקה ונעלמו מהעין כאילו קסם כזה מעולם לא התרומם להפריע.

סטריינג' נעמד במקומו, שותק, חושב.

"כן?" הוא שמע את קולו של וונג בחלל חדר הכניסה. "קראת לי?"

סטריינג' נאנח כשוונג ניגש לעמוד מולו. הוא הרים את ידיו וסגר את חוסם הקמע שעדיין בהק.

"לשם מה השתמשת בו?" הוא שאל והצביע על התליון.

"לא יותר מדי, רק ניסיתי למנוע מעצמי מהעבר להתנגש בטעות מיסטית שאני אחר מהעבר גרם. לא עבד, שוב."

"הא, לופ של נוסעים בזמן. כן." וונג אפילו לא טרח לשמוע עוד לפני שמצא את עצמו מבין. זה גרם לסטריינג' להרים גבה.

"אתה יודע משהו על זה?" הוא שאל אותו.

"העין של אגאמוטו שולטת בזמן. האמת שלא חשבתי שאתה חזק מספיק בשביל ליצור משהו כזה. שערים בחלל ובזמן, מה?"

"טוב שמעריכים את הפוטנציאל שלי." סטריינג' אמר בעוקצנות.

"אבל מה בעצם היה קורה אם היית מצליח לעצור את עצמך? זה לא היה יוצר פרדוקס, כי אם זה לא היה קורה לא היית צריך להזהיר את עצמך מלכתחילה?"

"למען האמת אני חושב שאם הייתי מצליח למנוע את זה, לא הייתי עושה את הטעות שסיבכה אותי מלכתחילה."

"אתה בטוח?"

"לא ממש, אבל גם אין לי כוונה להתעסק בזה יותר." סטריינג' השיב.

"באמת?" וונג שאל.

"זו כבר לא הבעיה שלי, וונג. שסטריינג' הקודם ינסה לטפל בזה."

"אז אתה מבין, הדוקטור הזה נוסע בזמן." וונג ניסה להסביר לסטריינג' על סדרת הטלויזיה החדשה שמצא, זו שמיד קפצה לראשו ברגע שסיימו לדבר על המהלכים הלא ברורים שגרמו לקוסם לחוות מסע קצר ויוצא דופן.

שניהם ישבו בבית קפה קרוב לסנקטרום, וונג הזמין פרוסה של עוגת אוכמניות וכוס קפה, וסטריינג' הסתפק בספל תה חם. סטריינג' השעין את ראשו על ידו וניסה לעקוב אחרי מה שוונג אמר. זה לא שהוא לא הצליח, הוא פשוט ניסה להבין איך כל זה אמור להיות הגיוני.

"והוא חייזר?" סטריינג' שאל.

"כן." וונג השיב.

"עם שני לבבות."

"כן."

"שנוסע בזמן בחללית שנראית כמו תא טלפון, אבל בפנים היא גדולה הרבה יותר?"

"כן."

"והוא נלחם בחייזרים אחרים?"

"טוב, כן, אפשר לומר, למרות שהוא שוחר שלום. ויש לו מברג על-קולי."

"וונג," סטריינג' הזדקף בכסאו ואז רכן קדימה. "אתה חייב להפסיק לצפות בבי-בי-סי."

"אבל זה הגילטי פלז'ר שלי." וונג לא נשמע מרוצה מההצעה של סטריינג'.

"לאנשים האלה לוקח שנתיים לעשות שלושה פרקים."

"כשכל פרק הוא כמעט שעה וחצי." וונג הסביר. "זה כמעט סרט."

"בזמן הזה השחקנים יכולים לטוס להוליווד ולהצטלם לפחות לחמישה סרטים שונים שיגרמו להם להרוויח הרבה יותר."

"ועדיין לחזור להצטלם לסדרה. אני אומר לך, זו נאמנות."

סטריינג' נאנח. "מה שעושה לך טוב." הוא לקח את כוס התה שנחה על השולחן ולגם ממנה. "דוקטור שנוסע בזמן, כמה טיפשי. והוא אפילו לא דוקטור אמיתי. אני דוקטור אמיתי, ואנשים עדיין לא מצליחים לזכור את זה."