נ.מ. לואי

בהתחלה ממש כעסתי על הנערה שהתערבה לי בקרב, חשבתי שהיא מנסה לעשות עלי פוזות. אני כולי מותש מהקרב ומהנסיון להשאר ער כל כך מאוחר, והיא מתחילה לרוץ במהירות מדהימה בסיבובים 'כדי להתייבש'. במהלך הזמן שמתי לב שהיא באמת כל הזמן זזה, היא הצליחה לבנות ביתן חדש וכבר ביום הראשון שלה להיות מדריכה! חוץ מזה, אד היה נראה ממש מופתע כשהיא ישנה על האופנוע בלי להתעורר.

ההישגים שלה מרשימים בהחלט. כשאני מנסה להיזכר מה אני השגתי היום (מאז שהבאתי אותם למחנה כמובן) אני פשוט נזכר איך נכנסתי לביתן שלי (ביתן היפנוס, אל השינה, וואו, כמה מועיל לבטחון העצמי שלי) כולי הייתי מלא בתכנונים על איך אני אספר על ה"הרפתקה" שאני עברתי, אבל, כמה מפתיע, כולם ישנו. ואז רק הבנתי, מופתע, שאני לא מרגיש עייף ואני אחרי לחימה במצב תשישות. היה לי קשה לשים את האצבע על הרגע המדויק שבו היה לי זמן לצבור כוחות, ברצינות כל הלילה הייתי צריך לנהוג באופנוע.

לא היה לי מה לעשות בביתן אז הלכתי להתאמן במטווח הכידונים, אני לא נלחם בכידון, אני מעדיף להשתמש בחנית הטלה במקום זאת, אבל מטווח הכידונים היה האזור שהיה הכי נוח לי להתאמן בו. אני נלחם בסגנון יווני שהוא לא מי יודע מה פופולרי, יש לי כמה חניתות הטלה וחרב בגודל בינוני למקרה הצורך. ללוחמים בסגנון הזה קוראים פלטסטים, על שם המגן שנקרא פלטה, בגלל שצורתו מזכירה חצי סהר.

המטווח היה מלא אז בבני ארס מעצבנים. ארס הוא אל המלחמה, והילדים שלו לא יודעים להפסיד בכבוד. אולי אם הם לא היו רבים עם כל מי שהם רואים, זה היה פחות בעיה.

"אתה הולך מתוך שינה או שאתה פה לנשק צפרדע מהחלומות, אה?" הם צעקו את המשפט הקבוע שלהם, ברצינות, שיחליפו בדיחה, ואני עשיתי את הפעולה הקבועה שלי, הפנתי להם מבט נוטף בוז והתחלתי לזרוק את החניתות לכיוון המטרה. בגלל שהנשק שלי, כמו הנשק של כל חצוי יווני, היה עשוי מ'ארד שמיימי', החניתות חדרו בקלות לתוך המטרה. לחצויים הרומאים יש נשקים מ'זהב קיסרי', לדעתי הם סתם שוויצרים.

כשהלכתי לאסוף את החניתות עבר לי בראש שוב מה שקרה לי עם הג'ינג'ית ההיא שהפכה לנחש. את השם שלה לא זכרתי, לא ניסיתי לזכור אותו כי כשאד האח שלה אמר לי מה שמה הייתי עוד בדעה שהיא סתם עוד שוויצרית, עכשיו התחלתי להצטער על זה. אבל, אני לא רוצה לחשוב עליה, אני כבר יודע שסתם יכאב לי ככה, אין סיכוי שהיא תתעניין בי בכלל.

אני מביתן היפנוס לא אמורים להתעניין בנו, אלא אם רוצים להבין איזה חלום חצויים כלשהו. לא מעט חצויים 'זוכים' לחלומות שמראים להם דברים שקורים במקומות רחוקים מהם, בדרך כלל מדובר בסיוטים מפלצות וכדומה, התפקיד של הביתן שלי הוא להקשיב טוב לסיוט ולספר לחצויי המפוחד (או שלא מפוחד אם מדובר בגיבור אמיתי) למה זה מוצדק שהוא פוחד. 'האח! הידד! השבח וההלל לאולימפיים!'. כי מי לא ירצה תפקיד כה חשוב ורם מעלה? הביתן שלנו לא צריך להתעסק בדברים קטנים כמו להציל את העולם, לא, הוא עסוק מידי בלפענח חלומות! יש! הידד! - ממש. ביתן מטופש.

אחרי הארוחת-צהרים כשהבנתי שאני עדיין לא עייף הלכתי להתאמן עם החרב שלי על אחת מהבובות בזירת הלחימה. כבר כמעט החלטתי שהיום הזה הוא עוד יום מבוזבז, כשהגיע משחק ה'תפוס את הדגל'.

הג'ינג'ית ניצחה אותנו במהירות מדהימה. המכות לא השפיעו עליה, היא פשוט רצה והביאה את הדגל. האמת נשמע הגיוני, זה בטח בגלל שהיא הבת של הרמס ולהביא את הדגל זו מין שליחות. או שזה בגלל שהוא אל ההתעמלות? או בגלל המטה הזה שלה? קשה לדעת.

מה שבטוח זה שמשהו גדול קרה כשנגמר המשחק. התחיל לרדת גשם.

'וואו, ביג דיל גשם, תוציא מטריה!' זה בטח מה שעובר בראש למי ששומע את הסיבה שהחלטתי שקרה משהו גדול. לא, זה בהחלט 'ביג דיל' לא יורד גשם במחנה. אף פעם. הגשם הזה היה חזק, הוא עבר את הכיפת מגן של המחנה.

רצתי ביחד עם רב המחנה לבית הגדול והכחול, משם כירון מנהל את המחנה. נאספנו מסביב לכירון והוא החליט לקרוא לכל החניכים למדורה בערב ולנסות להבין מה גרם לגשם.

כאילו כדי להוסיף דרמה, פתאום אפולו הופיע במחנה. זה קרה אחרי הארוחת ערב, אני פגשתי שוב את אד, הג'ינג'ית רצה קדימה כנראה. אד פנה אלי "אז הצלחת לשכנע את כולם שגם מהביתן שלך יכולים לצאת גיבורים?"

נאנחתי "האמת שאף אחד לא שמע את הסיפור עדיין, הם ישנו כשהגעתי"

"מה הסיפור של הביתן שלך באמת? למה הם עייפים כל הזמן? יש לכם איזה פרויקט מיוחד שבגללו אין לכם זמן לישון?"

באמת שלא ידעתי מה להגיד לו, 'אנחנו חבורת ישנונים שחיים בפיג'מה וקמים להרפתקאות רק עם מדובר באוכל' נשמע מטופש מדי. למזלי אל הנבואות, אפולו, הופיע לו מול הפרצוף של הג'ינג'ית שאני באמת חייב לדעת כבר את השם שלה. לדעתי, החלטה לא טובה שלו. היא פנתה אליו מיד.

"אתה לא הרמס נכון? אתה לא אבא שלי?" היא ממש לא אהבה את אפולו. היא שנאה אותו ממבט ראשון.

"לא, למזלי אני לא. אני באתי לבן שלי." הוא הביט אליי. 

בהתחלה זה היה לי ממש מוזר, עד שנזכרתי שאני לא עומד לבד.

אפולו אמר שאד הוא הבן שלו וצריך להשלים פערים וכל הברבוש הרגיל של אלים שפוגשים פעם ראשונה את הילדים שלהם רק בגיל 13 'למען בטחונם'.

הלכנו למדורה, הייתי בטוח שאד הולך לצעוק על אפולו, כמו הסיפור הרגיל של 'חצוי פוגש אבא אל' אבל הוא נתן לג'ינג'ית לעשות את כל הצעקות בשבילו, ואני חייב להגיד שהיא עשתה את זה מעולה. 

אפולו לא הגיב. כאילו שהוא פוחד ממשהו. בסופו של דבר אפולו קטע אותה.

"את ממש דומה לאמא שלך את יודעת?" אפולו עצם עיניים נראה שהוא מנסה להיזכר במשהו. הוא פקח עיניים בפתאומיות. אפילו אני הבנתי איזו טעות הוא עשה. "לא שאני מכיר את אמא שלך, אבל נדמה לי שפגשתי אותה פעם" ושוב, אפילו אני יכולתי לומר לו שכבר מאוחר מדי להתחרט על המילים שלו.