נ.מ. אש

האימונים נגמרו. לא ידעתי אם להיות עצובה מזה או לא. מצד אחד האימונים היו ארוכים ומתישים מאוד, מצד שני זה בערך הדבר היחידי שאני מכירה. ועכשיו אחרי מאות שנים, סוף סוף אני שוב על פני האדמה. ממש לפני שנכנסתי ל"מעלית" מאג קראה לי לשיחה, ואמרה לסלע לעלות בינתיים. אני המצאתי לו את השם. סלע הוא פחות או יותר מי שהציל את החיים שלי. לצערי, למרות מאות השנים שאני אתו, הוא עדיין חושב שהוא לא אמור לגלות לי את השם שלו. הוא עקשן כמו סלע (מכאן שמו, דרך אגב).

"אני מקווה שאת מבינה שאת לא אמורה לגלות לכולם על מי שאת." אמרה לי מאג כדקה אחרי שסלע נכנס למעלית.

אני, כמובן, הבנתי מייד על מה היא מדברת. הסיבה שפגשתי בסלע מלכתחילה היה בגלל שאימי סיפרה למישהי, שאז היא עוד חשבה שהן ידידות, על מי שהיא. הסיפור על אימי היה אמור להיגמר אחרי שרצחו אותה, אם סלע לא היה מגיע למקום ומציל אותי. אז עוד הייתי סגורה בתוכי בלי כוונות להיפתח, תכננתי להישאר כך במשך מאות שנים ואולי אפילו לנצח, אבל פשוט נפתחתי למגע ידו.

לפני שאתם מפתחים ציפיות, לא, אנחנו לא זוג, וכנראה לעולם גם לא נהיה, לא כל רגש חייב להיות רומנטי!

"אני מבינה, ברור." עניתי מהר, משום מה התחלתי לפחד שסלע לא יטרח לחכות לי. "לא היה לי שום כוונה לספר."

הבטתי בזרם הלבה, משום מה אני חושבת שכשסלע נכנס לזרם הוא היה יותר מהיר. לא פחדתי מהחום של הלבה, בגלל מה שאני, אין לי שום בעיה עם חום כזה. הגוף שלי יודע להשאיר אותי תמיד על החום גוף הנכון.

"זה רק אני או שאת מנסה בכוונה לעכב אותי פה?" המשכתי. נראה לי שמאג הסמיקה. קשה לדעת עם מאג, היא תמיד אדומה. "אל תדאגי אני אסתדר, ואני אשמור גם על סלע בשבילך" ידעתי שעכשיו אני מדברת שטויות, סלע בחיים לא יצטרך את השמירה שלי, אבל זה תמיד הרגיש לי כאילו ככה אני מודה לו על כל מה שהוא עשה ועושה בשבילי.

"אני יודעת אש, אני יודעת." מאג מלמלה בשקט, עלה בי חשש עמום שהיא מסתירה ממני משהו. האמת שאני רגילה לזה. לזה שמסתירים ממני דברים, לא לזה שאני שמה לב. אחרי הכול חייתי מאות שנים עם מישהו שלא סיפר לי את השם שלו.

-------------------------------------------------

עכשיו כשאני כבר על ראש ההר געש הזה, אין לי מושג מה לעשות. סלע כבר המשיך למקום כלשהו, אבל אין לי מושג באיזה כיוון. הוא הספיק להתרחק כבר הרבה כי אני כבר לא מרגישה אותו. בגלל הקשר ה... 'מיוחד' שלנו אנחנו מסוגלים לדבר אחד עם השני בצורה טלפתית מוזרה. הוא יותר מיומן ממני, כנראה גם בגלל שהוא יותר מבוגר ממני, אז אני די בטוחה שהוא עדיין יודע איפה אני, הוא מסוגל לתקשר לטווח גדול יותר ממני. החלטתי להתחיל לרוץ במעגל רחב סביב ההר שאני עליו לבדוק אם אני מרגישה בו בכיוון כלשהו.

כבר מאות שנים שלא ראיתי את פני האדמה, לדרוך עליה פתאום, זה מרגיש כל כך מוזר.

דווקא כשהתחלתי להתייאש, שמעתי אותו. 'רוצי ליער שנמצא מימינך'. אפילו עם החנית הארוכה שלי השיריון המגן והקסדה רצתי מהר יותר מכל בן אנוש. אני עדיין לא בטוחה כמה זה בגלל מה שאני, וכמה בגלל האימונים. עכשיו התחלתי גם להרגיש אותו, והיה לי כיוון ברור יותר מ"היער לימינך".

כשהגעתי למיקום שלו פשוט התפרצתי מהשיחים ונעצתי בו את המבט הכי קשוח שלי. כמובן שזה לא הזיז לו. תמיד ניסיתי להשתמש במבט הזה כדי להוציא ממנו את השם שלו, כמו שבטח אפשר להבין, הוא לא עבד גם אז.

הוא, חוצפן שכמוהו פשוט פנה אלי, "סוף סוף, חשבתי שנאבדת. לא נורא, הגעת בזמן מתאים, אש. בואי, תצטרפי אלינו." הוא פשוט גילה להם את השם שלי! ומה אם אני רוצה לשמור עליו כמו שהוא שומר על שלו?

הסתכלתי על שלישיית הנערים האחרים שישבו סביב המדורה. הם נראו צעירים. אבל כמו שאני יכולה לציין על עצמי, אי אפשר לדעת כמעט כלום ממבט ראשון. נער אחד עם שער שחור ישב ליד סלע הוא נראה עירני מאוד, התפלאתי שהוא בכלל מצליח לשבת. ליד רגלו שכבה נערה עם שער כתום כל כך חזק, שזה הזכיר לי את מאג. כבר עכשיו התחלתי להתגעגע לדאגה האימהית שלה. בצידו השני של סלע, ישב נער בלונדיני ופשוט בהה בי עם פה פתוח, כנראה נראיתי מפחידה. הבגדים שלהם נראו משונים מאוד, אין לי מושג מאיזה חומר הם בכלל. הפתיע אותי שלסלע גם היה בגד דומה לשלהם, מתי הוא הספיק להחליף בגדים?

"אז... גם את חצויה?" פנה אלי הנער עם השער השחור.

נלחצתי, ממש. אין לי מושג איך הם גילו כל כך מהר. לקח לי רגע לקלוט מה שהוא הסגיר בשאלה, הוא בעצמו חצוי. "כן" עניתי בחשש.

'הם מדברים על סוג שונה של חצויים, הם לא כמוך' הזהיר אותי סלע בראשי בדיוק לפני שפלטתי הערה שהייתה עלולה להסגיר אותי. 'הם קוראים חצויי לכל מי שהוא בן של אל ובן תמותה. אני מקווה שמאג הזכירה לך כמה זה מסוכן שיגלו מה את.'

'רגע, אחד ההורים שלהם הוא אל?' שאלתי את סלע.

"אז, מי ההורה האלוהי שלך?" שאל אותי הבלונדיני וקטע את השיחה שלי עם סלע. נלחצתי עכשיו מחדש לא היה לי מושג מה לענות, אני לא פגשתי אנשים חדשים כבר כמה מאות שנים.

למזלי, סלע נחלץ לעזרתי. "היא לא כל כך מסוגלת לדבר על זה. יש לה מטען רגשי כבד בנושא." אני כל פעם מתפעלת מחדש מסלע, יש לו יכולת מופלאה לשקר על ידי זה שהוא אומר אמת. באמת יש לי מטען רגשי כבד בנושא ההורים שלי, אחרי הכול שניהם מתו ונשארתי לי לבד.

הנער עם השער השחור החליט פתאום לשנות את נושא השיחה. "אולי נאכל עכשיו, יש לנו אוכל בתיקים." החפץ שאליו פנה הנער הזכיר לי קצת שק, אבל הוא היה בצורה ממש מוזרה.

מה זה? דבר חדש?

לא יכול להיות שהעולם השתנה עד כדי כך!