נ.מ. אד

מהרגע שטרי חטפה הפגזה ישירה ועד סוף הקרב, הכול זכור לי רק במטושטש. לואי סיפר לי אחר כך אילו הפצצות מדהימות יריתי. מבחינתי הדבר החשוב היה טרי, והיא לא זזה.

זה היה הדבר המפחיד ביותר שעברתי. אף פעם זה לא קרה לטרי. אני לא מדבר על הקרב ההזוי, זה גם לי לא קרה אף פעם. אני מדבר על חוסר התזוזה שלה.

אף פעם, לא משנה איזו מכה חזקה היא קיבלה, לא משנה כמה עמוק היא ישנה, היא לא שכבה ככה בלי לזוז. אפילו בפעם שהיא החליטה לנסות לעוף מהקומה השלישית, ונחתה לא טוב, הרגל שלה נשברה ונפתח לה הראש, היא עדיין המשיכה לזוז. טרי תמיד זזה, ככה היא.

ברגע שלא ראיתי אף מפלצת באזור החלטתי שהקרב נגמר, רצתי ישר אל טרי. היא נשמה, ולא ראיתי עליה שום נזק חוץ משריטות קלות ולא עמוקות. זה היה מפחיד. הבגדים שלה נהרסו היא עפה שלושה מטר אחורה, נפגעה מחומצה, ולא רואים עליה שום נזק חוץ מחוסר התזוזה שלה.

המח שלי ניסה לפתור את החידה הלא מובנת. שתי אפשרויות הראשונות שעלו לי הן ש: או שהיא בעלת יכולת מופלאה של ריפוי עצמי שהתיש אותה כל כך שהיא נרדמה בלי יכולת לזוז עוד, או שהיכולת שלה קשורה לזה שהיא לא נפגעה וזה מה שהתיש אותה. שניהם כוחות מדהימים מדי לילד של הרמס, גם אם לא מתעלמים מהעובדה שפעם הרמס היה אל המדע. אבל התשובה תצטרך לחכות לזמן אחר.

הרמתי את טרי והתקדמתי איתה לאיפה שלואי חיכה לנו. הוא חיכה לנו בקרחת יער קטנה וחומה, ליד לואי שכב ילד על הריצפה וסבל מהיפותרמיה. הוא היה חסר הכרה גופו התקשח הוא רעד מקור והלב שלו דפק לאט. כל הסימנים של היפותרמיה במצב קשה.

התחלתי לרוץ אליו עם טרי בידיים הנחתי אותה ליד לואי והתחלתי לחפש כל בגד או שק שינה שיכול לחמם את הנער. מי שסובל מהיפותרמיה צריך להשיג את חום הגוף שלו חזרה. כבר שלחתי את לואי להביא עצים למדורה, וניסיתי לחשוב על עוד דרך שתעזור לי אולי לחמם את הנער.

"הזוי איך בן של אל השמש נתקל בבעיות קרות כל כך." מלמלתי לעצמי.

ורק אז הבנתי עד כמה אני גאון. הנחתי שני ידיים על הנער והתפללתי לאבא. היה קשה להתפלל למישהו שנראה כמו נער עם שיגעון גדלות, אבל עשיתי כמיטב יכולתי.

לואי חזר עם ערמה נאה של עצים בידיים והביט בי בשוק.

"א- אתה-" הוא ניסה לומר בגימגום והצביע עלי עם היד הפנויה שלו.

הבטתי על עצמי וקלטתי את עצמי זוהר, זהרתי כמו השמש. אני בטוח שזה לא אני עשיתי, זה היה אבא. כל הסביבה שלי הייתה יותר חמה, אפילו טרי שבגלל הקרב נהייתה רטובה כולה התייבשה במהירות.

הנער התחיל להרגע מהרעידות והנשימה שלו חזרה לקצב נורמאלי.

הדלקנו את המדורה במרכז קרחת היער, וחיכנו שטרי והנער יתעוררו כבר.

העברתי את הזמן בלבחון את הנער: הוא היה יחסית גבוה, השער השחור שלו היה מבולגן מעט על ראשו. לפי החיוך על פניו ניחשתי שהוא לא רציני בדרך כלל.

איזה יופי! אני מבקש נערה בוגרת ומקבל נער שהולך לעצבן אותי כל המסע. האלים לא מסוגלים לשמוע בקשה ופשוט לקיים אותה?

כמובן שמשהו היה חייב להפריע לנו לישיבה הנוחה סביב המדורה. מי אם לא כמה מפלצות לא נחמדות? אולי אוטו גלידה? לא. בחיים לא.

קמנו אני ולואי עם נשקים שלופים. לואי נראה כאילו הוא הולך להירדם כל רגע.

לפני שהספקנו להגיע למפלצות, הן הביטו בנו בפחד, הסתובבו וברחו.

הן לא הביטו אלי או אל לואי הם הביטו אל הנער שעכשיו עמד ושלח יד קדימה עם חמישה אצבעות זקופות כאילו לסמן להם לעצור. לא רק שהמפלצות עצרו, הם הסתובבו וברחו. וואו, מרשים.

"מי אתה?" לואי תקף, כי הוא ראה שאני לא הולך לדבר. "ואיך עשית את זה?" הנער חשב לפני שהוא ענה.

"אתם יכולים לקרוא לי עדן. לצערי אני לא יוכל להשאר פה הרבה זמן, יש לי דברים חשובים לעשות. בנוגע לפעולה שעשיתי, מצאתי שזה יותר נוח מלהילחם במפלצות. אני חושב שהמפלצות הם מפלצות, בדיוק כמו שגיבורים שהורגים מפלצות הם מפלצות." אחרי עוד מחשבה מצידו הוא שאל "גם אתם חצויים?"

"כן, אז מה הדבר שאתה כל כך צריך לעשות?" שאלתי, מנסה להראות ביטחון עצמי.

"לצערי אני לא ממש יכול לענות על זה, הבהירו לי שצריך שאני אשאיר את המעשים שלי בסודיות"

"אבל, נראה לי שאתה אמור להצטרף אלינו" אמרתי. "אנחנו חושבים שלא סתם פגשנו אותך" הוא הביט עלי בשאלה, אז ניסיתי להסביר "אנחנו במסע חיפושים ולפי הנבואה שקיבלנו אנחנו אמורים למצוא את הרביעי והוא כנראה אמור להמשיך איתנו"

"מה הנבואה אומרת?" הוא שאל בעייפות. 

ישבנו סביב המדורה שלואי הכין, ולאחר שסיפרתי לעדן את הנבואה, הוא נראה קצת מהורהר. "אני חושב שאני יודע לאן אתם אמורים להמשיך, אבל אני לא חושב שאני אמור ללכת איתכם."

עוד לפני שהוא סיים לדבר שמעתי משהו מאחורינו. מהשיחים פרצה נערה גבוהה עם שיער חום שבלט מתחת לקסדה שהיא לבשה, שריון מלא כיסה את הגוף שלה, ביד אחת שלה היא החזיקה חנית ארוכה וביד האחרת מגן עגול וגדול. היא נעצה בעדן מבט זועם.

עדן פשוט הסתכל עליה לרגע, ואמר לה, "סוף סוף! חשבתי שנאבדת! לא נורא, הגעת בזמן מתאים, אש. בואי, תצטרפי אלינו."