נ.מ. לואי

מייגן הייתה זו שבאה בריצה לקרוא לנו לצאת לדרך.

וככה יצא שבילינו את רוב היום בנסיעה. קודם שש שעות במטוס אח"כ שעתיים במכונית, ואז עכשיו עוד שעתיים נסיעה עד ליער ה"קרוב". הבטתי דרך החלון מאחורה בפטרה הג'ינג'ית הפעלתנית, היא התיישבה בחלק האחורי של הטנדר כדי ש"יהיה לה אוויר". היא העבירה את הזמן בכל מיני תרגילי ספורט שאפשר לעשות בשכיבה. אני ממש רוצה להגיע לכזה מרץ מתישהו. חלומות, אה?

נזכרתי בשיחה שלי עם אד.

"למה אנחנו נשלחנו אל המפלצות ולא המחנה?" שאלתי אותו בשקט, "זה לא אמור להיות השטח שלהם?" לא הבנתי למה אנחנו דווקא צריכים להישלח לבדוק התאספות חשודה של מפלצות ביער.

"זה נראה כאילו המפלצות מנסות לאגף מישהו שנמצא בתוך היער. אני חושד שמי שזה לא יהיה כנראה הוא הגיבור החסר שלנו." הוא ענה לי בשקט.

הנסיעה הייתה שקטה, הפעם לא שמתי מוזיקה. אחרי שפטרה שרה בקול צורמני כל כך בנסיעה הקודמת, אני ממש מעריך את השקט.

נזכרתי גם בשיחה עם מייגן לפני שעזבנו את המחנה. זו הייתה שיחה קשה.

מייגן יצאה באמצע המשמרת שלה בעמדת השמירה כדי לדבר איתי בצד, מחייכת בהתרגשות. השיער השחור שלה כבר התחיל לצאת מזנב הסוס הנוקשה שלה. היא אהבה להיות השומרת, ככה היא מרגישה מועילה בלי להיות ליד כולם. היא ממש התעקשה על זה, אני חושב שהיא לא סיפרה הכול בנושא הזה.

היינו מאוד קשורים אחד לשנייה. אמנם לא היינו דומים בכלל, אבל ללא ספק שנינו ידענו מה זה אומר להיות שונים.

חייכתי אליה חיוך קטן ומהוסס כשהתקרבתי אליה. סוף סוף, אחרי כבר יחסית הרבה זמן, אני פוגש אותה מחדש, אבל רק כדי להיפרד ממנה שוב.

כשהיא שמה לב לתגובה המוזרה שלי, החיוך שלה נעלם. העיניים שלה הביטו בי בריכוז, והמבט שלה נהפך חשדני.

נעצרתי ונעמדתי ממש מולה, "ממש טוב לראות אותך שוב."

"גם אותך." היא אמרה, מנסה להבין את התנהגותי הרשמית והמשונה. "מה קרה?"

חייכתי אליה, מנסה להפחית את תחושת הכבדות שהייתה באוויר, "נבחרתי לצאת למסע חיפושים." הבטתי בעיניה למרות הפחד שלי מהתגובה שלה.

היא הסתכלה עליי בהפתעה. לשנייה אחת המבט שלה היה פגוע ומבוהל, אבל אז היא ריסנה את התגובה שלה, "אני מבינה." היא אמרה בקור, מסתובבת ומפנה כלפיי את גבה.

נשימתה נעשתה מהירה, ופתאום קלטתי שהיא מתייפחת. התקדמתי לעברה מהר עד שהייתי מולה. הדמעות זלגו על לחייה. היא ידעה מה זה אומר שאצא למסע. אולי לא אחזור שוב.

חיבקתי אותה, "אני אהיה בסדר. אני מבטיח." והלוואי שהייתי מאמין לעצמי.

"א-, אני-, אני לא כועסת עליך, פשוט מישהו ממש עיצבן אותי לאחרונה." היא אמרה ביפחות בכי.

אחרי שתיקה ארוכה היא נרגעה ולחשה לי. "תזכור, לפעמים עדיף לפעול לפי הלב ולא לפי המוח. אז בשבילי, תקשיב גם ללב." היא חזרה בריצה לעמדת השמירה שלה, כשהשומר השני כבר היה מעוצבן שהוא שם לבד.

הייתי כל כך אבוד במחשבות, שלא שמתי לב שכבר הגענו. פטרה ירדה מהטנדר עם כל האנרגיה ההזויה שלה, ועשתה משהו שהיה נראה לי קצת כמו חימום. אני פוחד למות והיא מפחדת שייתפסו לה השרירים. כל אחד והפחדים שלו.

בתור מישהו מביתן היפנוס לרגע שכחתי שאני אמור ממש להילחם. לא שלא נלחמתי פעם, זה לא נכון. כבר יצא לי להלחם, אבל תמיד היו נותנים לי רק את התפקידים הקלים.

הנהג החביב שלנו כבר הספיק לטרוק את הדלתות ולתפוס מרחק ביטחון לפני שבכלל הספקתי לראות את הנוף סביבי. אני בטוח שהוא היה מכנה את זה נסיגה טקטית. היער שסביבנו בהחלט היה נוף שהיה קל להתעכב עליו. האור שהסתנן בעצים שמולנו רמז לי שאנחנו צריכים למהר אם אנחנו רוצים לישון הלילה.

רעשים של תנועה נשמעו לפנינו, השמש הייתה באותו הכיוון אז היה לי קשה לראות. למרות זאת אני הראשון ששם לב למפלצת שהגיעה לראש הגבעה. "חצויים!" נשמעה צעקה, זו הייתה דרקייאנה. דרקייניאות נראות מהמותניים ומעלה כמו נשים. העור שלהן היה עשוי מקשקשים ירוקים, עיניהן צהובות והלשון שלהן מפוצלת. מהמותניים ומטה היו לכל אחת מהן זוג נחשים במקום רגליים. לרוב ההידרות היו חניתות או רשתות עם משקולות, ולפי מה שזכרתי מההסברים במחנה, הן ממש טובות איתן.

אד התחיל לפגוע במפלצות מרחוק. הוא כיוון את הקלע שלו ושלח את האבן המתפוצצת שהייתה בנדן אל המפלצות ואחרי שאבן דומה נוצרה בנדן הוא שלף אותה וירה שוב במהירות.

נעמדנו בתנוחת לחימה, מחכים למפלצות שיצאו מהעצים. פטרה עמדה לפנינו, מוכנה לרוץ ולהילחם. נראה לי שהיה לה יותר קל להתחיל כבר לרוץ במקום לעמוד בלי תזוזה. אני עמדתי לידה וחיכיתי להזדמנות להשליך את חניתות ההטלה שלי. החניתות שלי קצרות יותר מחנית רגילה, לכן יכולתי לסחוב אותם במין תיק גולף מוזר. אני חושב שאם בן תמותה היה מסתכל עלי עכשיו הוא היה רואה נער שמנסה לצלוף בעצים, נערה עם לפיד ונער עם גיטרה על הגב ומקלות ביד. לא שמישהו היה טורח להסתכל עלי.

נחש המקל המוזר של פטרה ממש זהר. לא סתם אמרתי שהוא יכול להיראות כמו לפיד. לא רק שיש לה נשק מזהב, אלא הוא גם חייב לזהור בהתרגשות ליד מפלצות. או שאולי הוא זהר כי פטרה התרגשה, אי אפשר לדעת איתה.

התחילו לגלוש אלינו מפלצות. רובם היו עקרבים מוזרים וגדולים, אבל היו שם גם כמה דרקייניאות, הרגליים הנחשיות שלהן זוחלות לכיוון שלי. בנוסף הייתה הידרה גדולה שתפסה מחסה מאחוריהם. סוף סוף הן נכנסו לטווח שלי. תורי להיכנס ללחימה. פטרה נשארה עדיין לידנו, היא ידעה שברגע שהיא תרוץ להילחם זה יחייב אותי ואת אד להיזהר יותר במטווח שפתחנו.

ברגע שהגיבורה הג'ינג'ית רצה קדימה, הפסקתי לזרוק חניתות. הוצאתי את החרב שלי מהנדן והצטרפתי אליה לקרב.

אני מקווה שהגיבור הנוסף יהיה בחור שובב, כזה שיעזור לאד להשתחרר ויגרום לו להרגיש שייך יותר. הוא כל כך דואג לאחותו שהוא מרגיש כמו המבוגר האחראי ולא כמו נער בחבורה. הוא הולך כל הקרבות שלנו להישאר מאחורה עם הקלע שלו במקום איתנו מקדימה, שם יש לו יתרון רב יותר מאשר עם פגיון מקדימה.

פטרה רצה ישר אל ההידרה, כמובן. "תמשיכו להלחם במפלצות האחרות, אני בינתיים אעכב את המפלצת הגדולה!" ההידרה הייתה בערך היצור היחידי שהיא לא הצליחה לנצח בעזרת המקל שלה. הידרה היא מפלצת שמזכירה קצת דינוזאור. יש לה שבעה ראשים עם צווארים ארוכים, וכל ראש שחותכים לה גורם לה להצמיח שני ראשים חדשים. יש לה גם יכולת קטלנית לירוק חומצה מהפיות שלה.

פטרה ניסתה להנחית מכות עם המקל שלה על ההידרה בזמן שאני נלחמתי במפלצות לצידה. למקל שלה, משום מה, לא היה שום השפעה על ההידרה. לא רק שהיא לא הצליחה להביס אותה, היא לא פגעה בה כמעט. כל פעם שהיא הנחיתה מכה על ראש אחד הגיע אליה ראש אחר.

המפלצות היו רבות. כשנלחמתי עם המפלצות שלידי, דרקייאנית זרקה לכיווני את הרשת עם המשקולות שלה, היא הייתה אחת הדרקיאנות היחידות שעוד שרדו. ניסיתי לקפוץ הצידה כדי לא להתפס ברשת, אבל היא הייתה גדולה משחשבתי ונפגעתי בראש מאחת המשקולות שלה. הראש שלי פעם בתגובה וסחרחורת הציפה אותי. אם לא היו לי את האימונים במחנה במצבים של תשישות כמעט מוחלטת אני כל הנראה הייתי מאבד יותר מקצת דם בראש. זה ככל הנראה הפעם הראשונה שאני באמת שמח על האימונים הקשים האלו. רצתי לכיוונה של הדרקייאנה ודקרתי אותה בעזרת החרב שלי עד שהיא נהפכה לאבק. עוד הייתי מטושטש מהמכה, לצערי, בדיוק באותו שלב העקרבים התחילו לרוץ לכיווני. למרות שפגעתי בהם, הייתי צריך למהר לברוח מהמסלול שלהם כל פעם מחדש. גם ההפצצות של אד היו מסוכנות יותר עכשיו, אני ופטרה היינו בקרב והוא לא היה יכול לירות בלי הבחנה. עכשיו הוא התחיל לירות אבנים מסוג אחר, שלא התפוצצו.

"טרי, תתרחקי מההידרה! אני יכול לחסל אותה!" אד צעק לכיוון של פטרה. עד שהיא לא תתרחק, אד לא יוכל לפגוע בהידרה בלי לפגוע גם בה.

"שמעתי!" פטרה צעקה בתשובה.

צעקתי כל עלבון שהצלחתי להעלות על דעתי. רציתי לגרום למפלצות להתרחק ממה שזה לא יהיה שנמצא במרכז קרחת היער שהם מקיפים, ושהם יתרכזו במקום זאת בי. לצערי, זה עבד יותר מדי טוב.

המון מפלצות התחילו לנהור לכיווני. אם לא היה אד וההפצצות שלו, לא הייתי שורד כנראה.

מרוב שהייתי מרוכז כל כך בקרב שלי, כמעט פיספסתי מה קרה לפטרה. היא התחילה לסגת מההידרה כמו שהיא תכננה מראש. תוך כדי הנסיגה, ההידרה ירקה לפתע חומצה מתוך שלוש פיות ישירות על הפנים של פטרה. היא עפה כמעט שלושה מטרים אחורה.

אד התחיל להשתגע, הוא הפציץ את ההידרה וכל אחת מהמפלצות במהירות מדהימה. הוא כנראה רצה להספיק לרוץ אל פטרה ולבדוק מה שלומה לפני שיהיה מאוחר מדי. הקרב כבר הוביל אותי לנקודה שממנה יכולתי להשקיף על מרכז קרחת היער.

קרחת היער הייתה יותר נמוכה מהסביבה שלה, לכן בהתחלה לא יכולתי לראות את הנער ששכב במרכזה.

לא זיהיתי אותו, הוא כנראה לא היה מאחד המחנות. הוא נראה מעט חיוור, התקשה לנשום ורעד מאוד בכל גופו. הוא שכב על האדמה מכורבל, כמו ילד שמנסה להתחמם מתחת לשמיכה.

לצערי הייתי צריך לסיים את הקרב לפני שאני אוכל להציל אותו או את פטרה, אם עוד לא מאוחר מדי.