שוב, לאלו שפספסו בהתחלה, אשמח לשמוע על כל הערה, הארה או תיקון, קטנים ככל שיהיו, אני מעוניין להשתפר בכתיבה ואין דרך טובה יותר מהניסיון.

───────────────────────────

נ.מ. אד

טרי לא ישנה טוב בלילה, היא הייתה לחוצה. אני הבנתי אותה, באמת. בכל זאת, היא הבת של אל הגנבים.

היום היא משתמשת בכעס שלה כדי להרביץ עם המקל שלה בבובות תמימות בזירת הלחימה. אני הלכתי להתאמן על הקלע שלי. לקלע שלי יש חגורה שעליה היו שלושה אבני קלע ונדן. אבן אחת שמתפוצצת כשהיא פוגעת, אבן אחת שמתמלאת בזויות חדות ברגע שיורים אותה והאבן השלישית הייתה פשוט אבן עגולה, היא כנראה מתאימה לאימונים, כי היא השאירה באוויר מן מסלול זורח בריח של עוגיות חמאה, ככה שהיה אפשר לראות ולהריח את מסלול התעופה שלה אפילו כמה שניות אחרי שיורים אותה. כל פעם ששלפתי אבן, הופיעה אבן חדשה במקומה, זה היה ממש מדהים. אני משער שזה בטח איכשהו קשור לאבא שלי.

עדיין זכרתי את הניצחון המוחץ מאתמול. טרי רצה כל כך מהר, והפתיעה כל כך בעוצמה של המכות שלה, שהיא הייתה לכמה רגעים פשוט בלתי מנוצחת, וזה כל מה שהיא הייתה צריכה כדי לנצח במשחק. הפתיע אותי שהיא הבת של הרמס, זה לא היה הכי צפוי. 

היא גם הראתה לי מה קרה לה למקל, הוא נהפך לזהב! היא פשוט מגנט לתופעות לא מוסברות.

כשחזרתי מהאימון לא ראיתי את לואי. כשהייתי בדרך לאימון ראיתי אותו מתאמן במטווח הכידונים, אבל עכשיו הוא כבר לא היה שם. התקלחתי ונסיתי לחשוב מה אני אמור לעשות עכשיו. בדרך כלל הייתי נכנס לאינטרנט ומנסה ללמוד דברים חדשים, אבל מתברר שלהשתמש בפלאפון או אינטרנט, זה כמו לרוץ אל קבוצת מפלצות ולצעוק 'אני חצוי ואני מפגר', זה כמו מגנט למפלצות.

אחרי כמה דקות החלטתי ללכת ולהתאמן עם הקלע בתור פגיון, אחרי הכל, אני לא יכול להסתמך על זה שהמפלצות ינסו לשמור מרחק. חוד הפגיון של הקלע היה ארוך יותר מחוד של פגיון רגיל. נכנסתי לזירת הלחימה וחיפשתי מקום נורמאלי להתאמן לבד. היו חצויים שהתאמו בכל האזור, התחלתי כבר לחשוב שאין לי פה מקום, אבל אז ראיתי את לואי מתאמן לבד עם חרב קצרה, הוא היה נראה ממש עייף. בצד השני ראיתי את טרי, היא רצה מסביב לבובות תוך כדי שהיא מחטיפה להם מכל הכיוונים. התחלתי לרחם על הבובות, המקל של טרי חזק במידה לא רגילה.

הגעתי אל לואי והצעתי לו להתאמן איתי, הוא הביט בי והנהן.

הוא היה טוב, וגם אני, אבל לשנינו זה לא היה הנשק המועדף. באמצע האימון, הגיעו אלינו חבורת בריונים, ראו מהעמידה שלהם שהם בטוחים בחוזק שלהם. הם פנו אלי.

"אולי תשיר שיר ערס, לואי ישן והג'ינג'ית שלך תרוץ לקרוא לעזרה? אולי אז יתנו לחצויים נורמאליים לצאת למסע?" כל החבורה שלהם צחקה, ראיתי שהם מתכוונים להמשיך וגם ראיתי שלואי לא מתכוון לענות להם, כאילו הוא כבר רגיל אליהם, אז אני הגבתי.

"טרי!" צעקתי תוך כדי ששלפתי אבן וכיוונתי אליהם את הקלע. הם הביטו לכיוון שלה וראו אותה עם מקל מוכן ביד ובובת לחימה מרוטשת מאחוריה. הם הסתובבו והלכו, לא לפני שצחקו עוד פעם - כאילו להראות שהם לא מפחדים. מטומטמים, היה ברור שהם כן.

אני טרי ולואי פשוט חזרנו לאימון שלנו.

בדרך חזרה מהאימון הלכתי עם לואי. נצחתי אותו רק פעם אחת וזה כי הוא נרדם בעמידה. עדיין לא הבנתי את הקטע הזה של הביתן שלו, אני אפילו לא יודע איזה ביתן הוא, אבל לפני שהספקתי לשאול, הוא פנה אלי.

"למה רצית שאני אבוא אתכם? יכולת לקחת חצויים הרבה יותר מנוסים ממני."

הופתעתי שהוא בכלל שאל. "כי אתה ספרת לי שאתה רוצה להצליח בשם הביתן שלך! אתה לא חושב שזה הזמן המושלם לזה? חוץ מזה, אתה באמת חושב שאני רוצה אחד מהבריונים האלו?"

הוא צחק. "בהתחלה, כשפטרה לא רצתה שום נשק של המחנה, חשבתי שהיא פשוט לא אוהבת להשאר  הרבה זמן באותו מקום, ושמבחינתה זה בזבוז זמן. מתברר שהיא ידעה מה היא עושה."

"כן, היא כנראה באמת ידעה. נראה לי שכדאי שאני אלך לבדוק אם החניכים שלי צריכים את העזרה שלי." היה לי קצת מוזר להגיד את זה, עד כמה שאני יודע, יכול להיות שלואי כאן כבר שנים, אני רק הגעתי ואני כבר מדריך.

"אה, נכון. שכחתי שאתה מדריך. ביי!"

"להתראות!"

עכשיו לנסות למצוא את החניכים.

רק שני חניכים לא היו עדיין בביתן, המבוגרים ביותר, הם היו בערך בגיל 11.

לבסוף, אחרי ששאר החניכים כבר ישנו במיטותיהם, הם נכנסו לביתן יחד עם טרי, עייפים ומזיעים ומדיפים ריח של מנגל שרוף. מתברר שהיא ניסתה לטפס יחד איתם על קיר הלבה.

"את מפגרת? את אמורה לשמור עליהם מוגנים!" צעקתי בתיסכול.

"באמת שמרתי עליהם, שהם לא יפלו. וגם הדרכתי אותם איפה לדרוך ואיפה להחזיק, אני יודעת להיות מדריכה." היא אמרה את זה בגאווה. 

ממש, מדריכה מגוננת.