אני מתנשפת בכבדות, שנינו מתנשפים. החזה שלי עולה מעלה ומטה בקצב מטורף. העיניים של עידן מפזזות לכל מקום, רק לא אל עיניי. "אני מצטער, לא הייתי צריך לעשות את זה" הוא נוגע במותניי בעדינות, כאילו שאם יחזיק בהן חזק מדי, הוא עלול לשבור אותי. "בשביל נשיקה כזו צריך שניים" אני עונה באכזבה. למה הייתי מטומטמת מספיק כדי לתת לו עוד פעם להתקרב אליי ככה? זה הרי יחזיר לי רגשות ישנים שאני מעדיפה שישארו אי שם, בעבר הרחוק. הזיקפה שלו שהספיקה לגדול, הייתה קשה מתחתיי. אני קמה ממנו במהירות, מושכת את החולצה שלי כמה שיותר למטה, כאילו שהיא תכסה משהו. "אל תרגיש רע, הכל בסדר. מיותר לציין שזה נשאר בינינו" אני מישירה מבט לעיניו לשנייה אחת ונכנסת פנימה, בורחת מהרגע המביך הזה אל החדר שלי. אני נשכבת על המיטה, נושמת כמה נשימות עמוקות, ואז דופקת את ראשי על הכרית. אני בוכה בשקט. הוא לא בא אליי לחדר יותר, וככה אני נרדמת כשפניי רטובות מדמעות.

כשאני יוצאת בבוקר אל המטבח, מאורגנת ולבושה, אני פוגשת בעידן. הוא לבוש בחולצה מכופתרת בצבע תכלת שמבליטה את עיניו, מכנס מחויט ונעליים יוקרתיות. אני בוחנת אותו מכף רגל ועד ראש, מתוקתק בדיוק כמו שהוא אוהב להיראות, ולמרבה הצער בדיוק כמו שאני אוהבת אותו. "בוקר" אני זורקת אליו, ומכינה לעצמי כוס קפה. "בוקר טוב! להכין לך משהו לאכול?" הוא שואל. מה אני ילדה קטנה? "לא. אני לא מתה על לאכול בבוקר" אני עונה נטולת אנרגיות ורואה שהוא בוחן את פניי. "מה?" אני שואלת בחוסר סבלנות. "הכל בסדר?" הוא שואל. כאילו שבלילה לא קרה דבר. כזה אידיוט מוחלט! "הכל מעולה, אתה נראה טוב. שיהיה לך יום נפלא" אני אומרת בציניות ובמבט מעוצבן ויוצאת אל המרפסת עם הקפה שלי. "שירה.." הוא יוצא אחריי למרפסת. "מה עידן?" אם מבטים היו יכולים להרוג, הייתי הורגת אותו ברגע זה. אני נושפת עליו את עשן הסיגריות שלי בכוונה. "את מחרפנת אותי. מה הקטע שלך? אני ואת לא יכולים אף פעם להיפרד בצורה טובה? תמיד יש תקלים ותמיד יש ריבים, למה?" אני מביטה בו כאילו הוא נפל מהחלל. הוא באמת שואל את זה? "מה אנחנו זוג? אין מה לעשות עידן, אני ואתה לא מסתדרים.." אני מרימה את הקפה שלי, ולוגמת ממנו את השלוק האחרון. אני זקוקה לעוד קפאין כדי להתעורר. "אנחנו לא מסתדרים, כי את לא רוצה שנסתדר" הוא אומר בקול הצרוד שלו של הבוקר, גורם לי להרים אליו את עיניי. "הלוואי והיינו מסתדרים. הלוואי ולא הייתי צריכה להגיע איתך למצבים האלה! מה נראה לך שכייף לי לריב איתך כל הזמן?" אני שואלת בכאב. הלוואי ולא הייתי מכירה אותך! זה מה שרציתי לומר, אבל שמרתי לעצמי. זה היה חוסך ממני הרבה כאב. הוא מלטף את שיערי ומתכופף כך שפניו במעט בגובה העיניים שלי. "הלוואי והיינו מכירים בנסיבות אחרות, והלוואי ולא היית כזו ילדונת.. זה היה פותר את רוב הבעיות" הוא הודה הרגע במשהו! "עם הנסיבות אני מסכימה, עם הילדונת פחות. אני בת 22 עידן, אני ילדה גדולה שיודעת מה היא עושה. ואני לא פחות בוגרת מהחברות הדפוקות שלך" אני כועסת. הוא תמיד חייב לדחוף את הגיל שלי. מה הבעיות שלו? הוא נושם בכבדות ונאנח. "אני אאחר בגללך בסוף.." הוא מניד את ראשו בעצבנות, כמו שהוא תמיד עושה כשהוא מנסה להאשים אותי במשהו. "בואי, אני אקפיץ אותך לעבודה" אני מכבה בדיוק את הסיגריה במאפרה. "אני לא רוצה שתאחר בגללי, תלך.. אני אסע לבד" אני אומרת ברוגז. "שירה, יאללה בואי נו.. רק התעוררת. תשאירי אנרגיה לאחר כך, כדי שנוכל לריב בערב" הוא אומר בחיוך ומלווה אותי פנימה. הוא סוגר את דלת המרפסת, אוסף את הדברים שלו ומחכה לי על יד פתח הדלת. אני לוקחת את התיק שלי מהחדר ויוצאת איתו מהבית בכעס מופגן. הוא תמיד מקבל את מה שהוא רוצה!

כל הנסיעה עוברת בשקט, עם שירים ברקע שהכניסו אותי קצת למצב רוח טוב. "שירה" הוא עוצר אותי לפני שאני יוצאת מהרכב. "את חושבת שאני עושה לך דווקא.. וזה לא נכון. אני פשוט לא רוצה לגרום לך לצפות למשהו ואז להתאכזב ולהיפגע. אם אלון לא היה ברקע, זה היה משנה את כל הסיפור. אבל אני אפילו לא יכול לחשוב על משהו אחר כי זה לא אפשרי! גדלנו יחד, אני מכיר אותך כמו את כף היד שלי, זה פשוט לא מסתדר לי בראש" הוא מעביר את ידו על הלסת בעצבנות. "עידן, הכל בסדר.. באמת. אני לא מבקשת ממך שום דבר. אני לא מצפה לכלום. אני אפילו כבר לא יכולה להיפגע, אולי לפני שנתיים כן אבל היום כבר לא. אני חסינה. אני מקבלת את הדחייה שלך, ופשוט אשמור ממך מרחק כדי שלא יקרה מה שקרה. ננסה להסתדר עד כמה שנצליח, בסדר? אני לא הולכת להישאר הרבה זמן ולהעיק עליך בדירה אל תדאג" אני מרגישה חיצים נוחתים לי על הלב, ובכל רגע מחוררים אותו עוד קצת. הוא מלטף את ידי ברכות. "את לא מעיקה, ואת בינתיים לא הולכת לשום מקום.. תפסיקי עם זה. נדבר בערב בסדר?" הוא נושק לי על הלחי, הזיפים שלו משפשפים את עורי. "יום טוב ומוצלח" אני מנסה לחייך אליו. "תודה מותק, יום טוב גם לך" הוא מחייך אליו ועיניו הכחולות בורקות. אני יוצאת מהאוטו ורואה את מיכל, אחת המלצריות שעובדת איתי. היא יושבת בחוץ על יד אחד מהשולחנות ומעשנת. "מי זה החתיך הורס הזה?" היא שואלת בחיוך פלרטטני ומסתכלת עליו בחיוך. אני מנופפת לו לשלום ותוקעת בו מבט מאיץ. רק שיסע מפה כבר. הוא צוחק כשמבין שאני מנסה להבריח אותו ונותן גז. "זה עידן, חבר של אחי. עברתי לגור איתם לבינתיים" אני עונה והחיוך שלה מתרחב לגדול יותר ואז בבת אחת יורד. "שקרנית. מתי זה קרה?" היא שואלת כלא מאמינה. "ביום חמישי. היה פיצוץ בבית, וסוף סוף עזבתי" אני מתיישבת על ידה ומדליקה סיגריה. "אז זה ה-עידן שאת מתעבת?" היא שואלת בצחקוק. "בדיוק אותו עידן" אני צוחקת יחד איתה. היא שמעה עליו הרבה, כמו כולם, כי הוא מציק לי הרבה. היא מסתכלת עליי במבט חייכני וממזרי. "מה?" אני שואלת. "סתם.. נראתם דיי קרובים" היא ממשיכה עם אותו החיוך. "כן, זה סיפור ארוך.. אני אספר לך אותו בהזדמנות" אני מבטיחה. "לא, את תספרי לי היום" היא דורשת כמו ילדה קטנה, למרות שהיא בכלל בת 21. שיערה בצבע חום כהה מתולתל וארוך, בעלת גוף שמנמן ודיי גבוהה. אנחנו מדברות הרבה, אבל לא יצא לנו לדבר על עידן. לעומת זאת, את דור היא הספיקה להכיר, כי היו כמה יציאות משותפות שארגנו. יש לי חברה נוספת מהעבודה - אלינור. למדנו יחד בתיכון, וכשהגעתי לעבוד בבית קפה וגילינו כי אנחנו עובדות יחד, חידשנו את הקשר. היא יודעת על עידן עוד מימי עבר, בימים שהייתי מאוהבת בו קשות. היא יודעת מה קרה לפני שנתיים והיא עדה לכך שאנחנו רבים כל היום כמו חתול ועכבר. היום היא תשמע על הנשיקה ועל זה שעברתי לגור איתו ועם אלון והיא בטוח תשתגע מזה!

"היי לירונוש בוקר טוב" אני מברכת את המנהל של בית הקפה לשלום. לירון הוא בחור בן 30 עם עיניים ירוקות, שיער חום, רזה וממוצע בגובה. הוא אחד מהאנשים הטובים שפגשתי בחיי, בעל הלב הכי רחב. "בוקר טוב יפהפייה. הסתדר בסוף?" הוא שואל בנוגע ליום חמישי, כשהריבים עם אמא התחילו עוד בטלפונים כשהייתי בעבודה. "אל תשאל, עזבתי את הבית.." אני מספרת לו תוך כדי מצטרפת לשאר העובדים בעבודה, לאחר שבירכתי אותם לשלום. "אם את צריכה משהו מותק, רק תבקשי" הוא טופח על כתפי ואני מחייכת אליו כאות תודה.

המשמרת עברה מהר, עבדתי בתור אחמ"שית, ותגברתי כמלצרית כשהיה צורך. "צריכה טרמפ?" בן שואל אותי, שהוא אחד מהמלצרים שהכי קרובים אליי. "אני אשמח" אני מחייכת אליו ואנחנו יוצאים החוצה, מעשנים יחד וצועדים לעבר הרכב שלו. "רעות דיברה איתך?" הוא שואל בקול שקט ולא אופייני לו. "לא, למה?" אני שואלת ונורה אדומה נדלקת לפניי. "לאאאאא" אני צועקת בהלם ומחייכת כשנופל לי האסימון. "יצאנו אתמול" הוא אומר נבוך וגורם לי לטפוח לו על השכם חזק. "היא התקשרה אליי כמה פעמים, אבל לא היה לי זמן לחזור אלייה" אני אומרת עדיין המומה. לא מאמינה. בן בחור טוב, כ"כ מגיע לו מישהי כמו רעות, ולהפך! "איך היה?" אני מתעניינת, והוא מתחיל לספר לי בחיוך, הבטחון שלו חזר לעצמו. "תודה בנצ'וק!!! אני שמחה בשבילכם. תמיד אמרתי לכם שאתם הכי מתאימים.." אני נושקת לו על הלחי ויוצאת מהרכב שלו.

"שלום לכם" אני מחייכת לאלון ולעידן. שניהם מרוחים על הספה. "מישהי פה במצב רוח טוב" אלון מצייץ ומושיט את ידיו לחיבוק. אני נופלת עליו בחיבוק ואז מתיישבת בכבדות על הספה. "מצב רוח טוב, אבל קרעו לי את התחת היום! תגברתי כמעט כל היום.. הלכו לי הרגליים" אני מתמרמרת על היום שעבר עליי, ועידן מחייך אליי ממקום מושבו. "איך היה במשרד היום?" אני שואלת אותו בחיוך גדול, מתעניינת מאוד. "טוב לי שם מאוד. האנשים מקצועיים וכולם חברותיים. לא רע בסה"כ" הוא עונה בחיוך מרוצה. "יופי, אני שמחה בשבילך. אין לי ספק שתצליח בגדול. אני בונה עליך לעתיד, אם אני אצטרך מתישהו עורך דין" אני אומרת ומותחת את רגליי קדימה, גורמת לאלון ולעידן לפרוץ בצחוק קולני. "אין לנו ספק בכלל" הוא אומר ממשיך לצחוק, גורם לי לגלגל את עיניי כתגובה. "ואיך היה לך אחי החתיך?" אני שואלת את אלון ומניחה את ראשי על ברכיו. "יום מעייף.." הוא עונה בקצרה. אחי מתמחה במשרד לרואי חשבון. אלון ועידן למדו יחד באוניברסיטה, עידן משפטים ואלון כלכלה וראיית חשבון. שניהם עכשיו מתמחים. הלוואי שאני והדר נמשיך לעשות הכל יחד ממש כמוהם, גם בתחום הלימודים.. "את רעבה?" אלון שואל בעיניים ירוקות דואגות. "לא כ"כ.." אני מתרוממת מברכיו של אלון ומרימה את כתפיי, כמו שאני אוהבת לעשות. "גם בבוקר את לא אוכלת.. מתי את כן אוכלת?" עידן שואל בכעס. הם יודעים שבבית קפה אני לא אוכלת, כי אני פשוט לא יכולה. האוכל שם כבר נמאס עליי. לראות אותו כל היום מול עיניי, כבר מוציא את החשק לאכול אותו. "אל תדאג לי אני אוכלת הרבה כשצריך.. זה סתם כי אין לי תיאבון" אלון מושך אותי אליו לחיבוק שוב פעם. "את מעשנת הרבה.. בגלל זה" הוא אומר בשקט, מתגרה בי. "אלון, אל תתחיל" אני מבקשת בכעס. "אני לא.. סתם אומר" הוא מוותר מהר, לפני שתפרוץ כאן מלחמת עולם נוספת. "טוב" אני עונה בחוסר חשק ומתרוממת מהספה. "אני מסריחה, אני הולכת להתקלח" אני מודיעה להם כששואלים אותי לאן אני הולכת. כאילו שהם עושים משהו מיוחד. סתם מחממים את הספות. אני צוחקת עם עצמי.

אחרי מקלחת, אני לובשת מכנס טריקו בצבע בורדו, חולצה ארוכה דקה בצבע לבן ויוצאת אל הסלון. אני מופתעת לראות את הילה וספיר יושבות עם הבנים. אני מחבקת את הילה חזק ונושקת לה על הלחי, ואז נותנת לספיר לנשוק לי על הלחי בלית חוסר ברירה. תמיד כשאני רואה אותה צונח לי המצב רוח לתחתית. אני מכינה לעצמי כוס תה ויוצאת אל המרפסת. משתדלת שלא להפריע להם. אני מחייכת אל החברות שלי, להתעדכן ולעדכן. השיחה האחרונה שאני עושה לאותו יום היא לדור. אני צריכה לשמוע את הקול שלו כדי להירגע וכדי להיכנס קצת לפרופורציות. "אל תדאג לי, אני בסדר גמור" אני מנסה להרגיע אותו. "בואי תשני אצלי הלילה, נישן כפיות" הוא מנסה לשכנע אותי, גורם לי לחייך. "אני גמורה מעייפות, עד שאני אגיע אליך אני כבר ארדם" עיניי נעצמות לסירוגין. "שירה" עידן יוצא אליי, אני מסמנת לו עם היד שאני כבר איתו. "טוב מאמי חייבת לסגור, נדבר מחר. תודה על העידוד, אין עליך בעולם כולו! לילה טוב" אני נפרדת ממנו בקול עייף. "אני אוהב אותך ותמיד כאן בשבילך! לילה טוב" הוא חוזר על זה כמו בכל פעם. ואני מודה על כך שיש לי אותו. אני מנתקת את השיחה. "דור?" הוא עידן שואל ומתיישב על ידי. "כן.." אני עונה בחיוך קטן שאפילו לא שמתי לב שעלה על שפתיי, חושבת איזה גבר מדהים יש לי בין הידיים. למה אני כבר לא אוהבת אותו כמו פעם?! "את אוהבת אותו?" הוא שואל בשקט ומדליק סיגריה, ואני עוד אחת אחריו. העיניים שלו עוקבות אחר כל תנועה שלי. "אהבתי אותו כמו מטורפת כשהיינו יחד, עכשיו כבר לא.. כאילו כן, אבל לא כמו פעם" אני משתפת אותו, לא יודעת אפילו מה גורם לי לעשות את זה. אולי כי הוא נחמד אליי הערב ונעים לי לדבר איתו כשעיניו התכולות מביטות בי ברכות.. לא יודעת. "הוא אוהב אותך?" הוא שואל, לוקח שאיפה חזקה מהסיגריה ומסתכל עליי בעיניים מכווצות. "הוא אוהב אותי, כן.." אני נאנחת ונשענתי אחורנית יותר. אני יודעת שדור סובל בגללי לפעמים, וזה לא מגיע לו. "הייי, מה אתם עושים?" ספיר יוצאת אלינו, הורסת שמחות כמו תמיד, צצה ברגע שבו היא הכי לא רצויה. "סתם, מדברים.." עידן עונה בחוסר חשק ומסיט את מבטו ממנה אליי. "איך בעבודה?" הוא שואל, מתעלם לחלוטין מספיר שנעמדה בין רגליו ואז התיישבה על אחת מברכיו. "בסדר.. אין לי תלונות" חייכתי בעייפות. "תקשיבי, מחפשים אצלנו במשרד עוזרת מזכירה.. את יכולה להתאים. זה אחלה כסף, עבודה נקייה יותר בלי להתעסק באוכל. תוכלי להתלבש כמו שאת אוהבת" הוא מנסה לשכנע אותי תוך כדי שהוא בוחן את פניי בחיוך. "למה לי אתה לא מציע?" ספיר מסתכלת עליו בכעס. "כי זו עבודה שיכולה להתאים לשירה, מה הקשר אלייך עכשיו?" הוא שואל אותה בייאוש. אני יכולה להבין את ספיר, הם סוג של יוצאים, גם אם לא רשמית, הגיוני שאם יש לו עבודה שווה הוא צריך להציע אותה לה. אבל במחשבה שנייה זה טוב שלא הציע לה, ככה הם לא יהיו תקועים אחד לשנייה בתחת כל היום! "תודה על ההצעה, אני אחשוב על זה" מעדיפה שלא להגיב 'לא' ישר. עדיף שאני אגיד שאני אחשוב על זה, מאשר לפתוח איתו בוויכוח שאני יודעת שלא ייגמר. "זה יהיה לך טוב גם אם תתחילי ללמוד.. חוץ מזה שאני אהיה שם איתך" הוא אומר בהתלהבות, עיניי נפקחות בבהלה. זה מה שחסר לי בחיים, לעבוד איתו גם! "מה? למה את מגיבה ככה?" הוא צוחק. "לא מספיק שאנחנו גרים יחד עכשיו, גם לעבוד איתך ולראות את הפרצוף המכוער שלך כל היום?" אני צוחקת. "ממש מכוער, יש לו את הפרצוף הכי יפה בעולם כולו" ספיר חייכה נושקת לו על השפתיים מול הפרצוף שלי, עיניו של עידן מסתכלות עליי והוא מרים את ידו כמתריע לי שאציל אותו. הוא הודף אותה קלות ומקים אותה מברכיו. "אני אלך לישון.. אני גמור" הוא מנסה להבריח אותה. היא נעמדת עם ידיים על המותניים ונועצת בו עיניים זעומות. "אתה מרגיז אותי בימים האחרונים" היא יורה אליו. אני מריחה שעומד להתפתח פה ריב היסטרי. "תסלחו לי, אני הולכת לישון! לילה טוב" אני נכנסת במהירות אל הבית. אין זכר לאלון והילה, כנראה שהם יצאו.

אני מצחצחת שיניים, מחליפה לפיג'מה ונכנסת למיטה. הדלת שלי נפתחת, גורמת לי להרים את ראשי לכיוונה. "אפשר?" עידן שואל ונכנס כשהוא סוגר את הדלת מאחוריו. "ממתי אתה מבקש אישור?" אני צוחקת. "מהיום" הוא אומר ונכנס אל המיטה שלי בבוקסר בלבד. "אלון יצא עם הילה" הוא מודיע לי. "מתקדם שם משהו?" אני שואלת, בתקווה שכן. "נראה לי.. זה הולך בכיוון הנכון" הוא מושך אותי לשכב על החזה שלו. זה מצב לא נורמלי, אנחנו ממשיכים לעשות כל מיני דברים שמפילים אותנו. אני נאנחת וזזה מעט כדי להתייצב עליו טוב יותר. הוא משחק בשיערי, גורם לי להרגיש עייפה יותר. "את בחורה מדהימה שירה! מגיע לך משהו טוב" הוא ממלמל. "גם אתה עידן, אתה בסך הכל בחור טוב. אני יודעת שעם הבחורה הנכונה אתה תשתנה לטובה" אני כבר חצי ישנה, אבל זה לא מנע ממני מלהגיב. נרדמנו.