רק מלראות את העיניים הקרות של עידן אני רוצה ללכת, לברוח מכאן. אני תוהה לעצמי מה השתנה מאתמול? הרי אתמול הוא לא הפסיק להיצמד אליי, להגניב לי כל מיני נשיקות שרטנתי עליהן, אבל בתוך תוכי התגעגעתי אליהן ורציתי בהן. התגעגעתי אליו ולכל מה שקשור בו. השיער שלו לח אחרי המקלחת, לבוש במכנס קצר בצבע כחול כהה וטישרט לבנה צמודה שמבליטה את כל השרירים שלו. אני רוצה שכל התקופה האחרונה תמחק ושאני אהיה כרוכה סביב השרירים האלה. אני מנסה שלא להסתכל עליו, והוא שמרגיש באווירה המתוחה בינינו לא אומר דבר ויוצא אל המרפסת. אני נושמת עמוק, נאבקת בעצמי לא להרגיש את ההרגשה המחורבנת הזו, ולא לבכות. אני שוכבת על הצד, כשעיניי מופנות לעבר משענת הספה. האצבעות שלי מטיילות על הבטן, מתחת לחולצה והמחשבות אוכלות אותי. אני מרגישה חסרת אונים, אני לא יודעת מה לעשות וכל המחשבות האלה גורמות לי ללחץ מטורף בראש. אחרי כמה דקות בהם אני לא זזה מהתנוחה שלי, אני שומעת את דלת המרפסת נפתחת ונסגרת ואז מרגישה את הספה מעט שוקעת לידי. אני מריחה אותו לידי. הריח שלו מאז ומתמיד הרגיע אותי אבל עכשיו הוא רק גורם לבחילה שלי להתחזק רק מהפחד. אני שומעת אותו נאנח בקול ומצליחה להסיט את מבטי אליו. הוא מעביר את שתי ידיו בפניו ואז פונה להביט בי. "למה את בוכה?" הוא שואל בשקט, עיניו מעט התרככו, אך הן עדיין קרות וזרות. לא הרגשתי אפילו את הדמעות, שכנראה הספיקו לזלוג מעיניי עד לרגע שבו הן נוחתות בפי בטעם המלוח שלהן. אני מנגבת אותן ומסיטה את ראשי בחזרה הצידה, אני לא רוצה להביט בו, בעיניים הקרות שלו שמחררות את ליבי. "שירה, אנחנו חייבים לסדר את זה בינינו. נמאס לי להרגיש את מה שאני מרגיש" הקול שלו שקט ומאופק, ואני מגחכת בתוכי ומתה לשאול אותו מה הוא מרגיש? הוא יכול בכלל להרגיש משהו? אני מרגישה שהדמעות מחדשות את הזרם שלהן, ואני מושיטה את אצבעותיי לנגב אותן אך לא מספיקה כי זולגות מעיניי עוד ועוד דמעות. אני מסתירה אותן ממנו. אני לא רוצה להרגיש עלובה לידו. הוא אוהב בחורות חזקות, וכרגע אני לא אחת כזו. "אנחנו נתקל אחד בשנייה כל החיים, ואנחנו לא יכולים למנוע את זה. את אחות של אלון ואני חבר שלו" הוא ממשיך, והלב שלי נצבט. אני כלום בשבילו, מלבד האחות של אלון. כל החודשים האחרונים נמחקו כלא היו מלבד התוצר בבטן שלי. אני יודעת בדיוק לאן הוא חותר בשיחה הזו. למרות כל הכאב, אני יודעת שהוא צודק. לי ולו אין עתיד ביחד. אומנם היה בינינו משהו מיוחד, אבל זה לא מספיק. בכל רגע עלול להיות פיצוץ נוסף שיהרוס את הכל. בסופו של דבר אנחנו כנראה לא מתאימים, לא נועדנו להיות. "אני אוהב אותך.. אפילו יותר ממה שאת אוהבת אותי. האהבה הזאת מכאיבה לנו. אני לא רוצה שיכאב לך יותר, אני לא רוצה שתבכי בגללי. אני רוצה שתהיי מאושרת, שמחה.. כמו שהיית קודם. הורג אותי לדעת שאני זה שגרם לך להשתנות ככה" יבבה נפלטת מפי ואני קוברת את ראשי בתוך הכרית. אני מרגישה את ידו אוחזת בידי. אני מרגישה שהוא מתקרב והוא מחבק אותי כשכל גופו נצמד אליי. אני לא עומדת בזה. הוא גומר את זה, משחרר את עצמו ממני לנצח.. כדי שיוכל להיות עם אחרות. הלב שלי מת. "אני תמיד אהיה פה בשבילך ואת יודעת את זה. אני לא חושב שאני אפסיק מתישהו לאהוב אותך! זה יהיה קשה ורק המחשבה על זה הורגת אותי, אבל אני רוצה שיהיה לך טוב. שיהיה לך מישהו שידאג לך, שלא יכאיב לך, בחור טוב שיעשה אותך מאושרת ולא אומללה" כל מילה שהוא מוסיף מרגישה כאילו דורכים עוד פעם על הלב שלי ועוד פעם, מוודאים שלא נשאר כלום מהלב הזה. אז זהו, זה הסוף לכל הסיפור שלנו. אני תוהה לעצמי אם אלון שותף להחלטה המפתיעה שלו או שזה בא רק ממנו. אני מרגישה את שפתיו של עידן מרפרפים על שפתיי, הוא נושק להן ברכות ואז מצמיד את אפו לצווארי. נושם אותי עמוק ולא משחרר את זרועותיו ממני. אני מרימה את ראשי מהכרית ומחבקת אותו חזק. לא אכפת לי שיראה את כל הדמעות שלי, שיראה את כל האהבה שלי כלפיו בעיניים האלה. אני אוהבת אותו, ואני אוהב לנצח. השיחה הזו היא סימן. סימן לכך שההריון הזה צריך להיגמר בדיוק כמו היחסים שלנו שהיו טעות אחת גדולה, והטעות הזו לא נשארת.

כשאנחנו יושבים שלושתנו סביב השולחן, כולנו שותקים. ידעתי שזה רעיון רע שאשאר אחרי השיחה הזו. רציתי לצרוח, להוציא את הכל החוצה. אלון לא נתן לי ללכת, ועידן החליט שהוא זה שילך. אבל בכל הכוחות שלא היו לי הצלחתי לשכנע אותו להישאר אם הם רוצים שאשאר. האוכל של אמא של עידן מונח על השולחן, ולמרות שיש לה את האוכל הכי טעים בעולם, אני לא מצליחה לאכול שום דבר. רציתי לשחק אותה גיבורה, שיראו שאני בסדר, שאני יכולה להתמודד עם זה כמו גדולה, כשההפך הוא הנכון. אני לא יכולה לשבת מולו. בכל רגע שעובר אני מרגישה שזהו, בעוד שנייה אני קורסת ולא קמה יותר. רגע לפני שאני יוצאת משם עידן מחייך אליי חיוך עצוב, הוא עוצם את עיניו בחוזקה ויוצא אל המרפסת. אלון לוקח אותי הביתה, הוא מנסה לפתח שיחה ולהוציא ממני את הכל, אבל אני מאופקת. "אני אהיה בסדר אלון. היום כבר לא מתים מאהבה, נכון?!" אני אומרת בהיסוס בשקט והוא מחבק אותי חזק אליו. הלב שלי דוהר בפראות והמחנק יושב לי בגרון. "נכון קטנה שלי, את תהיי יותר מבסדר. אני אוהב אותך! אל תעלמי לי, תדברי איתי בסדר?" הוא מנשק את הלחי שלי ואני יוצאת מהרכב אחרי שאני מהנהנת. הוא לא נוסע, רק מביט בי בעיניים מודאגות עד שאני נעלמת. אני חוזרת אל דירה ריקה, וקורסת על המיטה בחדר שלי באפיסת כוחות.

את יום ראשון אני מעבירה בהעמדת פנים. עידן מעביר את רוב היום בבית המשפט, מתלווה לדיונים וזה טוב לי כי ככה קל לי יותר. ליאת מכריחה אותי ללכת איתה לקניון אחרי העבודה, היא שמה לב שאני לא במיטבי ומנסה להוציא אותי מזה. הבדיקה שלי אצל רופא הנשים היא ביום חמישי, ואני דיי חוששת מכל הסיפור הזה.

אני מגיעה ביום שני לעבודה ופוגשת בעידן בכניסה. שנינו מגמגמים ומרגישים בחוסר נוחות, אנחנו לא יודעים איך להתנהג אחד עם השנייה. זה כבר לא כמו בפעם שנפרדנו, ואני כעסתי. זה יותר גרוע. בשנייה שאני נכנסת איתו למשרד, אני בורחת לשירותים.

אחרי העבודה אלון מחכה לי בחוץ, כפי שסיכם איתי בבוקר. "היי" אני נכנסת לרכב ומנשקת אותו על הלחי. "איך את?" הוא שואל  בדאגה. "חייה" אני ממלמלת וחוגרת את עצמי. חייה בגוף של מתה. הוא לוקח אותי למסעדה חלבית שאני בחרתי, ואני מזמינה רביולי בטטה ברוטב רוזה בעוד הוא מזמין פיצה. "מה קילקל לי אותך? במקום שנלך לאכול סטייק אני אוכל פיצה" הוא אומר בסוג של עצב כשמסתכל על הפיצה ואני צוחקת. "צריך לגוון" אני ממשיכה לצחוק ומחייכת אליו. אנחנו מדברים קצת, גם על אמא ואבא. כבר לא אכפת לי כשהוא אומר שאמא מחייגת אליו עשרות שיחות ביום, בעוד אליי היא לא מחייגת בכלל. ההפסד כולו שלהם. אני מסתכלת על אלון בהבעות מיוסרות והוא מסתכל עליי בחשדנות. "מה את רוצה להגיד ולא אומרת?" הוא שואל בנעיצה ארוכה בעיניי, מכיר אותי כ"כ טוב. "אלון.." אני מהססת. אני חייבת לשתף אותו בזה, אחרת לא יסלח לי לעולם במידה ויגלה. "אני רוצה שתנשום עמוק, ולא תתחרפן כשאספר לך, בסדר?" אני מכינה את הקרקע, לפני שאני מהממת אותו. "אל תלחיצי אותי" הוא מבקש בעיניים מבוהלות. "אין מה להילחץ" ממש, אני בלחץ מהרגע שגיליתי, אני לא ישנה בלילות. אני רוכנת עם פניי מעט קדימה, כאילו מפחדת שמישהו מהסובבים אותנו ישמע. "אני בהריון" אני פולטת את זה בשקט ובבושה. עיניי בוהות בשולחן, ואני מפחדת להרים את עיניי אליו ולגלות את התגובה שלו. "את מה?" הוא שואל בהלם מעט בקול רם. אני מרימה אליו את עיניי ורואה אותו נסער. הפנים שלו מעט אדומות והוא לופת עם אצבעותיו את הכוס חזק מדיי. אני נושמת עמוק ונשענת אחורה. "שמעת אותי, אני לא חוזרת על זה" אני ממלמלת. "שה' יעזור לי.." הוא ממלמל בעצמו ועוצם את עיניו בחוזקה. היד שלו פורעת את שיערו, והוא משפשף את פניו. "ידעתי שמשהו לא בסדר איתך" הוא פולט בעצבנות, הוא רוכן אל השולחן, ומביט בעיניי עמוקות. "כשהיית אצל הרופאה, זה מה שהיא אמרה לך?" הוא שואל בזעם. אני מתכווצת במקומי. אני שונאת שאלון מתחרפן, הוא מפחיד אותי עם התגובות שלו. "כן" אני עונה ובולעת את רוקי. "לא חשבת להגיד לו? לא חשבת להגיד לי?" הוא שואל בכעס. "אני אומרת לך עכשיו. ולו אני לא מתכוונת להגיד שום דבר, אני מפסיקה את זה. זה לא נשאר" אני מדברת בשקט, ואני מרגישה כזו דפוקה. אני קוראת לתינוק שבתוכי, זה. "בכל פעם שאני חושב שסיימנו עם הדרמות צץ משהו חדש.. אבל זזה שובר את השיאים של כל הזמנים" הוא כועס מאוד, אבל מה זו אשמתי? "אלון.." אני מתחננת אליו שיפסיק עם הכעס הזה. אני צריכה אותו רגוע, אני צריכה מישהו בוגר ואחראי שיעזור לי עם זה. אני אומנם בת 22, ויש שיגידו שזה גיל בוגר מספיק, אבל לא בשבילי. אני עדיין ילדה, מפוחדת, שלא מוכנה לזה ולא יודעת להתמודד עם זה. הוא לא עונה לי, וזה מה שיותר מפחיד אותי. הוא מזמין במהרה חשבון, משלם ואנחנו יוצאים. כשאנחנו נכנסים לרכב הוא אוחז בידי ואומר "אל תפחדי, אני איתך". הוא עדיין כועס, אבל הוא מנסה לדבר אליי ברוך. אני מעריכה את המאמצים שלו. זה לא כ"כ כייף לשמוע שאחותך הקטנה נכנסה להריון, מהחבר הכי טוב שלך, שבדיוק החליט שהוא גמר עם היחסים האלה. הוא מחבק אותי ואני מתייפחת על החזה שלו ומרטיבה לו את החולצה. "אלון, למה החיים מתאכזרים אליי? אני בן אדם רע?" אני שואלת אותו ברצינות וממשיכה לבכות. הוא מנגב את הדמעות מעיניי ותופס בפניי. "את הבן אדם הכי טוב שאני מכיר.. דברים כאלה.. פשוט קורים" הוא אומר בעוד גם עיניו מעט רטובות. אני מחבקת אותו חזק יותר והוא מנסה להרגיע אותי. "הכל יהיה בסדר שירה" הוא מבטיח.

מגיע לכן על כל ההצבעות והתגובות.. שלא תחשבו שאני לא קוראת אותן ;) אני לא מספיקה לענות לכולן רוב הזמן, אז פשוט תודה! סופשבוע נעים, אוהבת ❤❤