אני יושבת בחדר של הדר, כשהטלוויזיה דולקת על סתם איזה סרט, אפילו לא הבנתי מה מתרחש שם. בהיתי במסך, חושבת על כל מיני דברים, בזמן שהדר ניקתה את הבית לכבוד השבת. "את בטוחה שאת לא רוצה שאני אעזור לך?" אני שואלת אותה בפעם העשירית כשהיא מופיעה בחדר. "לא. תשבי ותראי את הסרט בשקט, אני מסתדרת" היא מחייכת ויוצאת מהחדר, ממשיכה בעיסוקיה. רציתי לעשות משהו שיוציא אותי מההרגשה הגועלית שאפפה אותי. הכאב ראש השתחרר מעט אחרי שבלעתי כדור.

הטלפון שלי מצלצל ושמו של אלון מתנוסס על הצג. "הלו" אני עונה בקול חלש. "מה, את ישנה?" הוא שואל. "לא, אני סתם שוכבת במיטה.." אני עונה ומתרוממת מעט. "דיברת עם אמא?" הוא שואל, למרות שהוא יודע כבר את התשובה. זה מרגיז אותי. "אלון, מה אתה רוצה?" אני שואלת בכעס. "אני רוצה שתתקשרי לאמא.. היא דואגת" הוא אומר כועס בחזרה. "דואגת" אני מגחכת. "אני לא רוצה לדבר איתה! אם תמשיך ככה, גם איתך אני לא אדבר" אני מגלגלת את עיניי, ושמחה שהוא לא נמצא מולי לראות את זה. "מה הבעיה שלך?" הוא מוריד את הטונים. "לי אין שום בעיה, אולי לכם יש אחת כזו. דיי אלון, תעזוב אותי בשקט, כולכם תעזבו" אני מבקשת. מה כבר ביקשתי? שקט? גם כשאני כבר לא בבית הם מצליחים להפריע לשלווה שלי. "אני לא מתכוון עכשיו להיות מתווך שלכן, תתקשרי אלייה שירה. אל תהיי ילדה קטנה ומעצבנת" הוא רק גורם לי להתעצבן יותר. "אף אחד לא ביקש ממך לתווך בינינו.. בשביל זה התקשרת?" אני שואלת מעט נעלבת. כנראה שציפיתי ממנו למשהו אחר. "לא.. אני רק רוצה לדעת שאת בסדר" הקול שלו שקט, דואג. ממש כמו פעם. "אני אהיה בסדר" אני מבטיחה. "אולי תקפצי אליי, נדבר קצת?" עבר זמן מאז שאני ואלון 'דיברנו קצת'. מעניין מה מסתתר מאחורי זה. "אתה לא הולך הביתה לארוחת שישי?" אני מופתעת. "לא, אני ועידן נעשה שישי בדירה.. גם גל יבוא. והזמנו את הילה וספיר. אולי תבואי?" הוא שואל בנחמדות, אבל רק מלשמוע את השם של ספיר, נגעלתי. אני שונאת את הבחורה הזו.

עידן, אלון וגל חברים מילדות, הילה וספיר הן ידידות עוד מימי התיכון שלהם. "בטח.. אני רצה" אני אומרת בציניות ויכולה לשמוע את הנשיפות שלו, הוא מתעצבן. "את לא חייבת להיות כזו מגעילה" הוא נוזף בי. "מה אני אעשה איתכם בדיוק?" אני שואלת ואפילו לא מחכה לתשובה. "נתחיל מזה שתאכלי, ואז נדבר קצת. את הרי במילא לא תלכי הביתה נכון?!" הוא שואל ואני פורצת בצחוק גדול מבלי להתכוון. "נכון" אני אומרת וזה ממש לא היה כדי לעצבן אותו עוד יותר. "טוב. אז אני יכול לראות את זה כסגור? אני אבוא לאסוף אותך יותר מאוחר?" הוא שואל. "כן" אני נאנחת. "יופי.. אז אני אתקשר אלייך" אני נושפת בחוסר חשק ולבסוף עונה "בסדר, ביי" ואנחנו מנתקים את השיחה. "הדר" אני צועקת או יותר נכון צורחת כדי שתשמע אותי יותר מקולות המוזיקה שלה שמהדהדת בכל הבית. היא נעמדת מולי תוך כמה שניות. "מה קרה?" היא שואלת בבהלה. "אני לא אבוא איתכן לארוחה אצל סבא וסבתא שלך. אלון רוצה שאני אבוא אליו לארוחה" אני מעקמת את הפרצוף. "נו זה מעולה, למה את מעקמת פרצוף?" היא שואלת ופורצת בצחוק. "למה?! כי לא מספיק שאני אצטרך לסבול את אלון ועידן, אז גם ספיר תהיה!" אני מחמיצה את פניי. "את סתם מגזימה.. היא לא מעניינת אף אחד. יש לך הזדמנות מושלמת לתקן את המצב עם אלון, אל תהרסי את זה" היא יוצאת מהחדר ומשאירה אותי עם קצת חומר למחשבה. כשהיא צודקת, היא צודקת.

"מה אתה רוצה!?" אני שואלת בזלזול ולא מבינה למה עידן מתקשר אליי, כשאלון הוא זה שצריך להתקשר ולאסוף אותי. "אני מבין שאיבדת את הנימוסים שלך לגמרי" הוא מגחך. "תצאי עוד עשרים דקות, אני בא לאסוף אותך" הוא אומר לא ממתין לתשובה וניתק את השיחה. אני מביטה בהלם על המסך למשך כמה שניות. הוא פאקינג ניתק לי בפרצוף, הוא יודע שאני שונאת שעושים את זה!!!

אני לובשת בחצאית מיני לבנה צמודה וגופיית בטן בצבע שחור, נועלת סנדלי עקב נמוכים בצבע שחור ומפזרת את השיער הארוך שלי. אני מתאפרת ממש מעט כהרגלי ולוקחת את התיק הקטן שלי. "תהיי איתי בקשר כשתסיימי לאכול, נצא לאיזה פאב או משהו" אני אומרת להדר ובוחנת את עצמי במראה, בודקת שהכל בסדר. אני מתיזה על עצמי בושם ומחייכת כשאני מרוצה מההופעה שלי. "תהיי נחמדה" הדר צוחקת. "טוב אמא, אני אהיה נחמדה" אני צוחקת בחזרה. אני לא בן אדם רע, אני אולי קצת חצופה וקצת לא נחמדה לפעמים. זה מיועד רק לאנשים שזה מגיע להם. אם בעבר הייתי ילדה ביישנית שלא עונה ונותנת לאנשים להתנהג אליי בצורה מגעילה, היום אני קצת יותר נועזת ולא דופקת חשבון. הפכתי למי שאני היום רק בגלל סיטואציות ואנשים מסוימים שהובילו אותי לזה. "את מהממת, תהני" הדר קורצת לי ומפריחה נשיקה כשאני כבר עומדת בדלת הכניסה. "גם את. תמסרי לסבא וסבתא שלך נשיקות ותודה על ההזמנה בכל מקרה" אני סוגרת מאחורי את הדלת ורואה את האוטו של עידן עומד על הכביש. הוא מביט בי מתוכו באופן מעמיק. עיניו כרגיל חודרות ולא מסגירות דבר. "היי" אני נכנסת אל האוטו וחוגרת את עצמי. "מה?" אני שואלת מעט בגסות כשהוא התבונן בי ולא אומר דבר. "כלום" הוא עונה בקול רגיל, מסיט את המבט ממני ומתחיל בנסיעה.

את כל הדרך העברנו כשאנחנו שותקים, מלבד המוזיקה שהתנגנה, לא דיברנו. זה מוזר לשני אנשים שלא מפסיקים להקניט אחד את השנייה, לנזוף ולהעיר על כל שטות. "תעשי לי טובה שירה, אל תהיי גסת רוח היום. בשביל אלון בסדר?" זו רק אני או שהוא ביקש יפה? "רק בגלל שביקשת יפה" אני אומרת ומתאפקת שלא לחייך. אני יוצאת מהאוטו ויכולה להרגיש את העיניים שלו נעוצות בגבי. את כל הדרך במעלית אנחנו מעבירים בשתיקה, הריח שלו הטריף אותי. ניסיתי להתחמק מעיניו הבוחנות שידעו להשפיע עליי בדרך כלל. נכנסנו אל הדירה הגדולה ששוכרים ביחד אלון ועידן. דירה בעלת שלושה חדרים גדולים, סלון ומטבח ענקיים ומרפסת לא קטנה. דירת רווקים מושלמת. "יש פה ריח טוב" אני שואפת את ריח האוכל הטוב שהגיע מהמטבח. אלון מחבק אותי חזק ונושק לי על הלחי ארוכות. התגעגעתי לזה. "מי בישל?" אני שואלת בחיוך. אחרי השיחה של אלון בצהריים, התקשרתי אליו בחזרה לשאול אם הוא רוצה שאני אבשל משהו. הוא אמר שלא צריך. הצעתי גם להכין עוגה אבל הוא אמר שהם מסודרים. "אמא של עידן" הוא עונה, תמיד היה לה אוכל טוב. "מתי הם באים?" אני שואלת ומתכוונת להילה, גל וספיר. "עוד מעט.." הוא מורה לי לבוא לשבת על ידו בספה. עידן התיישב על הספה הנגדית והתעסק עם הטלפון שלו. "את בטוחה שאת לא רוצה כמה ימים של חופש מאבא ואמא ואז לחזור הביתה?" הוא שואל רציני. "אלון, אתה יודע שבשביל לקבל חופש מאבא ואמא זה נצח ולא כמה ימים" אני אומרת ברצינות והוא מטלטל את ראשו כמו שהוא תמיד עושה כשהוא מזועזע ממני. עידן מרים את ראשו אליי ומבטנו מצטלבים. "את סתם מפונקת" הוא זורק אליי בארסיות וממשיך להביט בי. "א' כל אני לא מפונקת, וב' אתה זה שמדבר איתי על מפונקים?!" אני אומרת בזלזול. "טוב דיי, תפסיקו כבר עם הריבים של הבני עשר שלכם" אלון מתעצבן. אני ועידן לא יכולים להעביר מפגש אחד מבלי שיהיה לנו משהו רע להגיד אחד לשנייה. "שירה.. את אחותי האחת והיחידה, את יקרה לי ואני אוהב אותך. שלא תחשבי לרגע שזה לא ככה! נכון שאת כבר לא ילדה, אבל כל עוד את יכולה להמשיך לגור בבית אז למה לא?" הוא ממשיך בשלו, למרות שיודע כמה אני עקשנית שעושה לבסוף מה שאני רוצה, ובכל זאת. "אלון, חבל על האנרגיות שלך.." אני מנפנפת בידי. "את יודעת שזה אומר שאת תמשיכי למלצר ולקרוע את התחת, לא ישאר לך כסף לבגדים ובטח שלא ליציאות שלך" עידן שוב מתערב. "אז שלא ישאר" אני תוקעת לו מבט כועס. "עידן אל תעצבן אותה עכשיו.." אלון מנסה להרגיע את הרוחות, שניהם מעבירים מבטים ביניהם, ואני שואלת את עצמי מה הם רוצים ממני?! "תקשיבי, יצא לי ולעידן לדבר על זה" הוא מדבר לאט ובזהירות, מפחד שאתפרץ עליו. "אנחנו לא רוצים שתבזבזי את הכסף שלך על שכירות. זה המון הוצאות ואת יודעת שאמא ואבא לא יעזרו לך בזה. החלטנו שזה יהיה רעיון טוב שתעברי לגור פה איתנו" נפלה לי הלסת, ככה חשבתי לפחות. פרצתי בצחוק קולני. "השתגעתם?! אתם רוצים שאנחנו נהרוג אחד את השני?!" אני שואלת בהלם. "שירה תהיי הגיונית.. אנחנו מנסים לעזור לך עד שתעמדי על הרגליים. יש פה חדר פנוי ואת לא תצטרכי לבזבז כסף. תחסכי בינתיים. אני בטוח שלא חסכת עד עכשיו שום דבר" עידן אומר כשהעיניים הכחולות שלו נראות רכות יותר. הוא צודק, באמת לא חסכתי. אני מלכת הבזבוזים. אני עובדת ומבזבזת עד השקל האחרון בכל חודש. צעד לא חכם, אני יודעת. "תודה מכל הלב, אבל לא תודה" אני מביטה באלון שמסתכל עליי בדאגה גדולה יותר. "ממה אתה כ"כ מודאג?" אני לא מבינה. "לא בא לי שתגורי עם שותפים, באיזה חור. גם ככה את לא משתפת אותי בחיים שלך, אם תתרחקי אנחנו בחיים לא נצליח לחזור להיות בקשר" הוא גרם לי לרצות לחבק אותו, הוא עוטף אותי בזרועות שלו וגורם לי להתכרבל על החזה שלו. "אלון בחייך, אני לא בת 12. מתישהו אני צריכה לגדול אתה יודע" צחקתי והבטתי בעידן שהסתכל עליי כאילו הוא גילה עכשיו שאני כבר לא בת 12. "אני אחשוב על זה בסדר?" אני אומרת בנימה חיובית, כשבראשי כבר החלטתי מראש שהתשובה היא שלילית. "את מבטיחה?" הוא שואל. "בטח" אני עונה וקמה מהספה. "מה יש לשתות?" אני שואלת כשניגשתי אל הבר שלהם, שכלל אוסף מכובד של אלכוהול, אני מרימה בקבוק וויסקי שנראה יוקרתי ובוחנת אותו. "ממש נראה לך ילדונת, תחזרי לשבת" עידן תופס בידי בעדינות, לוקח את הוויסקי ממני ומניח אותו בחזרה במקום, גורם לי ואלון לפרוץ בצחוק ארוך ומתגלגל.

אני מסיימת לערוך את השולחן בצורה יפה, ונזרקת על הספה בסלון, מחכה שיואילו בטובם להגיע האורחים. כבר נהייתי רעבה.

"אין לך חצאית יותר קצרה?" עידן מקניט אותי. "האמת שיש לי, אבל למה חצאית קצרה כשאני יכולה ללכת רק בתחתונים" אני עונה בציניות ומגלגלת את עיניי, בעוד עידן מזעיף פנים. בדיוק כמו אלון ששונא כשאני מגלגלת עיניים. "את חייבת לעשות משהו עם עצמך דחוף, טיפול אולי יעזור לך" הוא אומר ומנענע את הראש בחיוך קטן. "מיד אחריך, הפסיכיאטר של אמא שלי פנוי" אני מחייכת חיוך מתגרה. עידן קיבל הודעות בטלפון והחל להתכתב מבלי להרים את ראשו בעוד אני השתעממתי. בחנתי אותו לכמה רגעים ואז התאפסתי על עצמי ובחנתי את הדירה שהייתה מעוצבת ממש בטוב טעם. פעם הייתי מבלה פה המון בדירה הזו. זיכרונות מהעבר הציפו אותי. אלון היה במרפסת, עישן סיגריה והחלטתי להצטרף אליו. לפחות הוא יעביר לי את הזמן. נעמדתי ועברתי על יד עידן שהרים את ראשו סוף סוף מהטלפון. "הם עולים עוד חמש דקות" הוא מעדכן אותי כשרואה את הפרצוף המיואש שעל פניי. "יופי" אני אומרת ויוצאת אל המרפסת כשעידן מתקדם מאחוריי. "את לא" אלון מזהיר אותי בייאוש. "כן, אני כן" אני עונה ומדליקה סיגריה. "לא, אתה קולט אחי?" הוא פונה אל עידן בהלם כששניהם מביטים בי "אני מאוד מקווה שאחותי הקטנה לא תגדל ותהיה כמוך" עידן אומר בשקט, חושש שאתפרץ עליו. "היית מת שהיא תגדל ותהיה כמוני" אני עונה בחיוך והוא צוחק מה שרק מוכיח לי שזה נכון. אנחנו יושבים שלושתנו בשקט, מעשנים עד שנשמע הפעמון של הדלת. עידן יוצא לפתוח את הדלת. 'תחזיקי מעמד שירה' אני אומרת לעצמי ויוצאת מחייכת בכאילו.