את ההרגשה שעברה עליי במהלך השבוע האחרון, אני לא יכולה אפילו להתחיל לתאר. זה כאילו סחטו את הלב שלי, ואז התעללו בו עד שכבר לא נותר ממנו דבר. את כל השבוע העברתי בחדר הקטן שלי, בדירה החדשה שעברתי אלייה, בוכה בלי הפסקה ומזניחה את עצמי, כי כלום כבר לא חשוב. עידן הגיע לפה כמה שעות אחרי שעברתי הנה. הוא פתח בוויכוח עם מתן שביקש ממנו שיניח לי, לפחות עד שארגע. עידן הסכים ללכת אך לא לפני שאיים עליו וביקש שיודיע גם לנתנאל שאני מחוץ לתחום, ושכדאי להם שישמרו עליי עד שהוא יוכל לחזור לעשות זאת. כל מה שרציתי היה שישמור עליי כשעוד הייתי שלו, אבל הוא לא הצליח. כשהוא הלך פרצתי בבכי חזק יותר, מתן נכנס אל החדר שלי וניסה במשך המון זמן להרגיע אותי ולנחם אותי עד שנרדמתי באפיסת כוחות. אני לא באמת מצליחה לישון בלילות, כי כשאני מנסה המחשבות בולעות אותי, לא נותנות לי מנוח. אלון כמעט התפוצץ עליי מעצבים כשהודעתי לו דרך הטלפון שעברתי דירה, ושכשתהיה לי הזדמנות אסביר לו מה הסיבה. הוא חושד שמשהו לא טוב קרה, אך טענתי שאני ועידן חתכנו את הקשר כי הבנתי שזה לא מתאים לי יותר ושאני מעדיפה להיות כרגע לבד. ממש. כל השבוע הייתי ב"חופשת מחלה" בעבודה, איך יכולתי להראות את הפרצוף שלי כשהוא נראה ככה - עם עיניים נפוחות מדמעות ועיגולים שחורים מתחת לעיניים?! וחוץ מזה שלא יכולתי לראות את עידן, אני עדיין לא מסוגלת. הפצעים שלי כל כך טריים, שבכל פעם הם נפתחים מחדש ומסרבים להחלים. מה חשבתי לעצמי בכלל כשהלכתי לעבוד שם? ויותר מזה, מה חשבתי לעצמי שבכלל התחלתי את הקשר הזה עם עידן?! זה הרי היה ברור שאנחנו לא נשרוד ושהוא ישבור לי את הלב..

הילה באה לבקר אותי, וכשגיליתי את זה כשפתחתי את הדלת - קרסתי על הכתף שלה והיא עטפה אותי לחיבוק חזק. לא רציתי שהיא תראה אותי ככה, אבל היא באה בהפתעה. "שירה.." היא נאנחת. "עזבי הילה, אל תגידי כלום. אני יודעת שאני נראת רע" אני עונה בתסכול ומתנתקת מזרועותיה. היא מעיפה מבט מסביב, בוחנת את הדירה. "לא רע" היא מחייכת, משנה מייד את הנושא הכואב. "נכון?" אני שואלת ועולה לי חיוך קטן, אני שמחה שיש לי את הפינה שלי. אני מכינה לנו קפה ופותחת את החלון הגדול שבסלון לרווחה. החסרון היחיד בדירה הזו, הוא שאין כאן מרפסת. אבל לפחות יש חלון גדול שיכול לאוורר את ריח הסיגריות, שאני מעשנת כל היום. "עידן דיבר איתי.." היא מתחילה לומר בחשש, בעיניים רכות, תומכות ומלטפת את גבי. כואב לי לשמוע אפילו את השם שלו.. אני מדליקה לעצמי סיגריה ונושמת עמוק. "אלון לא יודע עדיין שום דבר, אבל עידן לא רוצה לשקר לו" היא מוסיפה. "אלון עצבני עליי, הוא לא רוצה לדבר איתי בכלל" אני אומרת ובולעת את רוקי, נלחמת בדמעות כדי שלא ירדו. גם ככה נשארתי לבד, איזו עוד משפחה נשארה לי מלבד אלון? "אני יודעת, בגלל זה עידן רוצה לדבר איתו על זה ולספר לו" היא אומרת בהבעה כעוסה. "זה לא פייר שאת בסוף תספגי את כל החרא. זו אשמתו, אז שיקח את האחריות" היא מוסיפה בכעס שברור שמכוון לעידן. "הוא סיפר לך מה היה עם לירז?" אני שואלת בחשש, מצד אחד לא רוצה שיכאב לי כי כבר חשבתי על הגרוע מכל, ומצד שני רוצה לדעת הכל.. מזוכיסטית. "הם כמעט שכבו, אבל הוא קם ועזב לפני שזה התגלגל לזה.. ואז כשהוא חזר מהמילואים היא חיכתה לו בחוץ. אין לי מושג איך היא בכלל ידעה מתי הוא חוזר.. פסיכית עם תעודות" היא מפזזת עם עיניה לכל מקום, רק לא אליי. דקירה ועוד דקירה, הלב שלי כבר גמור.. אז למה לעזאזל הוא עדיין כל כך כואב?! "אם הוא הצליח להגיע איתה לרגע שהם כמעט שכבו, זה אומר הכל.." אני לוקחת שאכטה נוספת מהסיגריה ולוגמת מהכוס קפה. השפתיים שלי רועדות ואני נאבקת ברצון להתפרק, לא מול הילה. "אני אהיה הכי אמיתית איתך. את יודעת שאני אוהבת אותך כמו אחות קטנה" היא אומרת ומחבקת אותי אלייה. אני רוצה להתפרק על הכתף החמה שהיא מושיטה לי, אבל לא מצליחה. אני חושבת על אלון, הרי ידוע שהילה לא תתן לי לסבול ותערב את אלון. אז אני מנסה להשאר קצת אדישה, למרות שזה בולשיט וגם הילה יודעת את זה. "הוא באמת אוהב אותך שירה, אבל לא מגיעה לו מישהי כמוך. פשוט לא" היא אומרת בקול כואב. "הוא לא יכול להתנהג ככה, את לא עוד אחת מהבחורות שהוא היה מתעסק איתן. הוא ידע שמהרגע שאתם במערכת יחסים הכל משתנה. את האחות הקטנה של אלון ראבק" היא גועשת. ידעתי שכואב לה כי פגעו בי, אבל זה גם בגלל אלון שהיא מאוהבת בו עד עמקי נשמתה עוד מתקופת הנעורים שלהם, והסיפור הזה משפיע על שנינו. "אני מעדיפה שאלון יכעס עליי, מאשר שיאבד את הקשר שלו עם עידן. בבקשה הילו בשבילי ובשביל אלון" אני מתחננת אלייה. במשך כל השבועיים האחרונים כבר הכנתי את עצמי לזה שזהו, כבר איבדתי הכל. יותר גרוע מזה כבר לא יכול להיות.

"רוצה לדבר?" מתן שואל בחיוך ונשכב לידי על המיטה, עוטף אותי לחיבוק חם. אני מחייכת אליו בעצב ומנידה את ראשי לשלילה. "אז מה נעשה? נראה סרט?" הוא צוחק. "לא, בוא נלך לעשות סיבוב איפה שהוא. נשבר לי להיות תקועה פה כל היום" אני מעיפה את השמיכה ומתרוממת מהמיטה. "איפה נתנאל?" אני שואלת. "אצל ההורים שלו" הוא עונה בהבעה מופתעת. אני חייבת להתאוורר. "טוב, אז יאללה. אני אדבר עם הבנות, אתה תדבר עם חברים שלך" אני דוחפת אותו מהמיטה כשהוא מתחיל להתמתח בעצלנות ולא כ"כ נראה כמו מישהו שהולך לצאת מהמיטה. הוא פורץ בצחוק כשאני בועטת לו בתחת וסוגרת אחריו את הדלת, מסובבת את המנעול ונועלת אותה. "כדאי לך להתלבש מהר" אני צועקת אליו. אני מחפשת מה ללבוש, לא לקחתי איתי יותר מדיי בגדים. כמעט הכל נשאר אצל אלון ועידן בדירה. "לא, כדאי לך להיות מוכנה מהר!!! הסיוט שלי זה להתארגן ליציאה עם בנות" הוא מתמרמר, וגורם לי לצחוק בקולי קולות. אם מתן לא היה תומך בי ככה במהלך השבועיים, והבנות בתורן לא היו באות כמו בייביסטריות להשגיח עליי, הייתי מתמוטטת. נתנאל היה עסוק בעבודה, אבל בזמנו הפנוי היה מגיע יושב איתי קצת, מתעניין, מנסה להצחיק אותי ואז מתייאש והולך. אני זורקת על עצמי שמלת ג'ינס קצרה ונועלת סנדלים. אני מסדרת את השיער, מתאפרת קצת יותר מהרגיל - מנסה לטשטש עם קונסילר את כל הכהויות שנוצרו לי מתחת לעיניים. "מוכנה" אני יוצאת בחיוך אל הסלון, מתן יושב בסלון כשראשו מרוכז בטלפון. "כבר חשבתי שלא תסיימי.." הוא אומר בטון אדיש. "היית מת, התארגנתי מהר" אני מתעצבנת, והוא פורץ בצחוק.

"אני שמח שאת לפחות עושה מאמצים לצאת מזה" מתן אומר ברצינות כשאנחנו נכנסים אל הרכב שלו. "תודה" אני מנסה לחייך, מסיטה את ראשי אל החלון, מעבירה את כל השבועיים האחרונים בהילוך איטי. אומנם התרסקתי מהצוק עליו טיפסתי בנחישות, בזיעה, כנגד כל הסיכויים.. ועכשיו אני גוססת. אבל גוססת זה לא מתה. ואני מבטיחה לעצמי שמעכשיו אני אנסה להשתקם ורק אז אוכל לנסות לטפס על צוק חדש.

שתיתי הרבה, אפילו לא שמתי לב לכמות שירדה כ"כ חלק במורד הגרון שלי. "שירה מאמי, דיי.. את לא שותה יותר" רעות מבקשת ממני. "אחד אחרון" אני מתחננת אלייה כמו ילדה קטנה, החברים של מתן הרימו צ'ייסר נוסף ומזגו אחד גם בשבילי, לא יכולתי לסרב לדבר היחיד שעושה לי כרגע טוב. "אחרון" היא מביטה בי במבט מאיים. אני בולעת את הנוזל הצורב בשלוק ומתרוממת מהכיסא שלי, מתנדנדת.

רקדתי ונהנתי, אבל הדחקתי את כל הרגשות שעמדו להתפוצץ כמו הר געש. באיזה שהוא שלב, האלכוהול ששתיתי גרם למצה הרוח שלי לדעוך - חזרתי להיות עצובה, כועסת וממורמרת רק בגרסא השיכורה שלי. מניסיון עבר, זה לא דבר טוב. אני יוצאת החוצה לשאוף מעט אוויר, ומתיישבת על שפת המדרכה, מוציאה את הטלפון שלי ומביטה בשם של עידן על הצג של השיחות שלא נענו. אני נושמת בכבדות, כאילו שבעוד רגע יגמר לי האוויר לנשימה. כמות השיחות שהוא חייג אליי בשבוע האחרון היא לא נורמלית. אני בוהה ובוהה עד שלבסוף האצבע שלי מחייגת. "שירה" הקול שלו מופתע, מבולבל, עייף. לא לקח לו הרבה זמן לענות לשיחה. אני שותקת. התגעגעתי אל הקול שלו כ"כ. "אני אוהב אותך שירה, אנחנו נפתור את זה! אני מתגעגע אלייך" המילים שלו פותחות את הפצע פעם נוספת ואני פורצת בבכי, רוצה להגיד לו כ"כ הרבה דברים אבל המילים נתקעות עוד לפני שבכלל יוצאות מפי. "רק אל תבכי, בבקשה.. איפה את?" הוא מבקש לדעת. המוזיקה החזקה שבוקעת מפנים מסגירה את מקום הימצאי. בבת אחת אני מנתקת את השיחה, קורסת עם ראשי על ברכיי. הטלפון מצלצל, שיחה נכנסת ממנו. אני חזקה, אני חזקה, אני חזקה.. אני אומרת לעצמי. אני מכבה את הטלפון, נרגעת מהדמעות וחוזרת פנימה.

אני רואה את מתן מדבר בטלפון בכניסה, מסתכל עליי במבט מעמיק ואז מנתק. "אם את לא רוצה שהוא יבוא אלייך בסוף, תפסיקי עם זה! אני לא יכול למרוח אותו כל הזמן ולעצור אותו בכל פעם שהוא רוצה לבוא לראות אותך. זה עידן, עכשיו הוא מבקש עוד מעט זה כבר לא יהיה בצורה כ"כ נחמדה. בואי" הוא נוזף בי ואז מושך אותי אליו לחיבוק חם, מוחה את הדמעות הבודדות שנותרו על פניי ואנחנו חוזרים לכולם. 

במהלך כל הלילה של מוצ"ש כואבת לי הבטן, ואני לא מצליחה להירדם. אני מתה מפחד מהמפגש שלי איתו בעבודה. אני לא יכולה להתפטר עכשיו בגלל שחיי האהבה שלי קצת התאכזרו אליי וכי לא מתאים לי יותר. חוץ מזה שמעכשיו אני תלויה בעצמי, אם אני לא אעבוד אני לא אוכל לתחזק עלות של שכירות ואז איפה אשן?! שלחתי לאלון הודעה והוא החזיר לי אחת יבשה וכועסת, ואני תוהה כמה זמן יקח לו לסלוח לי על כך שעזבתי, וכמה זמן היה לוקח לו לסלוח לעידן אם היה יודע שבגד בי ושבר לי את הלב. שנייה לפני שאני יוצאת מהחדר, אני שומעת את נתנאל נכנס עם מישהי אל הדירה. הצחקוקים שלהם מסגירים אותם. אני מחכה שיכנסו אל החדר שלו ורק אז יוצאת משלי. אני לוקחת איתי את קופסאת הסיגריות שלי והטלפון ויוצאת החוצה כשאני נועלת את הדלת אחריי. אני מתקשרת להדר, היא מנסה להרגיע אותי לקראת מחר ואז משנה את נושא השיחה למשהו אחר שמצליח להוציא אותי לכמה דקות מהדאגה.

כששעון המעורר מצלצל, אני חצי ערה. לא הצלחתי כ"כ להירדם וברגעים שכן אז הייתי מודעת לכל רחש מסביב. אני מתארגנת כמו רובוט - מוציאה שמלת שיפון קצרה בצבע ורוד עתיק, מתאפרת קצת ומטשטשת שוב פעם את הכהויות שרק גדלות מתחת לעיניים. אני לא טורחת לסדר את השיער, אני משאירה אותו כמו שהוא ויצאת אל הסלון. השקט ששורר פה בבקרים לפעמים מפחיד אותי. אני מכינה לעצמי כוס קפה שיעזור לי להישאר ערה ומדליקה את סיגריית הבוקר שלי. אני מנסה להרגיע את עצמי עד כמה שאני יכולה מהמפגש הלא מיוחל. 

אני מגיעה אל העבודה באוטובוס. לוקח לי קצת יותר זמן, אבל גם יצאתי מוקדם יותר מהבית ככה שזה לא נורא. רגע לפני שאני נכנסת בדלתות של המשרד, אני לוקחת נשימה עמוקה. "בוקר טוב" אני מחייכת אל ליאת ומורן שיושבות כבר מאחורי השולחנות שלהן. "בוקר טוב נסיכה. איך את מרגישה?" ליאת שואלת בחיוך, בוחנת את פניי. סיפרתי לליאת מה קרה, לאחר שהתקשרה להתעניין בשלומי. היא סיפרה לי שעידן 'חולה' לא פחות ממני, והוא בקושי מתפקד. "התגעגענו אלייך. אולי את תצליחי להרגיע את החבר שלך" מורן אומרת בייאוש. אני מרגישה חסרת אונים, ולא יודעת מה לעשות. מה אנחנו אמורים להגיד עכשיו? שנפרדנו? עידן לא אמר דבר לאף אחד כי כולם חושבים שאנחנו עדיין יחד. "למה לא הגעתם יחד?!" מורן שואלת במבט מבולבל, תוך כדי שהיא מסדרת את הדלפק סביבה. "אני כבר לא גרה בדירה של אחי" אני משתדלת לענות בסתמיות ומתפללת שתעזוב אותי בשקט ותניח לי, אבל היא רק פוקחת עיניים גדולות ובוהה בי בהלם. "חזרת להורים?" היא שואלת בהפתעה. "לא, אני שוכרת דירה" אני עונה בנימה קצת תוקפת שפשוט יוצאת ממני, ומורן שמבינה שאני לא רוצה שתמשיך לחפור לי, מרימה את ידיה כמוותרת. "בסדר בסדר, הבנתי. את וחבר שלך צריכים ללכת דחוף לסדנה של טיפול בעצבים" היא אומרת מעט נפגעת. אני מתחרטת על היחס הרע שלי כלפיה, אבל היא מוציאה את זה ממני ואני לא מצליחה לשלוט בעצמי. דקה לא חולפת ועידן יוצא מהמשרד נראה על קוצים. עיניו הכחולות צלולות, אך הן נראות עייפות, עצבניות ועצובות. השיער שלו עדיין מסודר בצורה מושלמת. הוא לבוש בחולצה לבנה מכופתרת ומכנס אפור כהה. אני לא יכולה להפסיק לבחון אותו, עיניי לא מגיעות לעיניו. "שירה" הוא אומר בנימה של הקלה, חיוך קטן עולה על פניו והוא מתקרב אליי. "היי" אני זורקת אליו, מזדרזת לשבת לצד ליאת, אני מונעת ממנו לגעת בי ולחבק אותי כמו שרצה. זרועותיו חוזרות לנוח לצידי גופו. "אנחנו יכולים לדבר אח"כ?" הוא מבקש, עובר את ליאת ומתכופף אליי כשעיניו בגובה עיניי. כ"כ קרוב אליי שאני מריחה את הריח שלו חזק. הריח מטלטל אותי ואני עוצמת את עיניי בכאב. הוא רואה שאני מתייסרת, ובמבט כואב הוא קם ועוזב כשהוא פורע מעט משיערו בעצבנות. מורן מביטה בנו לסירוגין, מנסה להבין מה בדיוק קורה פה, מתחת לאפה.

כשאני יוצאת בהפסקת הצהריים לעשן, במקום לאכול, אני רואה את עידן יוצא אליי בכעס. לא מספיק שליאת ולירון חפרו לי על זה, בטח גם הוא בא לנזוף בי. "למה את לא אוכלת?" הוא שואל בכעס מהול בדאגה. "כי אני לא רעבה.." אני עונה בשקט, לא מביטה בו. אני לא יכולה כבר לראות אותו - כואב לי ושורף לי כל חלק בגוף! "רזית, את נראת לא טוב. מה? את לא אוכלת שם?" הוא שואל בדאגה ומתיישב לידי. אני עוצרת את נשימתי, לא מסכימה לתת לריחו לחדור לתוך אפי, אבל אני נשברת בסופו של דבר ונושמת אותו כמו נרקומנית שמסניפה את הסם שלה. "אל תטיף לי. אני לא אוכלת כי אין לי תאבון. כואב לי כל הגוף, אני מרגישה כמו מתה! הדבר האחרון שבא לי זה לאכול" אני מתפרצת ולבסוף מסיטה את מבטי אליו. "אני לא רוצה לבכות יותר. בבקשה ממך עידן תניח לי. תתקדם בחיים שלך ותתן לי להתקדם בשלי" אני אומרת בטון מתחנן. אני לא יודעת איך להסביר לו ואיך לתאר לו את הסבל שהוא גרם לי, אבל אני מאמינה שהוא מרגיש. הוא מצמיד את אפו לצווארי, נושם את הריח שלי, שפתיו הרטובת מנשקות אותי שם. הוא מתקרב עם פניו אל פניי. אני מביטה בעיניו היפות עד כאב וזועקת בתוכי - למה הוא שבר אותי ככה? למה הוא לא היה יכול להיות שלי לנצח? השפתיים שלו נצמדות לשלי, החמימות המוכרת מציפה אותי. אני רועדת, אני כ"כ פאקינג מכורה אליו, אל המגע שלו..  הוא מחבק אותי חזק, עוטף אותי בזרועותיו למשך דקה ארוכה ואז מבלי להביט בעיניי קם ועוזב, אני מביטה בגבו המוצק, בכפתיים הרחבות שלו.. בדמות שכ"כ הערצתי ושאני עדיין אוהבת את עמקי נשמתי, עד שהוא נעלם. קומת הגג ריקה, ולפני שכולם יוצאים לפה אחרי האוכל, אני מסכימה לעצמי להתפרק ופורצת בבכי.