הדמעות זולגות ללא הפסקה, ויש לי מין כאב חד בלב שמקשה עליי לנשום. המבט הזה שהיה לעידן, בעיניים שלו, אני מכירה אותו. זה מבט של מישהו אשם, שמתחרט על מעשיו. אוי עידן למה עשית לי את זה? הדפיקות על הדלת כבר נעלמו והבקשות החוזרות שלו לפתוח לו את הדלת נפסקו. אני צריכה לחשוב על תוכנית בשבילי.. אני מרגישה שאני מאבדת את זה. הדבר האחרון שבא לי זה לשכב פה, לבכות שעות ולתת ללב שלי לדמם. אין לי לאן ללכת מכאן - ברגע שאני מבינה את זה אני מקללת את ההורים שלי, על זה שהם כאלה, על זה שאין לי בית לחזור אליו. כאילו שאי פעם הייתה לי הרגשה שזה הבית שלי, אבל בסדר שיהיה. אני פושטת את הבגדים מהמסיבה שעדיין עליי, מחליפה לשמלת טריקו זרוקה. אני מתיישבת על המיטה ואוחזת בראשי חזק - הוא התחיל לכאוב. העיניים שלי צורבות ונפוחות. אני לא יכולה ליפול עכשיו על אף אחת מהבנות, אני לא יכולה ליפול על אף אחד.. אני צריכה להסתדר בכוחות עצמי. אני מעיפה את מבטי אל שעון הקיר שבחדרי, השעה כבר 10:00 בבוקר. אני שולפת את הטלפון מהארנק שהיה איתי בלילה, מדפדפת באנשי הקשר ומחייגת למתן. אם הוא לא יענה אנסה את נתנאל.

"שירושקה איזו הפתעה" אני שומעת תוך כמה שניות את הקול של מתן, החיוך שלו כאילו מופץ דרך הטלפון, והוא גרם לי לשנייה אחת לחייך ולשכוח. "היי מתן, מה קורה?" אני שואלת, מנסה להישמע בסדר. "אצלי? מעולה. מה איתך ילדונת הכל טוב?" הוא שואל, כנראה מבין שאם אני מתקשרת אז כנראה שהמצב לא כ"כ בסדר. "אני צריכה טובה. נכנסתם לדירה ההיא בסוף?" אני שואלת, כולי תקווה שהתשובה תהיה כן. "כן, עברתי עם נתנאל" יש תודה ה', הצלת אותי! אני כמעט וקופצת במקומי. "החדר השלישי עדיין פנוי?" אני שואלת בהיסוס. "ברור נשמה. מה קורה, את לא עם עידן?" הוא שואל בבלבול מוחלט, לא מבין דבר. "עזוב, אני אספר לך אחר כך.. אני רוצה לשכור איתכם. אפילו לתקופה קצרה עד שאני אתאפס על עצמי, כי אני ארצה לעבור בסופו של דבר לדירה לבד" אני לא מבזבזת זמן ופותחת את הארון בגדים, עכשיו זה יהיה סיוט רק להעביר אותם מפה! אני אצטרך לעשות את זה בנגלות, מבלי לבקש טובות מאף אחד. "אין בעיה, את פנוייה עכשיו?" הוא לא שואל מעבר ואני אוהבת את זה. "כן, אני אארוז בינתיים רק דברים חיוניים" אני נושמת בהקלה ונזרקת למיטה באפיסת כוחות מהשעות האחרונות. "תתקשרי אליי, אני אבוא לעזור לך.." הוא אומר בדאגה. "עדיף שלא תעלה לפה מתן, אבל אני אשמח אם תבוא לאסוף אותי לדירה בשעות הצהריים" ידעתי מה יהיה פה אם הוא יעלה, עידן יהרוג אותו. זה לא שיש לו זכות, אבל הוא בכל זאת יעשה את זה. "מה שתרצי נסיכה! אז נהיה בקשר מאוחר יותר. ואם את צריכה עזרה או כל דבר אחר אז אל תהססי להתקשר אליי" הוא מחמם לי את הלב ויוצאת מפי יבבה לא רצויה. "תודה מתני, באמת! נדבר" אני אומרת במהירות ומנתקת. הדמעות מחדשות את הזרם שלהן, כל כך נדפקתי! עוד לפני שאני אורזת פה את הכל, והולכת.. אני צריכה אוויר, ואני צריכה לעכל את כל זה.

כשאני פותחת את דלת החדר שלי, עידן זרוק בפתח הדלת, עדיין במדי הב' שלו. כנראה שחיכה שאצא, ולבסוף נרדם. הרצון להעיר אותו, שילך לישון כמו בן אדם, חזק. אבל אני מעדיפה לא להתמודד איתו כרגע, כי אני לא אצליח ואשבר באותו הרגע. אני נכנסת אל המקלחת, שוטפת את פניי, משפשפת את עיניי במים קרים במשך דקות ארוכות. אני נראת קצת יותר בסדר, אבל עדיין כמו מישהי שבכתה שעות. אני לוקחת איתי תיק קטן עם ארנק, טלפון ומשקפי שמש. שולחת הודעה קצרה לבנות, על מנת שלא יכעסו עליי על כך שלא סיפרתי שום דבר, ומבלי לחכות לתשובה, משתיקה אותו ומכניסה לתוך התיק.

אני הולכת והולכת, לא יודעת אפילו לאן. משקפי השמש שעל עיניי מסתירות את הדמעות שזולגות ללא הפסקה. אני מנסה לשכוח את התמונה הזו של עידן יושב עם לירז, מחבק אותה אליו ונושק לראשה - רגע כל כך אינטימי, ואת העיניים שלו שהיו בצבע כחול של ים ששיקפו לי בדיוק את מה שפחדתי ממנו. זה לא מעניין אותי מה היה שם, אם הם רק שכבו, או רק התנשקו או אני לא יודעת מה. מבחינתי זו בגידה. 'עידן עידן, לא השתנת בכלל' אני חושבת בראשי בחיוך כואב ומריר. בנוסף להכל, אני צריכה להתמודד עם אלון, אני לא רוצה שזה ישפיע על היחסים שלו עם עידן. מה אני אמורה לעשות עם זה עכשיו? אני אשקר לו?

כשאני חוזרת לדירה, עידן עומד בסלון בחולצת טישרט לבנה צמודה, ומכנס שחור קצר, יחף. שיערו רטוב והריח שלו שהשתלט על כל הסלון חונק אותי. מתחשק לי להסתובב ולברוח מכאן. "שירה" עיניו מעט רטובות, נסערות. "אל תיגע בי" אני הודפת את ידו ממני בשנייה שמתקרב. "בואי נדבר בבקשה" הוא מתחנן. אני לא יכולה להביט בעיניו יותר, זה כואב מדיי. "בלי מגע בבקשה, אל תתקרב יותר מדיי ואל תגע בי" אני מבקשת בקול שבור, מחזיקה את הדמעות שעתידות להתפרץ. אני מנסה לעצור את הנשימה שלי כדי שהריח שלו לא יחדור לאפי, אבל לא מצליחה. "רק אני הולכת לדבר, אני רוצה שתקשיב עד הסוף בלי להתפרץ" אומנם אגרתי מעט כוחות, אבל הקול של חלש, כואב, מסכן.. "אני אוהבת אותך כמו שאף אחת אחרת לא תאהב בחיים. אני אוהבת אותך כמו שלא אהבתי אף אחד בחיים המחורבנים שלי ואני לא חושבת שאצליח לאהוב גבר נוסף בחיים האלה. אהבה כזו יש רק פעם אחת בחיים" אני מתפרקת ובוכה, מצליחה לראות מבין הדמעות שהוא כמעט ונוגע בי.. אז אני זזה אחורנית, נצמדת אל הקיר. אני מביטה בעיניים שלו, הוא אכול חרטה, אבל זה לא מעניין אותי. "אני לא יודעת עד כמה אתה אוהב אותי, ועד כמה זה מספיק לי.. שברת אותי עידן, הרסת אותי לגמרי. חיכיתי לך שבועיים, כ"כ התגעגעתי שזה הרגיש כאילו חסר לי איבר בגוף! זה לא מגיע לי. מגיע לי משהו טוב יותר. מגיע לי מישהו שיאהב אותי ויכבד אותי.. שלא יהיו סביבנו כל הזמן בחורות שמאיימות להרוס את הקשר שלנו. מישהו שאהיה חשובה לו מספיק שלא יכאיב לי!" אני גולשת אל הרצפה, הבכי שלי מתגבר ואני קוברת את ראשי בין ידיי. הוא מתיישב על הרצפה מולי, רוכן אליי, מוחה את הדמעות שלי ואז מנשק אותן. "אני אוהב אותך יותר ממה שאני אוהב את החיים שלי, לא תהיה מישהי שאצליח לאהוב יותר ממך! עשיתי טעות, מרוב שריחמתי על לירז לא שמתי לב שהיא מתקרבת אליי יותר מדיי ומנצלת את זה ושזה עלול לפגוע בך. כשתהיי מוכנה לשמוע אני אספר לך את הכל. אל תברחי ממני בבקשה" הוא מחבק אותי אליו חזק, הזרועות שלי נשארות במקומן, על הברכיים שלי, אני נושמת אותו חזק, מנסה לאגור קצת מהריח שלו שכ"כ אתגעגע אליו. אני צריכה להרגיש אותו בפעם האחרונה.

***העיניים שלי שעדיין מלאות בדמעות, מביטות בפניו של עידן. על עיניו הכחולות עם הריסים הארוכות והכהות, על האף הסולד ועל השפתיים הבשרניות שלו. אני מלטפת את לחייו עטורות הזיפים ואז בבת אחת אוחזת בקצוות החולצה שלו ופושטת אותה ממנו. הוא לא אומר דבר, הוא נותן לעשות כרצוני. אני נעמדת, והוא נעמד מיד אחריי. אני פושטת את בגדיי בשנייה, מושיטה את ידי אל המכנס השחור והקצר של עידן. אני פושטת אותו ממנו אותו יחד עם תחתוני הבוקסר שלו  ועומדת מולו עירומה. הוא מסתער עליי בשניות, מצמיד את גופי אל הקיר כמעט בחבטה ומנשק כל חלק ממני, כל פיסה בגופי. מפי, אל צווארי, אל חזי, אל בטני.. אני לא נותנת לו לרדת למטה יותר, ומרימה את ראשו. כל כך התגעגעתי למגע שלו, לחום שלו.. וזה עומד להיפסק. "תזיין אותי" אני מבקשת בקול קר שאפילו אני לא מזהה, עוטה על פניי מבט אטום ללא כל רגש. עם כל ריפרוף של האצבעות שלו או הפה שלו עליי אני נמסה, וסובלת.. אני לא אחוש את זה יותר. אני מרגישה פאניקה שרק מתגברת בכל רגע. הוא אוחז בישבני, מרים אותי צמודה עם גבי אל הקיר וגורם לי לכרוך את רגליי סביבו. עיניו מביטות עמוק לתוך עיניי והוא צולל לתוכי, בכל פעם עמוק וחזק יותר. עיניו לא זזות מעיניי הדומעות. הגוף שלי מסרב לקבל את הפרידה ממנו, הוא צריך אותו. תוך כדי האצבעות שלו נחות על שדיי, מלטפות, מסובבות את הפיטמות ואז שפתיו מוצצות אותן. הדירה שקטה, שום רחש לא נשמע מלבד הגניחות שלנו, שמובילות אותנו לגמור בעוצמה. הנוזל החמים והסמיך שלו מציף אותי בפנים ואני לא יכולה עוד להביט בעיניו של עידן - זה כואב מדיי. הוא מנשק אותי בנואשות. אני נותנת לו להחדיר את לשונו לפי, מרשה לעצמי להרגיש את ההרגשה העילאית הזו בפעם האחרונה.***

בשנייה שאנחנו מתנתקים, אני לובשת את את החזייה והתחתונים בזריזות ועוד לפני שאני מספיקה ללבוש את השמלה מעליי אני בורחת אל החדר. אני שומעת את עידן מתייסר בסלון. אני נועלת את הדלת, ומתחילה לארוז בכאב לב גדול. רק דברים חיוניים כדי שאצליח לצאת מפה במהרה. קצת שקט מצד עידן, שנותן לי להרגע בחדר. אני לא יודעת מה הוא חושב לעצמו שזה היה, אבל אני יודעת שהוא לא מצפה לכך שאלך ממנו. אלון הולך להרוג אותי על הצעד הזה, הוא יכעס עליי, אבל החלטתי שאני לא מספרת לו את האמת על מה שקרה עם עידן. אני מחייגת במהרה למתן ומודיעה לו שאני מוכנה.  אני לא רוצה להתקלח, אני לא רוצה שהריח שלו ירד ממני.. אני יוצאת אל הסלון עם מזוודה אחת גדולה, שכמובן לא מכילה את כל הדברים שלי, אלא רק כמה דברים לימים הקרובים. "מה זה?" עידן שואל בהלם, הלסת שלו מתהדקת והוא בולע את רוקו. "אני עוזבת" אני כמעט לוחשת. "שירה, בבקשה.. אל תדברי שטויות, אנחנו נפתור את זה" הוא מתחנן. "אנחנו לא נפתור שום דבר, כי אני לא רוצה. נמאס לי מזה! אני הולכת, קיבלת ממני מתנת פרידה ראויה אני חושבת. אני אדבר עם אלון מאוחר יותר. בבקשה אל תספר לו מה קרה.. אני כבר אמציא לו משהו" הוא אוחז במותניי, מקרב אותי אליו ומסרב לשחרר. גם ככה קשה לי והוא לא מקל עליי כשהוא עושה את זה. "עידן, תפסיק! היית צריך לחשוב על זה קודם. לא הכל מתנהל כמו שאתה רוצה.. על טעויות משלמים" אני צועקת, ושוב הדמעות הארורות. "את אוהבת אותי, אני אוהב אותך. למה?" הוא שואל בקול שקט ושבור. "כי אהבה לא מספיקה עידן, כל האהבה שלנו לא מספיקה לנו" אני אומרת בכאב. "אני מאחלת לך את כל הטוב שבעולם, שתמצא את האושר שלך, שתמצא אהבה שלא תפגע בה לעולם. מכל הלב" כל מילה שאני אומרת היא כמו דקירה בבטן, בלב, בכל מקום בגוף. אני לא באמת רוצה שהוא ימצא אהבה אחרת, אבל זה לא תלוי בי. "זו אומנם הייתה אהבה קצרה, אבל ללא ספק האהבה הכי ענקית בחיים שלי. היא לא תצליח לחלוף לי, לא בזמן הקרוב בכל אופן. נתראה בעבודה" אני טורקת את הדלת מאחוריי, המעלית מגיעה ואני נכנסת במהרה על מנת שלא יצא אחריי. אני עוזבת.

מתן לא אומר דבר על הדמעות, הוא כבר מבין את הכל בעצמו. הוא עוזר לי להכניס את המזוודה אל הרכב. בשנייה שאנחנו נכנסים אל הרכב, אני רואה את עידן יוצא מהבניין. המבט שבעיניו ילווה אותי לאורך כל חיי אני חושבת.

תם החלק הראשון של הסיפור, תתכוננו לחלק השני 😉