אני שומעת את דלת הכניסה כשהיא נפתחת, ואת הקול המוכר של עידן "מה את חושבת שאת עושה פה? אמרתי לך לא לבוא נכון?" הוא עצבני, נראה שאלון הודיע לו על ההפתעה שמחכה לו בסלון והוא טס לפה. "אמרת.. אבל רציתי לראות אותך! אתה כבר תקופה שלא חוזר אליי לשיחות והודעות. חזרתי לארץ, זה סופי" היא אומרת בקול כואב וקצת כועס. "ומה את רוצה בדיוק שאני אעשה? שאני אפרוס לך שטיח אדום?" הוא שואל בטון לעגני. אני חשה התכווצויות בבטן, גם מהגעגועים שנראים מאוד לעין שהיא חשה לעידן וגם מהדיבור שלו אלייה. "שירה פה" אלון מתערב מכחכך בגרונו ולפתע משתוררת שתיקה מבפנים. אני יושבת עם גבי אליהם, דבוקה אל הכיסא ונלחמת עם עצמי לא להיכנס פנימה ולהפריע למה שזה לא יהיה, למרות שהקור כבר החל לחדור לעצמותיי. דלת המרפסת נפתחת בבת אחת, קוטעת את המחשבות שלי ומבהילה אותי. "השתגעת? למה את יושבת פה בקור הזה? בואי" הקול של עידן כועס, ומבולבל.. אבל אני מבינה שזה לא קשור אליי, ושהוא פשוט במצב רוח הזה עכשיו. הוא מושך את ידי, לא מביט בעיני אפילו לא לשנייה.. זה צובט את הלב שלי. "תכירי, זו שירה חברה שלי" הוא מחבק אותי אליו, ומכריז בטון כועס שמופנה ללירז. הרגשתי באוץה השנייה כמו חפץ שלו, שהוא מנפנף בו כדי לגרום למישהו אחר להרגיש רע. "אז אני לא יודע מה חשבת לעצמך בכלל, עכשיו יש לך סיבה טובה ללכת" הוא יורה באיפוק, משחרר אותי מזרועותיו והולך לעבר החדר שלו בכעס מופגן. אני ואלון מביטים אחד על השנייה בחשש, מדברים באמצעות העיניים. "חתיכת בן זונה, מניאק" היא ממלמלת בטון לא ברור, לוקחת את התיק שלה ויוצאת כשהיא טורקת את הדלת בחוזקה. "מה זה היה לעזאזל?" אני שואלת בשקט ואלון מרים את כתפיו ומביט בי בעיניים ירוקות מבולבלות.

"אפשר?" אני שואלת, לאחר שאני פותחת את הדלת שהייתה פתוחה במקצת, לרווחה. "את באמת שואלת?" עידן שואל בחיוך קטן. הוא נראה שוב כמו העידן שלי ולא מי שהיה רק לפני כמה דקות ספורות. הוא שוכב על גבו, בטרנינג אפור, ובשנייה שאני עומדת קרובה אל המיטה שלו הוא שולח את ידו הגדולה והחזקה, ומושך אותי לשכב מעליו. אני מתמקמת בנוחות כשראשי מונח על החזה שלו ורגליי מונחות חצי על רגליו. "כזאת מטומטמת, לא מבין בכלל מה היא באה לפה? למה היא משפילה את עצמה ככה?" הוא שואל, עוד פעם מתעצבן מתחתיי. "היא התקשרה לפחות עשר פעמים, לא עניתי כי אין לי על מה לדבר איתה יותר. ואז היא התחילה לשלוח הודעות שהיא תבוא לפה. אמרתי לה במפורש שאני לא רוצה אותה פה, ושלא תעז לבוא" הוא ממשיך לפרוק את עצביו, נתתי לו.. שתקתי. כל מה שעשיתי היה להקשיב וללטף את החזה שלו ברוך. "אני מצטער על התוקפנות של מקודם, היא פשוט יודעת לשחק לי על העצבים" הוא נאנח ואצבעותיו מלטפות את עורפי. "עזוב, היא לא שווה את העצבים" אני מנסה להרגיע אותו. לאחר רגע של שקט, הוא הופך אותי בהפתעה כך שאני שוכבת עליו לגמרי, ומביט בעיניי ארוכות. אני אף פעם לא אפסיק להתרגש כשהוא מסתכל עליי ככה, כאילו שאני כל עולמו. "אני לא מבין למה בכלל אני עדיין מדבר עלייה כשיש לי פה את הדבר המופלא הזה?" הוא אומר בחיול גדול, שפתיו מדגדגות את האזור הרגיש של צווארי, הוא גורם לי לפרוץ בצחוק, שנפסק בשנייה שהוא מנשק אותי. אני אוהבת כשהוא מנשק אותי ככה, בצורה נואשת. כאילו שמחר הוא עלול לא לנשק אותי יותר.

בבוקר אני נזכרת שאפילו לא שאלתי את עידן איך היה אצל מיקה. הדאגות ממיקה התחלפו בלירז, ואני כבר לא יודעת מי עוד עלולה להופיע בהמשך. קצת נמאס לי מזה, אבל אני יודעת שאין לי מה לעשות עם זה. קיבלתי את עידן ויש לו עבר, אומנם עבר שופע, אבל זה המצב ואי אפשר לשנות אותו. בדרך למשרד אנחנו שרים שירים שאני אוהבת, אני שמחה שלפחות היום יש לשנינו מצב רוח טוב. "סיפרתי לאמא שלי אתמול שאנחנו ביחד" הוא אומר לפתע, זה מפתיע אותי קצת. אני יכולה לראות את החיוך שנמרח על פניו ואת עיניו הסקרניות פוזלות אליי הצידה, תוך כדי שהוא מביט אל הכביש. "באמת? מתי הספקת?" אני שואלת. אני אוהבת את אמא שלו, אבל אני קצת לחוצה לדעת איך היא הגיבה לזה. "כן, היא התלהבה ושמחה כמו איזו ילדה קטנה.." הוא מגחך, ואז מחייך כמו תמיד כשהוא מדבר עלייה. "היא מצפה שנגיע לארוחה בקרוב מאוד, אז תתכונני" הוא מוסיף. "וסתם שתדעי, שבכל פעם שהיינו ביחידה ביחד. היא ידעה, שום דבר לא נעלם לה מהעין" הוא צוחק בקול רם, גורם לי לבהות בו בהלם. איזה בושות! אני מכסה את פניי במבוכה, כאילו שהיא עומדת מולי כרגע. הלחיים שלי התלהטו והאדימו. "זה לא מצחיק" אני נותנת לו מכה קטנה על הכתף, והוא בתגובה מנשק את ידי. "תירגעי, הכל בסדר. אנחנו לא בתוקפת האבן" הוא צוחק. "בטח, עם כל מה שעשית.. ברור שתגיד שאנחנו לא בתקופת האבן. בטח אמא שלך כבר נתקלה בכ"כ הרבה מקרים יותר גרועים, שממני היא אפילו לא מתרגשת" הוא מחייך בשעשוע, ואני מתרווחת אחורנית, מורידה את משקפי השמש שלי מראשי אל עיניי ובוהה אל הכביש בחיוך שמרוח לי על הפנים. סתם, ללא סיבה.. רק כי אני אוהבת אותו ושמחה שמתחיל להסתדר לנו.

במהלך כל השלושה חודשים האחרונים השגרה המשיכה כרגיל. ביום יום עבודה, בסופי השבוע קצת יציאות. מלבד ריבים רגילים שאופייניים לי ולעידן, הסתדרנו יפה אפילו יפה מאוד. בכל יום אני מרגישה שאני מתאהבת בו יותר מהאתמול. אני אפילו לא יודעת איך זה אפשרי? הרי אני כבר מאוהבת בו מעל כל הראש. הבנתי שמעולם לא אהבתי גבר כמו שאני אוהבת את עידן. לפעמים כשהוא לא איתי קשה לי, הוא כמו חמצן לנשימה בשבילי. כל החברים שלו יודעים, כולם קיבלו את זה בחיוך ובידיעה שזה היה עלול לקרות בינינו. כולם מלבד ספיר וכמה מהחברות שלה, שעדיין בטוחות שהוא וספיר נועדו להיות ביחד ושהם יתחתנו בסופו של דבר - כמו שאחת מהחברות שלה זרקה באחת היציאות בקול רם מדיי. בגזרת מיקה שקט, היא לא מתה עליי וכמובן שגם אני לא מתה עלייה, אבל אנחנו מצליחות להסתדר. לעיתים קרובות אני רואה איך היא מסתכלת על עידן, איך היא מתנהגת על ידו ואיך היא מנסה לגעת בו - אבל שום דבר מזה לא מפחיד אותי. כבר הבנתי שהוא ממש לא בקטע שלה! אמא שלי ניסתה לתפוס אותי כמה פעמים בטלפון, כמובן שסיננתי אותה. לא מעניין אותי לשמוע מה היא אומרת. גם אלון לא מדבר איתה כבר למעלה משלושה חודשים, ואני בטוחה שברגע שיצא לי לפגוש אותה, היא תאשים אותי בזה!

בשבועיים האחרונים, עידן היה במילואים.. אימון קטן לטובת המערכת. את כל הלילות שלי העברתי בחדר שלו, במיטה שלו, עם הריח שלו. התרגלתי שבכל לילה, לא משנה מה עבר עלינו ביום ואם בכלל יצא לנו להתראות, אנחנו ישנים ביחד. זה קשה לפתע לישון לבד, לא לראות אותו, לא לגעת בו - למרות שזה רק שבועיים.

ביום חמישי בערב, הבנות מחליטות שאנחנו יוצאות למועדון חדש שנפתח לאחרונה ועוד לא יצא לנו לנסות. עידן אמור לחזור רק למחרת בבוקר, אז לפחות שאוכל להנות קצת עם הבנות ולהסיח את דעתי מכל הגעגועים שמשתלטים עליי. אני לובשת חצאית ג'ינס כהה גבוהה שמגיעה לקצת מעל הברכיים שלי וגופיית קולר לבנה שחושפת מעט את הבטן. אני מפזרת את השיער, מתאפרת בקלילות ומתבשמת. אני עולה על עקבים לבנים ויוצאת. הטלפון של עידן כבוי, ואני שוב מתבאסת שלא אוכל לשמוע את הקול שלו גם היום, גם אם זה הטפות בנוגע ללבוש שלי הלילה. בשנייה שאנחנו נכנסות למועדון לאחר הסלקצייה, אני מרגישה את האנרגיות חודרות אליי. המוזיקה מעוררת אותי ובכללי כל האווירה הזו עם הבנות.. שמאוד התגעגעתי לצאת איתן למועדונים. בתקופה האחרונה היציאות שלנו מסתכמות בברים או בפאבים, וכבר הרבה זמן שלא היינו יחד במועדון. שמרו לנו מקום על הבר, ואנחנו מחליטות שאנחנו לא מרשות לעצמנו לשבת יותר מדיי הלילה. אנחנו שותות קצת וישר לאחר מכן עוברות לרחבת הריקודים. "מה אתן אומרות על טיסה יחד? בתחילת החודש הבא?" מור צועקת לנו, לוגמת מהקשית שלה את הוואן גוך אסאי שהזמינה. "אני בפנים" אני עונה מבלי להסס. בא לי קצת חופש.. אני יודעת שמבחינת העבודה לא תהיה בעיה, ועידן יוכל לעשות פרצופים כמה שרק ירצה, אני זקוקה לזה. בייחוד לזמן איכות קצת עם הבנות שזנחתי לאחרונה. "אמסטרדם" קוראת רעות בהתלהבות. הברמן החתיך שהיה בצד שלנו על הבר מזג לנו צ'ייסרים, ששתינו תוך שנייה. עברנו לרחבת הריקודים.. למרות שאני מאוד אוהבת שייח עם אנשים, אני מתעלמת מכל הגברים שמנסים להתחיל איתי הלילה או פונים לדבר איתי בכלל. אני אפילו לא מסיטה את מבטי להסתכל עליהם. רק אדם אחד מתרוצץ בראשי.. בכל שנייה, דקה ונשימה. ובכל רגע שאני מרגישה שיכורה יותר, כך גם הפנים של עידן רודפות אותי יותר.. אני מתגעגעת אליו כ"כ. 

רק בסביבות השעה 5 בבוקר, אני יוצאת מהמונית.. עייפה אך מסופקת. "תודה, לילה/בוקר טוב" אני מחייכת אל נהג המונית, רגע לפני שאני סוגרת אחריי את הדלת. אני הולכת מספר צעדים כשאני לא כ"כ יציבה, ופניי נופלות על עידן, שעדיין לבוש במדי הב'  המלוכלכים שלו, יושב על המדרגה בפתח הבניין. על ידו יושבת לירז, צמוד.. שניהם מדברים בשקט, ואפילו לא רואים אותי, למרות שאני במרחק לא גדול מהם. היא נשענת על הכתף שלו, בעוד הוא אוסף אותה אליו לחיבוק, מלטף את שיערה ונושק לראשה. הלו, מה קורה פה? אני מעיפה מבט בטלפון לראות אם פספסתי ממנו איזו שהיא הודעה או שיחה, אבל שום דבר, כלום! אני לא חושבת בכלל שהוא יודע שיצאתי הלילה. אני מתקדמת במהירות לעברם. "בוקר נפלא" אני מפתיעה את שניהם, כשרעש העקבים שלי נשמע לידם והם מרימים את ראשיהם אליי. "שירה" עידן קופץ ממקומו בהפתעה. "אל תטרח.." אני מנופפת בידי שישב בחזרה, לא נותנת לו להתקרב אליי. עיניו הכחולות שכ"כ התגעגעתי אליהן מתבוננות בי בעייפות ובחשש, הזיפים שלו ארוכים יותר ואני מתאפקת שלא לקפוץ עליו, לעטוף את גופו ולהצמד אליו עד שלא ישאר טיפה של מרווח. "חכי שנייה שירה" הוא קורא אליי בקול שקט ואוחז בידי. "תחסוך ממני את ההסברים שלך, אני עייפה ושיכורה והדבר האחרון שבא לי לשמוע זה איזה תירוץ עלוב שלך" אני מדברת כאילו שלא מזיז לי. אבל אם זה לא היה באמת מזיז לי לא הייתי בורחת במהרה לדירה, נועלת את עצמי בחדר ובוכה כמו מסכנה.