בוקר של יום ראשון. אני כ"כ שונאת את היום הזה, בייחוד בבוקר! אני מתעוררת מהשעון המעורר המעצבן שלי. הריח של עידן חודר  לתוך האף שלי - הוא לא לידי אבל הריח שלו אופף את כל החדר. הוא יצא אתמול עם החברים שלו, וכנראה שכשחזר נכנס ישר אל תוך המיטה שלי. ישנתי כ"כ חזק שלא הרגשתי אותו וזה קצת מעציב אותי. אני נותנת לעצמי לשכב במשך דקה ולנשום את הריח שלו, שמצליח להרגיע אותי קצת מהעצבים שאיתם התעוררתי. אני יודעת כבר מעכשיו שהיום הזה לא הולך להיות כ"כ מוצלח. "כמה אנרגיות יש לבן אדם הזה"  אני ממלמלת במירמור לאחר שאני מכריחה את עצמי להתרומם מהמיטה. הוא בטח התעורר מוקדם והלך לרוץ על הבוקר, איך הוא מסוגל? בעיניים חצי עצומות אני מושכת מהארון מכנס שחור סופר צמוד ומחוייט וחולצת שיפון משובצת באדום ושחור. אני מתלבשת בזריזות, נועלת מגפוני עקב עור שחורים ויוצאת אל המקלחת לעשות את כל הארגונים של הבוקר. הבוקר הכל מתנהל אצלי הפוך.  אני מתאפרת מעט ויוצאת אל הסלון. קולות הצחוק של אלון ושל עידן נשמעות ככל שאני מתקרבת וגורמות לי לגלגל עיניים. "בוקר" אני זורקת בתסכול ומתיישבת בהפגנתיות על הספה. "מישהי קמה ממורמרת היום" אלון אומר בשעשוע ומביט בי בחיוך מעצבן. "כי מישהי קמה לבוקר ראשון" אני עונה בעייפות. "קפה?" עידן מחייך אליי לאחר שסורק אותי בעיניים נוצצות, נראה רענן אחרי מקלחת עם ריח משכר שמגיע לאפי. אני בוחנת אותו מכף רגל ועד ראש, הוא שם לב לזה ומחייך ביהירות המוכרת שלו. "אני אשמח, תודה" אני ממשיכה להביט בו, נועצת מבטים בגב ובכתפיים הרחבות שלו. המכופתרת הלבנה שלו נחה עליו בצורה מושלמת. הדגדוג המוכר בבטן לא עוזב אותי, אני כל כך מאוהבת בו שלא יעזור לי שום דבר. אלון קולט את המבטים שלי על עידן, וגורם לי להרגיש נבוכה, כ"כ נבוכה שאני חושבת שהפנים שלי אדומות כמו עגבנייה. הוא פורץ בצחוק קטן וגורם לי לקבור את ראשי בתוך הכרית. "הכל בסדר אחותי" אלון אומר בנימה מעודדת ומושך אותי לחיבוק, שנייה לאחר שהתיישב על ידי. עידן נעלם אל תוך המטבח, וחזר תוך שתי דקות עם כוס קפה ועוגיות שוקולד - מהאהובות שלי. "לפחות את העוגיות כדאי שתאכלי" הוא אומר בנימה נוזפת מעט, ומתיישב על ידי כשאלון מפנה לו את המקום. "אני נאלץ לנטוש אתכם, יום טוב" אלון רוכן לנשק לי את המצח ואז נותן טפיחה קלה על כתפו של עידן. "וזריז" הוא מוסיף בגיחוך כשמסתכל על פניי, ואז בורח מהדירה בצחוק גדול תוך כדי כשאני צועקת עליו ומעיפה כרית לעבר הדלת. הידיים של עידן מושכות אותי אליו בשנייה שהדלת נטרקת, והפה שלו נצמד לשלי ברעב. הוא מפלס את הלשון שלו לתוך הפה שלי וטורף אותו. ידיי אוחזת בעורף שלו, ואני גונחת אל תוך פיו, נצמדת אליו עם החזה שלי ומתחככת בו. הוא משכיב אותי על הספה ורוכן מעליי, מעביר את השפתיים הלוהטות שלו על צווארי. האצבעות שלו מלטפות את עורי מתחת לחולצה, מתגרות. "עכשיו אני יכול להגיד לך בוקר טוב" הוא מחייך, עיניו התכולות מביטות בפניי וגורמות לי לשכוח מכל הצרות שלי בחיים האלה. "אני אתקן את המצב רוח המתוסכל שלך היום בלילה" הוא לוחש לאוזני בטון נמוך וסקסי שמרעיד את כל כולי. אני מחבקת אותו חזק, נושמת אותו לתוכי. "אכפת לך אם נשב במרפסת? אני מתה לעשן" אני מביטה בו בעיניים מתחננות. אני כל כך רוצה להרגיש את הגוף שלו צמוד לשלי, אבל יודעת שאין זמן לדברים האלה כרגע ואנחנו סתם נתאכזב. "טוב, אבל תאכלי את העוגיות" הוא שוב מביט בי במבט מאיים. אני שונאת לאכול בבוקר מיד לאחר שאני פוקחת את העיניים, אני צריכה להתעורר קודם, שזה שעתיים בערך מאז שאני ערה, ורק אז אולי אני ארצה לאכול. יצאנו אל המרפסת ועידן תפס את מותניי, והושיב אותי עליו. אני מדליקה סיגריה ועידן מדליק את שלו מיד אחריי. השתיקה משתלטת, אבל זו שתיקה נינוחה. "איך היה אתמול?" אני שואלת לבסוף ושוברת את השקט, מסובבת את פניי אל פניו. "היה בסדר.. ישנת חזק אתמול" הוא אומר בחיוך יפה ועייף. "חזרת מאוחר" אני ממלמלת. נכנסתי אל המיטה רק ב1 וחצי, ועוד לקח לי זמן להרדם. "כן, ישבנו שתינו בירה, דיברנו  והזמן טס" הוא עונה בשקט. אני מכבה את הסיגריה במאפרה שהונחה על השולחן ונשענת בחזרה על עידן. נזהרת שלא להשען יותר מדיי על החולצה הלבנה שלו בשביל לא ללכלך אותה עם האיפור שעל פניי. "איך היה לך?" הוא מחייך, מרים גבה. "חפרת לי כל הערב, אתה באמת שואל?" אני פורצת בצחוק ומושכת את ראשו אליי, מנשקת את השפתיים הבשרניות שלו, מוצצת את השפה התחתונה ונושכת אותה קלות. גורמת לו להשתגע ולגנוח מכאב מהול בתשוקה. "לפחות אני לא אצטרך להתגעגע אלייך היום.." הוא מחייך מיד לאחר שהשתלט על כל האקט ונישק אותי. "בטח.." אני ממלמלת, נזכרת שאני חוזרת איתו אל המשרד, אחרי שכולם גילו שאנחנו יחד. כ"כ לא בא לי על זה, על המבטים ועל השאלות. "יאללה, נזוז?" הוא שואל, מקים אותי בעדינות על רגליי. "יש לי ברירה?" אני שואלת גורמת לעידן לצחוק ולנער את ראשו בייאוש. "מה אני יכול לעשות בשביל שתצאי מהבאסה שלך?" הוא שואל בחיוך, ואני יכולה לחשוב על כמה דברים שיוציאו אותי מהבאסה.

"בוקר טוב" אני מחייכת אל הבנות, ועידן מצטרף אל ברכת הבוקר טוב. היד שלו מלטפת את גבי התחתון באיטיות שהורגת אותי והוא מצמיד את שפתיו אל שערי בעיניים רכות. "נתראה יותר מאוחר" הוא לוחש לאוזני ואני מרגישה שבעוד רגע אני עלולה להשתגע. המבט של מורן על עידן גורם לי לנעוץ בה מבט ארוך. היא מתעשתת במהירות וחוזרת לעיסוקייה. עכשיו כשכולם יודעים עלינו, אני מתכוונת לשמור על הגבר שלי! עידן נעלם אל תוך המשרד ואני מתיישבת מאחורי השולחן של ליאת. "איך היה הסופשבוע?" ליאת שואלת בחיוך ענק. "היה טוב" אני מחייכת  ושואלת אותה על. הסופ"ש שלה. הייתה חצי שעה של שקט היות וכולם נכנסו לחדר הישיבות ויחד איתם גם מורן, שמסתבר שתמיד זקוקים לה שם. נשארנו אני ליאת ולירון, מדברות ומכירות עוד קצת לעומק. החלטתי שהן הבחורות הכי שפויות במקום הזה. לפתע מיקה נכנסת מהדלת הראשית לבושה בחצאית שחורה מחוייטת, חולצה לבנה ומעל בלייזר שחור. "בוקר טוב" היא  זורקת בקרירות, עינייה ננעצו בשלי ואז היא נעלמה אל תוך חדר הישיבות, מותירה אחריה את ריח הבושם שלה. "היא נעצה בי עכשיו עיניים? או שדמיינתי?" אני שואלת בבלבול. "היא אכן נעצה" לירון עונה. "אל תבהלי, אבל היא תפוסה דיי חזק על עידן.. היא תמיד חשבה שהיא תצליח להשיג אותו וביום חמישי ניפצת לה את האשליות.. אבל היא תשרוד" ליאת מחייכת אליי. היא עונה מיד לאחר מכן  לשיחת טלפון שנכנסה והמחשבות שלי לקחו אותי רחוק.

היום למדתי יותר, מעבר למענה טלפוני של המשרד, עברתי לניירת. עדכון טפסים, פתיחת תיקים ללקוחות, קביעת דיונים ועוד כל מיני דברים דומים. יום ראשון התגלה כלחוץ מאוד במשרד, ויכולתי לצאת לסיגריה רק לקראת 12. "סיגריה?" ליאת שואלת אותי בחיוך, את מה שחשבתי שלעולם לא תשאל. "כן בבקשה" אני עונה בגניחה כמו מכורה אמיתית והיא פורצת בצחוק, סוחפת איתה את מורן ולירון. "אחרי הסיגריה, את איתי.. אני אלמד אותך כמה דברים וככה גם נוכל להכיר יותר טוב. ליאת גנבה אותך ליותר מדיי זמן" מורן אומרת בכאילו כעס, אבל היא צוחקת. עוד לא הצלחתי לקלוט אם היא מוצאת חן בעיניי או לא. היא פתחה איתי ברגל שמאל בגלל כל המבטים שלה על עידן, אבל אני אתן לה הזדמנות, היא לא נראת מזיקה. כשהמעלית מובילה אותנו לקומת הגג, אנחנו ממשיכות לדבר. זה נראה שלי ולליאת יש כל הזמן על מה לדבר,  ואני אוהבת את זה. היום קבעתי ללכת לשבת קצת עם רעות בערב, היא עוברת כל מיני דברים עם בן והיא רוצה לשתף אותי בהם. כשאנחנו יוצאות ארבעתנו לבלות, קשה לדבר על דברים כאלה, כי אנחנו סוטות מהנושא מהר מאוד. אני יודעת שרעות זקוקה לאוזן קשבת, וחוץ מזה שזנחתי אותה לאחרונה. דקה לאחר שהתיישבנו בפרגולה והדלקנו סיגריה, חבורת הדוגמנים של המשרד יצאה לבחוץ, כשעל עיניהם משקפי שמש. הדוגמן הראשי והפרטי שלי הוביל והחיוך הגדול שלו שנראה ממרחק הצליח להשפיע עליי. אני אוהבת לראות את החיוך הזה ואוהבת לשמוע אותו צוחק. "שלום ליפהפיות של המשרד" דניאל מחייך בפלרטטנות האופיינית לו ומרים את משקפי השמש שלו מעל ראשו. הוא מתיישב מולי בפרגולה. לימינו התיישבו שלומי ואריאל. ליאת מפנה מקום לעידן על ידי והוא מדביק לי נשיקה רטובה על השפתיים אל מול כולם. אני יודעת בדיוק מה המשמעות העיקרית של הנשיקה הזו - 'תראו היא שלי, שלא תעיזו אפילו להסתכל עליה'. היד שלי מונחת על הירך של עידן והוא מניח את היד שלו בנינוחות על הכתף שלי. "איך עובר עלייך היום יפה שלי?" הוא שואל ועיניו נעוצות בשלי. "בסדר, יש לי מורה טובה" אני מחייכת אל ליאת שמניפה בידה בצניעות. "יש לי תלמידה חכמה" היא אומרת בצחקוק חמוד וממשיכה בשיחה שלה עם אריאל, שלא מפסיק להביט בי. הוא נראה בחור טוב, גם מהשיחה איתו ביום חמישי הצלחתי להבין את זה. בכל פעם שעיניי קולטות את המבטים שלו הוא מסית אותן במבוכה. אני מתפללת שעידן לא קלט את זה, אבל הוא קולט הכל, תמיד! הוא מסתכל עליי במבט רציני ובוחן אותי בעיניו הכחולות והחודרות. אני שונאת שהוא עוטה על הפנים שלו את המבט הבוחן הזה שלא מגלה לי שום דבר, ועיניו לא משדרות שום דבר חוץ מצבע כחול בוהק. "אני זז, יש לי דיון עוד מעט" אריאל מכבה את הסיגריה שלו, ממלמל מילות פרידה והולך. השיחה הקולחת שמתנהלת בין שלומי, דניאל ועידן היא קולנית, הצחוק שלהם כ"כ חזק. כל אחד מהם הוא גבר עם נוכחות, שלושתם ביחד זו פצצת אנרגייה מטורפת שלא נראתה. אחרי שאני מסיימת לעשן, ליאת שמנהלת ויכוח עם דניאל שהוא טווס לא קטן, מסמנת לי לחכות ולא לעלות בלעדייה. "היינו פה?" עידן שואל. "יש לי פגישה" הוא מוסיף, לאחר שמעיף מבט בשעון היוקרתי שאני בזמנו עזרתי לו לבחור. הוא עונה לשיחת טלפון נכנסת וכשאני נעמדת על ידו היד שלו מונחת באוטומטיות על גבי והוא מצמיד אותי אליו עד כמה שיכול. אני אוהבת את הרגשות שהוא מפגין כלפיי בפומבי, זה רק גורם לי לאהוב אותו עוד, למרות שאני לא מבינה איך זה אפשרי. "תאכלי צהריים עם הבנות היום?" הוא שואל אחרי שמנתק, מודא שאני לא אפספס את זה. אני רעבה, ברור שלא אפספס את זה! "אתה הולך?" אני שואלת אותו ועושה פרצוף עצוב. "כן.. אני אחזור עוד שעה, שעה וחצי" הוא אומר כשכבר נכנסנו למשרד, ידו האחת מלטפת את שיערי והשנייה אוחזת בפניי, עיניו מביטות בי מלאות באהבה. "נפגש מאוחר יותר" הוא מנשק אותי קלות. בדיוק יוצא ממשרדו זילבר, אחד מעורכי הדין הבכירים והשותפים במשרד, זה גורם  ללחיי להאדים. הוא מחייך אליי ואז אל עידן ושניהם יוצאים ביחד מהמשרד. "מביך" אני ממלמלת ליד מורן. "שטויות, תאמיני לי שזה הרגע הכי תוסס ביום של הקשיש הזה" היא אומרת בשקט. "אני מבינה שאת מאוד אוהבת אותו" אני אומרת בציניות ופורצת בצחוק. "מאוד!" היא עונה באותה הציניות ומגלגלת את עיניה.

את ארוחת הצהריים שלי אכלתי עם הבנות. המשכתי לאחר מכן בעבודה שלי, והבנות הופתעו מזה שיש לי קליטה טובה ושאני כבר שולטת בעניינים. כמובן שהיו לי עוד מלא דברים ללמוד ואמרתי שהן סתם מגזימות. אני לא יודעת מי הבנות שניסו לחפוף פה לפניי, אבל זה לא קשה, בכלל. הלקוחות שנכנסו בתורות אל המשרד היו גברים נאים, מרשימים. לא התאפקתי ושלחתי הודעה לבנות שמי שמחפשת אחד כזה מוזמנת לבוא לפה ולצוד אותם, המבחר גדול. הדר ומור הודיעו שהן יגיעו בהזדמנות וגרמו לי לצחוק לאחר שדמיינתי אותן עושות את זה, הן מסוגלות. רק בסביבות השעה 16:00 עידן חוזר, מלווה במיקה. הם מדברים בשקט, היא הולכת צמודה אליו והוא פותח לה את דלת הזכוכית המעוטרת, נותן לה להכנס ראשונה. "נשב על זה בערב?" היא שואלת בקול שקט, אבל כזה שאני מצליחה לשמוע. "אפשר לשבת על זה עוד חצי שעה במשרד שלי" הוא מצליח להתחמק, וגורם לי לנשום לרווחה. "יש לי פגישה עם לקוחות חשובים בעוד חצי שעה. אנחנו חייבים את זה גמור עד מחר בבוקר" היא מתעקשת. המבט שלי מצטלב בזה של עידן. הוא נראה חושש, אני יכולה לראות את זה בעיניו. אני לא יכולה למנוע ממנו לעשות את העבודה שלו! אני שונאת אותה ויודעת שהיא שטנית לא קטנה, אבל אני לא אהיה ילדותית. אני צריכה לסמוך עליו? נכון? לכן אני מהנהנת לאות הסכמה, הוא מחייך ומניע את פיו למילה "אני אוהב אותך" הלב שלי נמס. "טוב. אז הערב אצלי?" הוא שואל. "לא, אצלי" היא חורצת. אני נעה באי נוחות שמורן קולטת, אחרי שיחת הטלפון שהיא ניתקה. "בסדר.. אז נדבר" היא פונה שמאלה לעבר המשרד שלה ועידן ניגש אליי. "אכלת?" הוא שואל בדאגה. "אכלתי, תפסיק להתנהג כמו אמא פולנייה" אני נוזפת בו. "התעכבתי.." הוא ממלמל. כאילו שלא שמתי לב. רק חיכיתי שיבוא כדי שאראה אותו וארגע. אני עדיין לא מרגישה פה בבית. "אני לוקח אותה לעשן לכמה דקות בסדר?" הוא שואל את מורן בחיוך שמצליח להקסים את כולן. "בטח" היא מחייכת אליו והוא מעיף מבט בשעון שלו, ואז מושך את ידי. הוא מוביל אותנו החוצה ואז פנימה אל המעלית. אני צוהלת בתוך תוכי כשרואה שהיא ריקה, לא עוברת שנייה מהרגע שהדלתות נסגרות והוא מתנפל עליי לנשיקה רעבה.

בערב אני זורקת על עצמי שמלת סריג בצבע סגול ויוצאת עם רעות. אני מנסה לא לחשוב על עידן עם מיקה, עובדים על איזה תיק, צמודים.. אני מודאגת ורעות מנסה לעודד אותי. אנחנו מדברים על בן - היא מספרת לי שהיחסים ביניהם לא מתקדמים טוב כמו שכולם ציפו ואני מתבאסת בשביל שניהם. בסופו של דבר גם מור והדר מגיעות והפכנו את היציאה לעוד אחת מהישיבות שלנו בפאב השכונתי. אני שותה בירה ומנסה להנות. אני מקווה כל הזמן שכשאחזור עידן כבר יהיה בבית ואני אתנפל עליו בנשיקות ואתן לו לעשות לי מה שרק ירצה. ממש. בשנייה שאני נכנסת לדירה עיניי נופלות על בחורה בעלת שיער כהה ארוך ועיניים כחולות גדולות שמסתכלות עליי בהפתעה. היא יושבת על הספה הגדולה, בעוד אלון יושב על הספה השנייה. כוסות קפה מונחים על השולחן, ואין שום זכר לעידן. "מה קורה?" אני שואלת את אלון, לא מבינה מי זו הבחורה שיושבת כאן,  אני כועסת. אני רוצה את אלון עם הילה ולא עם אף אחת אחרת. "בסדר נסיכה שלי" הוא עונה בחיוך עייף. "איך היה? נהנת?" הוא שואל עדיין בחיוך, מוודא שבאמת נהנתי. "כן, היה נחמד" אני עונה ומורידה את נעלי העקב שכבר הכבידו עליי. "היי, אני לירז" היא מחייכת ומושיטה את ידה אליי בנימוס. לירז? לירז של עידן? מה היא פאקינג עושה פה? הלב שלי דופק בפראות, ואני מרגישה את העצבים גועשים בתוכי. "את ואלון ממש דומים" היא מצחקקת. אלון מביט בי בחשש, הוא יודע שאני יודעת שזו היא רק מהמבט שנעצתי בה. אני מושיטה לה את ידי בקרירות, ופניי נשארות בהבעה אטומה. "עידן חזר?" אני שואלת, ומתעלמת מההערה שזרקה קודם. "הוא בדרך.." אלון עונה. לירז מביטה בי בעיניים מכווצות, כנראה שרק עכשיו האסימון יורד לה והיא מבינה מי אני ומה אני בשביל עידן. "טוב.." אני דוחפת את רגליי לנעלי הבית הורודות והגדולות שלי, שולפת מהתיק שלי את הסיגריות והטלפון ויוצאת למרפסת. לא דיברתי עם עידן כל הערב כי ידעתי שהוא עסוק, והאמת היא שלא רציתי להצטייר כמו החברה הקטנה והקנאית רצח שלו. איזו הפתעה נחמדה לחזור לכאן ולראות את לירז, שאני חייבת לציין שהיא מאוד יפה, עידן תיאור אותה הרבה פחות מזה, יושבת כאן בדירה של אלון ועידן מחכה לו, לחבר שלי! אני מעיפה מבט בטלפון שלי, מקווה לראות הודעה, שיחה, משהו ממנו - אבל הוא נשאר דומם. אני מרימה את המצית שהייתה זרוקה על השולחן, ומדליקה סיגריה שאני מקווה שתעזור לי רק לכמה רגעים להרגע. אני מעשנת בעצבנות, כל שאיפה חזקה יותר מהשנייה. אני מתבוננת מלמעלה ברכב שלו שנכנס אל החנייה, לאחר שהוא חונה הוא יוצא מהרכב. אני עוקבת אחר הצעדים שלו, עד שנבלע אל תוך הבניין.