בבת אחת אני מרגישה את עצמי נהדפת הצידה בחוזקה. אני בוהה בהלם ומכסה את פי כשאלון חובט בפניו של עידן. לקחו לי כמה רגעים להתאפס על עצמי ולתפוס, עד כמה שיכולתי, את אלון. פניו אדומות ועיניו מלאות בכעס. עידן ספג את הכל, ובטח שלא החזיר לו. הוא יודע שזה מגיע לו, בדיוק כמו שזה מגיע לי. "דיי בבקשה.." אני מתחננת כשהדמעות מחדשות את הזרם שלהן. "היית צריכה לחשוב על זה קודם" אלון מסנן אליי בזעם וחוזר לשבת על הספה. "אני בסדר" עידן ממלמל, עיניו לא מביטות בעיניי הדומעות. הוא מביט באלון במבט מלא בכאב, וזה גורם לדמעות שלי להתגבר. "הדבר האחרון שחשבתי שיקרה אי פעם, זה שאני אחזור הביתה ואראה את אחותי הקטנה במיטה של החבר הכי טוב שלי" קולו נשמע מזועזע, שבור. הוא מרכין את ראשו אל ברכיו ואוחז בו בשתי ידיו. "אני אתן לך להרגע קצת, ואז נצא החוצה ונדבר כמו בני אדם" עידן אומר בקול שקט, שממש לא אופייני לו ומסתובב ללכת. אני נשארת לעמוד במקומי, רגליי מסרבות לזוז. אני יכולה להררגיש את הכאב של אלון בתוך ליבי. בגדתי בו. אני שונאת את עצמי! אני מסתכלת על גבו של עידן שהחל להתקדם לעבר החדר שלו. בתוך תוכי ציפיתי ממנו למשהו אחר. לא רציתי שישאיר אותי ככה וילך. לפתע כאילו שהוא קרא את המחשבות שלי, הוא הסתובב והתקרב אליי. "אל תבכי" הוא מבקש בקול שקט ורך ומוחה את הדמעות מעיניי. "ניתן לו קצת זמן לעכל. בואי" הוא מוביל אותי אחריו. בשנייה שאנחנו נכנסים אל החדר שלו הוא מתיישב על המיטה ומושך אותי לשבת עליו. הוא מחבק אותי חזק ומנסה לנחם אותי. השתיקה בחדר מעיקה.

אלון בחדר שלו, ועידן בשלו. אני יושבת במרפסת, מסרבת להמשיך לבכות על מר גורלי. אני רוצה להיות חזקה כמו שאני בד"כ ולא רכרוכית. מדי פעם הדמעות בוגדות בי וזולגות אחת אחרי השנייה, אבל אני עוצרת אותן. אני עושה שיחת ועידה עם הבנות, ומספרת להן בפרטי פרטים על הבוקר השחור שעברתי. כמובן שהן הגיבו בתמיכה  וניסו לנחם ולעודד עד כמה שיכלו, אבל הן לא נשמעו מופתעות. זה היה ברור כשמש שזה היה קורה בסופו של דבר. ידעתי שזה משנה עכשיו את כל התמונה. מה אם אלון יבקש מעידן לסיים איתי את הקשר? הוא יקשיב לו כדי שיוכל לשמור על היחסים שלו איתו? זה ממש לא פייר מצידי שהמחשבות האלה בכלל עולות לראשי. כמובן שאם אלון יבקש מעידן לסיים איתי, עם כל הכאב שבדבר אני אעזור לו לעשות את זה. אני יודעת ששום דבר לא יצליח לרפא את הלב שלי במאה אחוז אם אני ועידן נפרד, הוא חלק ממני, הוא חלק מהחמצן שאני נושמת. זה כ"כ שונה ממה שהיה לי עם דור, הרי גם איתו הייתה לי אהבה גדולה. אבל מבחינתי האהבה שיש לי לעידן לא הייתה ולא תהיה יותר לעולם! הבדידות משתלטת עליי, ואני שונאת את ההרגשה הזו.

קר מדיי בחוץ, אז אני נכנסת אל הסלון. אני נזרקת על הספה ומדליקה טלוויזיה. בוהה בעוד סדרה מטומטמת שאני לא מצליחה להבין ממנה דבר. הראש שלי מפוצץ במחשבות, ויש לי בחילה. כל מה שאני רוצה כרגע זה להיות רחוקה מכולם ומהכול. 
צלצול של הודעה נכנסת נשמע, אחריו עוד אחד ואז עוד אחד.. אני מתבוננת מסביב ורואה שזה הטלפון של עידן שנשאר זרוק על השולחן. אני יושבת כמה רגעים בשקט.. בחיים שלי לא העזתי לחדור לאנשים אחרים לפרטיות, אבל זה נהיה חזק ממני כשעוד הודעה נשמעה וכבר גרמה לי להתרומם ממקומי ולהביט במסך. 'לירז' מי זו בכלל? אני תוהה לעצמי. אני קוראת מההודעות ומצטערת שפתחתי אותן. היא לא חסכה במילים בכלל! לפי המילים שלה היא נורא התגעגעה אליו והיא נחתה בארץ. אני מנסה להירגע ולהכניס לעצמי לראש שזו עוד אחת מפעם. הוא ממשיך לקבל הודעות ממנה, ואני יושבת בכעס ומתאפקת שלא לנפץ את הטלפון שלו על הקיר. חצי שעה לאחר שלא היה מענה ממנו כמובן, היא מתקשרת. לא היססתי לענות. "מי זו?" היא שואלת מופתעת. "שירה, מי את?" אני שואלת באותה הנימה. "השם שלי לא מצוין על הצג?" היא שואלת. ספק מתגרה בי, ספק באמת תוהה אם הוא עדיין רשום. "לא" אני משקרת. "הגעתי בכלל אל הטלפון של עידן? אני לא חושבת שהתבלבלתי במספר" היא ממלמלת. "הגעת לטלפון של עידן והוא לא יכול לדבר. את רוצה שאמסור לו משהו?" אני שואלת בטון ביצ'י מזלזל. הקול שלה מעצבן אותי, וההודעות שלה אליו עוד יותר. היא נחתה בארץ וכבר מחפשת אותו? מי זאת לעזעאל ולמה אף פעם לא שמעתי עלייה? "האקסית שלו. תגידי לו שחיפשתי אותו, אין לו יותר מדיי אקסיות אז הוא כבר ידע במי מדובר. ביי" בת זונה. היא דיברה בטון כ"כ מתנשא. זה מרגיש שהיא הכניסה לי. כל היום הזה הרג אותי נפשית, רצתי אל השירותים במהירות והקאתי את המעט שהכנסתי אל הפה היום , ישירות לאסלה. אני עייפה, עייפה נפשית. 

עידן

פתחתי את דלת החדר של שירה, היא שוכבת על המיטה כשהיא על הבטן וידיה פרוסות לכל עבר, שיערה הארוך מפוזר סביבה. הדבר היחיד שמתחשק לי לעשות עכשיו זה להצמד אליה ולעטוף אותה, שתרגיש שאני כאן איתה ושאני לא הולך. אבל אני כבר בעצמי לא יודע מה הדבר הנכון לעשות, מה שאני רוצה כבר לא כ"כ משנה נוכח המצב. אני יודע שהיא לא הפסיקה לבכות לרגע עד שהיא נרדמה, וזה גורם לכל הגוף שלי לרתוח מעצבים. אני שונא שהיא בוכה. היא תמיד משחקת אותה כ"כ קשוחה אבל אני יודע כמה רגישה היא. הרי מי מכיר אותה יותר טוב ממני? היא אוהבת את אלון יותר מהכל, והוא אוהב אותה יותר מהחיים שלו. יכולתי לסגת כשהרגשתי שזה מתחיל לתפוס תאוצה. אני כזה מניאק ואגואיסט. חושב כל הזמן רק על עצמי. יכולתי פעם אחת בחיים לא לקבל את מה שאני רוצה. היא שיגעה אותי, עדיין, והתאפקתי שנים.. עד שזה סוף סוף קרה, לא יכולתי לעצור את עצמי. פשוט לא יכולתי, נסחפתי..

אני מחפש את הסיגריות שלי, שנשארו זרוקות על השולחן בסלון. אני יוצא אל המרפסת, מצטרף אל אלון שהועיל בטובו סוף סוף לצאת מהחדר שלו. אני לא זוכר שאני והוא אי פעם רבנו, היום ליתר דיוק זו הייתה הפעם הראשונה ואפילו עם אקסטרה. הבן זונה יודע לתת אגרוף. הוא מעשן את הסיגריה שלו, לא מסיט את עיניו משום מקום, מלבד מנקודה מלפנים שהוא בוהה בה. "למה דווקא אותה?" אלון שואל לפתע, עיניו נראות טוב יותר מהבוקר. הירוק חזר אל העיניים שלו וזה גורם לי לפחות להאמין שיש תקווה. אני לוקח שאכטה חזקה מהסיגריה שלי לפני שאני בכלל מתכוון לענות לו. "כמה זמן אתה כבר מזיין אותה מאחורי הגב שלי?" הוא שואל בחיוך מריר, כמישהו שלא מאמין. "למה דווקא היא שאלת.." אני מתעלם מהשאלה השנייה באלגנטיות . "אני רוצה שתדע קודם כל, שאתה עדיין אח שלי. לא משנה מה תחליט ואם תרצה בכלל להמשיך לדבר איתי" אני שופך בפניו את ליבי. אלון הוא האח שמעולם לא היה לי. אין חוויה אחת או כישלון בחיים שלי שהוא לא היה איתי. מבית הספר היסודי לתיכון, ואז לצבא ואז למכללה ואנחנו עדיין כאן. אני לא רוצה לאבד אותו. אני לא יודע איך החיים שלי יראו אם הוא לא יהיה חלק מהם. "אל תזיין לי את השכל עידן, אתה יודע שמבחינתי אתה תמיד תהיה החבר הכי טוב שלי וכמו אח בשבילי. למה דווקא את אחותי? אהה? לא חסרות לך בחורות. למה דווקא אותה?" הוא ממשיך להתעקש. "כי זו שירה. לא חסרות בחורות, אבל אף אחת לא כמוה" אני מרגיש את החיוך האידיוטי שמתפשט על פניי כשאני מדמיין את הפנים היפות שלה, ובבת אחת אני מוריד אותו ועוטה את המבט הרציני שלי. "אף אחת אחרת לא יכולה לשלוט בלב שלי. רק היא. אל תשאל איך זה קרה כי גם אני לא יודע" איך היא באמת הצליחה להיכנס לי אל הלב כ"כ עמוק? לא חשבתי שזה אי פעם יקרה. אלון פורץ בצחוק כשרואה את ההבעה שעל פניי ואני מרגיש שהקרח קצת הופשר, אבל עדיין לא לגמרי. "אני לא רוצה לשקר לך אחי, אף פעם לא רציתי. שירה פחדה מהתגובה שלך, אתה יודע איך היא קשורה אליך. היא פחדה לאכזב אותך, ואני פחדתי לאכזב אותה. אל תחשוב שזה איזה תירוץ בחצי שקל כי זה לא" אני נאנח ומעביר את ידי בשיערי בעצבנות. אני נשען אחורה, נושם נשימה עמוקה ומספר לו. משמיט על הדרך את דברים שהוא לא ירצה לשמוע. את החלק העיקרי והחשוב היה חשוב לי שישמע ממני. לא רציתי ששירה תצטרך להתמודד עם זה. לילדונת שלי יש מספיק על הראש ועל הלב עכשיו. הוא כמעט ומוריד לי אגרוף נוסף כששומע על מה שקרה לפני שנתיים אחרי המסיבת יום הולדת שלו. הזיכרון שלי עולה עם שירה לדירה כשאנחנו נמרחים אחד על השנייה גורם לגוף שלי ולזין שלי להתעורר אלייה. איך החזקתי את עצמי אז אני לא יודע. הלכנו רחוק מדיי. בשנייה אחת התאפסתי על עצמי והשארתי אותה שם חשופה ופגועה. לא הייתי מסוגל אז ליותר מזה, ולא רציתי לפגוע בה. תמיד ידעתי שהיא  מאוהבת בי כשהייתה ילדה, אי אפשר היה לפספס את המבט הביישן והמאוהב שלה כשהייתה נמצאת על ידי. כשהיא התבגרה, היא עדיין הייתה יפה אך הפכה להיות נשית יותר עם חזה גדול ותחת, ובנים התחילו להיות יותר מודעים אליה. הייתי הולך ומאיים על כולם, כדי שאף אחד לא יעז להתקרב אלייה. ובכל זאת, היא עדיין הייתה מצליחה לשבור לבבות. כשהתחילה לצאת עם דור הזין הזה, הייתה לי תקופה רעה. לא היה יום שלא הייתי מזיין מישהי, הכל רק בשביל לא לדמיין את שניהם יחד. הייתי מדחיק את זה שאני מרגיש אלייה משהו, עד לפני חודשיים זה מה שעשיתי. אני מבולבל, אני כבר לא יודע מה אני רוצה בשבילה. אני רחוק מלהיות הבחור הטוב בשבילה. אני זיין מניאק ושחצן, שמצליח לפגוע בכל אחת שזזה. אלון מקשיב בשקט, עד שאני מסיים לספר לו. "תמיד ידעתי שאתה חולה לה על התחת" הוא אומר בהלם וגורם לי לפרוץ בצחוק. אני נזכר שהילה סיפרה את זה לשירה, והיא הציקה לי עם זה בלי סוף. שקשקתי אז ממפחד. אני שמח שלפחות עכשיו האבן שישבה לי על הלב ירדה, ושאני יכול לשתף את חבר שלי כמעט בכל המחשבות שמתרוצצות בראשי. "אני לא סולח ולא שוכח, שלא תחשוב אחרת. אני רוצה לדבר על זה גם עם שירה" הוא מדליק סיגריה נוספת. אנחנו מעשנים בצרורות, ככה זה תמיד כששניניו במצב רוח קרבי. הדבר היחידי שחסר לנו עכשיו זה בקבוק טוב של ויסקי, אבל אני מעדיף שנשאר פיכחים. אחרת עוד נמצא את עצמנו רבים מכות. "עידן, היא הלב שלי. אתה יודע שגם אותך אני אוהב, אבל אני לא בטוח שאתה בשבילה. אתה תהרוס אותה, והיא תהרוס אותך" אלון נושף ברוגז, אני יודע בדיוק על מה הוא מדבר. זה גם מה שאני חושב. אני ושירה זה כמו פצצה מתקתקת, לא ידוע מתי אני והיא נתפוצץ, אבל זה יקרה.