כשאנחנו נכנסים, כמובן עם שעם מרווח בינינו, מורן לוחצת את ידי בחיוך ונצמדת אל עידן לחיבוק. "בוקר טוב" אני עונה לה בחזרה, בטון שהוא לא הכי ידידותי.. אבל היא אפילו לא שמה לב לזה. מה ש עניין אותה זה עידן שמחזיר לה את אחד מהחיוכים שצריכים להיות שמורים רק לי. הוא לבוש בחולצה בצבע ירוק זית מכופתרת ומכנסיים בצבע שחור, השיער שלו מסודר אחרי דקות ארוכות בהן עמל עליו במקלחת, ועיניו הבוקר בגוון של תכלת עמוק. "היום את איתי כל היום" היא מחייכת אליי. 'כייף לי' אני אומרת לעצמי בגיחוך, ועידן כמו מי שקורא את מחשבותיי מסתכל עליי במבט של מי שרוצה להתפוצץ מצחוק. "לפני כן, את צריכה לעבור במשרד של אורית, לחתום על כל המסמכים הנדרשים ולהיקלט" היא מסבירה, מי זו אורית? לא ממש הבנתי את כל מה שהיא אומרת, אני שונאת אותה כבר מעכשיו על כל העיניים שהיא נועצת בגבר שלי. "אני אדאג לכל זה" עידן מנסה לעצור את כל מה שהיא מנחיתה עליי. "יופי, היא מתעכבת קצת.. אז את יכולה לשבת איתי או עם עידן. מה שבא לך" היא מחייכת שוב בנחמדות. ברור שאשב עם עידן, יש פה בכלל מקום למחשבה? הוא מכין לנו קפה ומכניס אותי אל המשרד שלו. מהשנייה הראשונה אני מתה על המקום הזה. הריח המיוחד שלו מופץ במשרד, אני שואפת אותו לאפי וזה גורם לי לחייך. אני מסתובבת במשרד ובוחנת כל פינה. יש לו לוח לבן עם המון תמונות - עם המשפחה, עם החברים שלו, עם אלון ואפילו איתי! אני מתרגשת כשעיניי קולטות את התמונה שלי איתו מלפני שנתיים, לפני המקרה הארור שקרה בינינו והרס את היחסים הטובים שלנו. בתמונה אני לבושה בשמלת חוף לבנה ועידן במכנסי הבגד ים שלו בלי חולצה, שנינו שזופים ומחוייכים. זה היה באחד מהשבתות שיצאתי הביתה מהבסיס, והיינו בים. הרגשתי את חום הגוף שלו מאחוריי, ידיו ליטפו את הבטן שלי וגרמו לה להתהפך פעם אחר פעם. אני כל כך אוהבת אותו. "את רואה? גם כשתמיד חשבת שאני שונא אותך, זה היה להפך" הוא אומר ומצמיד את שפתיו אל הצוואר שלי. הוא מנשק נשיקות קטנות ורטובות שמרטיטות אותי. "מי הכין את זה?" אני שואלת בהתרגשות, חיוך גדול ומפגר מרוח על הפרצוף שלי. "עדי, אבל את התמונות אני בחרתי" הוא צוחק וגורם לי להסתובב ולנשק אותו על שפתיו. עדי זו אחותו הקטנה של עידן, הוא מטורף עלייה והיא מטורפת עליו. יש בינהם הפרש גילאים גדול, ובגלל זה היא חייה כמו נסיכה קטנה שתמיד מקבלת את מה שהיא רוצה! "אני חושב שאנחנו צריכים לעדכן את התמונות לחדשות יותר.." הוא ממלמל בין כל נשיקה שמצמררת את כל הגוף שלי. הידיים שלו עדיין מלטפות אותי, והיד שלו נכנסת מתחת לחולצת השיפון שאני לובשת. "אה? באמת? ואיזה תמונות בדיוק תשים על הלוח הזה?" אני שואלת ומצחקקת כשהמגע של האצבעות שלו מדגדג אותי באזור הטבור. "אממ, אולי עם מורן ועוד כמה" הוא אומר ורואים שמתאפק שלא לפרוץ בצחוק, הוא מעצבן אותי וגורם לי לקנא, אבל כמובן שלא אתן לו את התענוג. "אז אתה יכול לבקש ממורן שתתן לך הלילה, היא תשמח" אני מתנתקת מהמגע שלו בבת אחת ומתיישבת על השולחן, מחייכת חיוך מתגרה ומסכלת את רגליי. הוא מחייך אליי את אותו חיוך ומתקרב אליי עם מבט זדוני. "אני לא רוצה שמורן תתן לי, אני רוצה רק מישהי אחת שתעשה את זה" הוא אומר בקול שקט כמעט לוחש, הוא מתגרה בי עם הקול הסקסי שלו. הוא מצמיד את הברך שלו אל הרגליים שלי, מפשק אותן מעט ונכנס ביניהן. "והיא עושה את זה מעולה" הוא מוצץ את תנוך האוזן שלי וגורם לי לפרוץ בצחוק קולני. "תירגע ומייד" אני הודפת אותו ממני בחוסר חשק. היום הראשון שלי עוד לא התחיל כאן, ואם לא נפסיק, אני אמצא את עצמי מזדיינת איתו על השולחן במשרד שלו.

הכרתי את אורית, אישה נחמדה בשנות ה 40 לחייה. היא אחראית על כל עניין המשאבי אנוש במשרד. עידן הכניס אותי אל המשרד שלה ורק לאחר שראה שאני מסתדרת איתה, התפנה אל העיסוקים שלו ויצא לישיבה. לאחר מכן יצאתי אל המבואה הראשית ומורן הכירה לי את עוד אחת מהמזכירות הראשיות, ליאת - בעלת שיער מתולתל עד הישבן, עיניים גדולות שחורות ועור שחום. היא הצליחה להצחיק אותי ולהכניס בי אנרגיות כבר בדקות הראשונות להיכרות שלי איתה. אני כבר מתה עלייה. הן התחילו לעבור איתי על תוכנית החפיפה שלהן, מא' ועד ת' עד שהתעייפתי. "את מעשנת?" ליאת שואלת אותי, כמי שמחפשת חברה. "כן" אני עונה ונושמת לרווחה. כבר חשבתי שאף פעם לא אלך יותר לעשן. "יאללה בואי, מגיעה לנו הפסקת סיגריה" היא מושיטה אליי את ידה ואז מושכת אותי אחרייה. היא מודיעה למורן שאנחנו יוצאות לכמה דקות, ומורן בתגובה  מחייכת וזורקת "תהנו". כשאנחנו עולות אל  קומת הגג במעלית, אנחנו מכירות עוד קצת אחת את השנייה. ליאת בת 25, סטודנטית למשפטים אבל עוד לא הגיעה לסטאז', אז בינתיים היא עובדת בתור מזכירה. ברגע שתסיים ותצטרך לעשות שנת התמחות, היא תעשה אותה פה במשרד, זה משהו שכבר הובטח לה. היא נמצאת במערכת יחסים כבר שלוש שנים, ופתאום הוקל לי. אני מאוד מחבבת אותה, הרגשתי אלייה חיבור מיידי, והייתי מתבאסת אם גם אותה הייתי צריכה לשנוא בגלל עידן. "מה איתך?" היא מתעניינת. אני מספרת לה עוד קצת על עצמי. היא שואלת מה הקשר ביני ובין עידן ואני עונה שהוא החבר הכי טוב של אחי הגדול, ושאני גרה איתם. אני לא מפרטת על המצב המורכב עם ההורים, אני מספרת את זה בכלליות. היא מרגישה שלא נוח לי לדבר על כך ומחליפה את הנושא מבלי לחטט יותר מדיי. אני אוהבת את התכונה הזאת. אני מרגישה  שסיגרייה אחת לא סיפקה אותי ומדליקה עוד אחת, משתדלת לסיים אותה מהר. אני יכולה לשמוע את הצחוק של עידן עוד לפני שאני רואה אותו, וזה מעלה חיוך על פניי. "שירה, וליאת" עידן מחייך אלינו. כשהוא מתיישב על ידי הוא נושק על המצח שלי. "אני אוהב את שתיכן ביחד. שילוב קטלני" הוא צוחק ואני אוהבת לראות אותו במצב רוח כ"כ טוב. "שלומי, זוכר את שירה?" הבחור עם העיניים החודרות מהפעם הקודמת מחייך אליי. "בטח, איך אפשר לשכוח. מה שלומך?" הוא שואל בנחמדות ומושיט את ידו ללחיצה. "בסדר גמור, מה שלומך?" אני שואלת באותה הנחמדות והוא עונה ששלומו מצויין. השיער שלו שחור, הריסים שחורות וארוכות, זיפים לא ממש קצרים ועיניים חומות בגוון כהה אבל מיוחד. הוא מאוד גברי, והעיניים שלו גם מאוד חודרות אז אני מסיטה אותן ממנו בשנייה שאני מתחילה להרגיש אותן מתעכבות עליי. שניהם מדליקים סיגרייה ומדברים על משהו שקרה בישיבה שלהם. אני אוהבת את ההרגשה של עידן פה איתי, זה נותן לי ביטחון. היד שלו מונחת עליי בטבעיות ומי שלא היה יודע שאני אחותו הקטנה של החבר שלו היה חושב שיש כאן משהו אחר. אני מעיפה מבט בפניו ובחיוכו הגדול כשמדבר עם שלומי וצוחק, וזה גורם לי לרצות לנשק אותו עד שיגמר האוויר, ואז לקחת אותו איתי למיטה. "נזוז?" אני שואלת את ליאת. שמתי לב שהיא סיימה לעשן ממזמן, היא חיכתה לי שאסיים גם. "אם בא לך, אפשר לשבת עוד כמה דקות" היא מרגיעה אותי. "אוקיי" אני מחייכת אלייה ונשענת על הכתף של עידן, אצבעותיו מלטפות את הגב שלי. כששניהם מסיימים לעשן, אנחנו חוזרים  כולנו יחד אל המשרד. "ראית איך שלומי הסתכל עלייך?" ליאת שואלת, אחרי שהתיישבנו במקומנו ועידן ושלומי נעלמו באחד מהמשרדים. "ראיתי ובחרתי להתעלם" אני מחייכת במבוכה. ברור ששמתי לב, אבל חשבתי שרק אני. מה שחסר לי זה שעידן ישים לב וישתגע, הוא קנאי ואני לא יודעת איך הוא יגיב, כי אי אפשר לצפות שום תגובה שלו! לקראת הפסקת הצהריים מיקה נכנסת עם ניחוח רענן, שיער מבריק ופנים קורנות. "היי בנות" היא מחייכת. "היי שירה" החיוך שלה מתרחב כשרואה אותי, כאילו שאני והיא חברות שנים. מזל שהיא בכלל זכרה אותי. "היי מיקה" אני מחזירה לה בחיוך קטן. "אני שמחה שהצטרפת אלינו לכאן, בהצלחה! אנחנו משפחה אחת גדולה ואם תצטרכי משהו אז אני נמצאת במשרד האחרון" היא מצביעה לכיוון ואני מהנהנת בחיוך לאות תודה. "מורן, לא עשית לה איזה סיור במקום?" מיקה שואלת. "לא, עידן אמר שהוא רוצה.. מאוחר יותר" היא עונה בסתמיות וממשיכה לתייק מסמכים לתוך קלסר. מיקה נעלמה, מורן המשיכה בעבודה שלה, ואני בהיתי בכיוון שמיקה נעלמה לתוכו. ליאת בחנה אותי. "מה?" אני שואלת לא מבינה. "סתם" היא עונה וממשיכה לחייך, כאילו יודעת משהו. נכנסו כמה לקוחות אחד אחרי השני, שליאת ומורן קיבלו, בעוד אני עברתי על רשימה שמורן נתנה לי וחייגתי אל לקוחות לוודא שהם אכן מגיעים לפגישות שלהם. הרמתי את עיניי ועידן עמד מעל שולחני ובחן אותי מלמעלה. "אני מזמין לאכול" הוא מעדכן, כמובן שהוא לא ישאל אותי אם אני בכלל רעבה. "טוב"  אני עונה מבלי לפתוח בוויכוח על דבר כ"כ סתמי. אני לא רעבה בכלל, אבל אני אשמח לשבת איתו ולראות אותו אוכל בתאבון גדול, זה משמח אותי. "איך הולך? היא נחמדה אלייך המכשפה הזו?" הוא שואל בחיוך וליאת שולחת לעברו אצבע משולשת, גורמת לו לפרוץ בצחוק. אהבתי את זה שהם צוחקים אחד על השנייה, נראה שהם בקשר ידידותי טוב. "היא נהנת איתי יותר ממה שהיא נהנת איתך יחופר, תלך מכאן ותפסיק לבלבל לי את הילדה" הצחוק שלו היה קולני שמיגנט אליו את מיקה שיצאה בחיוך אל הכיוון שלו. הוא קרץ לי לפני שהתפנה אלייה. "מה קורה?" היא שואלת ומחבקת אותו. מה נסגר עם הבחורות פה? הכל מתחיל ונגמר כאן במגע? אני מסתכלת עליהם כמה שניות כשהקנאה נוטפת ממני, ואז מתנערת מזה בבת אחת. אני נעמדת, עוברת את עידן ומיקה כשאני מתחככת בו קלות ונעמדת ליד מורן. "מה לעשות עכשיו?" אני שואלת אותה, ומפנה את מבטי אל עידן ומיקה. עידן נועץ בי מבט אבל אני לא מתייחסת אליו, אני ממשיכה בעבודה ומסרבת להראות לו עד כמה כל דבר קטן שמתקשר אליו, מהרהר אותי.

מורן וליאת מתחלפות ביניהן בארוחת הצהריים, כי חייבת להישאר מישהי בדלפק. אותי כרגע הן לא צריכות אז ליאת העיפה אותי אל המשרד של עידן כשארוחת הצהריים הגיעה. הבנתי שלא נהיה לבד כשפגשתי בשלומי, מיקה ועוד בחור שפגשתי ביום הראשון. הכירו בינינו בזריזות, והוא חייך חיוך שחצני. "דניאל" הוא מושיט את ידו. המבט הממזרי שלו שאפילו לא ניסה להסתיר, לא מצא חן בעיניי בכלל. חיצונית הוא נראה טוב, אבל לפי הדיבור שלו וההתנהגות אני כבר יודעת לאיזה סוג גברים הוא משתייך. אני יודעת שלא שופטים בן אדם כשלא מכירים אותו וכי מראה מטעה, ואולי אם לא הייתי מכירה את עידן זה בדיוק מה שהייתי חושבת עליו. אבל שנאתי אנשים יהירים, ודניאל בבירור היה אחד כזה. עידן הזמין לי פרגיות, ובקושי סיימתי חצי מנה. הם לא הפסיקו לדבר ולצחוק, לא רק שלא הבנתי על מה כל העניין, כבר איבדתי אותם באיזה שהוא שלב והרגשתי כמו אחת שלא קשורה לשום דבר. חיכיתי בנימוס שיסיימו לאכול, ובשנייה שדניאל נעמד וזרק את הכל לשקית, נעמדתי גם אני וזרקתי את השאריות שלי. "אז מה שירה? מה את מספרת על עצמך?" דניאל שואל, נעמד אחורנית ומביט בי בעיניים ירוקות חתוליות שמפשיטות. נשמתי עמוק, זה לא הולך להיות קל להישאר במקום הזה. זה כמו מקום מיוחד לטרף, הבנים צדים את הבנות והבנות את הבנים. לפני שעניתי הסתכלתי על עידן שכבר נעמד עם ידיו על המותניים. "סיגרייה?" הוא שואל בקול רם ומבט לא מרוצה. "יאללה" מיקה מצחקקת ואני יוצאת ראשונה, בורחת מהרגע המביך הזה שהיה עכשיו.