עידן מילא אותי, הוא אמר את המילים הנכונות ברגע שהכי הייתי זקוקה להן. ההורים שלי נגעו בנקודה רגישה שלי. אני מתחילה לחשוב שיש כאן משהו אחר, ושהם מנסים לעשות את הכל בשביל שאני ואלון לא נהיה בקשר. אולי אמא מרגישה מאויימת? אני כבר לא יודעת. בא לי לפרוץ בצחוק כשאני חושבת על זה שאני מחר אצטרך לעמוד מול אלון ולדבר איתו על זה, זה מביך וכ"כ מטומטם!

אנחנו שוכבים על המיטה אחרי מקלחת סוערת, ראשי מונח על החזה של עידן, והרגליים שלנו מסובכות אחת בשנייה. "אני רוצה שתשתפי אותי במחשבות המעיקות האלה שלך" עידן מבקש ונושק לראשי. "יש לי מחשבות זוהמה על אח שלי, אתה לא רוצה לדעת" אני אומרת בציניות והוא זז באי נוחות. "זה חולני" הוא אומר בקול מעט צרוד. משחק עם השיער שלי באצבעותיו. "מה אלון אמר?" אני שואלת. לא הייתי בפוקוס כשדיבר איתו בטלפון. "הוא היה בהלם, הוא לא ציפה מאמא שלך לדבר כזה. את יודעת שהוא תמיד זה שהגן עליה. נראה לי שהפעם זה אבוד, הסבלנות שלו נגמרה. הוא נסע לשם. הוא דואג לך אל תשכחי לדבר איתו מחר" אני דואגת לאלון, מספיק שהם מצצו ממני את הדם, רק שלא יעברו אליו. "בסדר" אני עונה בעייפות. "מה נעשה עם אלון?" הוא שואל, זה לא נותן לו מנוח. "נדבר איתו על זה שקורה בינינו משהו, אבל לא נפרט יותר מדי" זה מה שחסר שלי בחיים, שאח שלי ישמע על יחסי המין שלי עם החבר הכי טוב שלו. "אני אדבר איתו" הוא מנסה להרגיע אותי. "לא, אנחנו נדבר איתו ביחד!" אני אומרת בלחץ. "בסדר זעפנית שלי" הוא מנשק את פי למרות שאני מתנגדת ומנסה לדבר. "אני לא זעפנית. אתה רוצה לספר לי עכשיו מי זו שהתקשרה אליך?" אני שואלת בעניין רב  ומכווצת את עיניי בחשדנות. עיניי מביטות בעידן מלמטה. העיניים שלו תכולות ונוצצות ואני נמסה. הוא פורץ בצחוק ואז נהיה רציני קצת. "מישהי שפעם הייתי מעביר את הזמן שלי איתה" הוא עונה, אני מעקמת את פי. "ככה זה היה קורה?  היא הייתה מתקשרת אליך, אומרת לך תבוא והיית מגיע?" אני שואלת בזעזוע. "ככה או להפך, אבל לא דיברנו הרבה זמן. היא התקשרה אליי השבוע כמה פעמים וסיננתי אותה" הוא מסביר. "לא רציתי שתחשבי שיש לי משהו להסתיר לך, אז כשהיא התקשרה באוטו עניתי לה" הוא ממשיך. "טוב, אני לא רוצה לשמוע יותר" אני עוצמת את עיניי. אני לא רוצה לדעת כלום, לא עם כמה בנות הוא שכב, ולא על איך ומה הוא עשה איתן. זה יגרום לי לבחילה. "מה קרה?" הוא שואל כשמבחין בהבעה שעל פניי ופורץ בצחוק. "אני בדיוק חושבת עם עצמי, שאני לא רוצה לדעת עם כמה בנות שכבת!" הצחוק שלו רק מתגבר וזה מעצבן אותי. למה הוא צוחק על זה? "אני גם לא אספר לך" הוא אומר ומצמיד את האף שלו לשלי. "למה לא?" אני שואלת, מתרוממת ממנו ומתיישבת על ידו. "כי לא" הוא מחייך בשביעות רצון. "אתה מגעיל אותי" אני נשכבת על הכרית שהייתה על יד הכרית של עידן בתסכול. "את היית רק עם דור?" הוא שואל, והבעה רצינית יותר השתלטה על פניו. "אני לא מספרת" אני אומרת בהבעה אטומה ונשכבת עם גבי אליו. הוא מושך אותי אליו ומנשק את צווארי. "נו.." הוא מבקש לדעת ומתחיל למצוץ נקודה רגישה בצווארי, גורם לי להתפתל ולהתלהט באופן מיידי. הוא יודע את התשובה, הוא רק רוצה להיות בטוח בה. "שכבתי רק עם דור. היו לי עוד כמה נפילות קטנות, אבל לא הגעתי איתם עד הסוף" אני מודה. הוא אוסף אותי אל זרעותיו. "עכשיו את שלי" הוא קובע ברוכשנות. "חבל שלא היית שלי מההתחלה" הוא מוסיף ומנשק את שפתיי ברעב, מפשק אותן ומחדיר את לשונו. תוך כדי אני אומרת בלב שהייתי יכולה להיות שלו מההתחלה. 

יום למחרת, אני מתעוררת מוקדם בבוקר בגלל שעידן היה צריך להגיע לעבודה. אני מנצלת את זה שקמתי מוקדם - יש לי כמה דברים להספיק לעשות לפני העבודה, וביניהם להגיע לדבר עם המנהל שלי לפני שאני מתחילה את המשמרת. עידן אומר שהיום יתקשרו אליי מהמשרד שלו, ושרוב הסיכויים אתחיל את החפיפה כבר מתחילת השבוע הבא. הוא כל כך בטוח בזה שאני מתחילה לעבוד איתו,  בעוד הביטחון שלי מתחיל להתערער לגמריי. שנאתי לראות את בנות המשרד אוכלות את עידן, שהוא שלי, במבט החרמן שלהן. שנייה לפני שאני יוצאת מהיחידה של עידן אל האוטו שלו, אני שומעת את הקול של אמא שלו. אני קופאת במקומי, סוגרת את הדלת ומתפללת שלא תכנס ותראה אותי. זה יהיה מביך. היא כועסת עליו שלא אמר לה שלום כשהגיע, למרות שניסה לצאת מזה בזול ואמר שהגיע ממש מאוחר. היא רוצה לדעת עם מי הוא הגיע, והוא מתחמק מהשאלה. כשאני שומעת שהוא נפרד ממנה ושהיא יצאה, הוא פותח את הדלת בחיוך ומציץ אליי. ההבעה שעל פניי כנראה ממש מצחיקה אותו כי הוא פורץ בצחוק גדול. "אנחנו משחקים באש" אני מזהירה אותו בכעס, בפעם האלף. "בואי כבר" הוא מתקרב אליי, מצמיד את גופי לשלו ומנשק את שפתיי, את צווארי.. יורד אל המחשוף שלי. "אנחנו לא משחקים בשום דבר.. האדם הכי חשוב בכל הסיפור הזה הוא אלון! ואנחנו נדבר איתו היום" הוא אומר ושוב ההבעה המודאגת חוזרת אל פניו. "בוא נזוז" אני מנסה לשנות את הנושא שהכאיב לשנינו. הוא מהנהן, אוחז בידי ואנחנו בורחים משם במהירות. נמנעים ממפגש עם אנשים נוספים.

הוא מוריד אותי מול פתח הבניין, נפרד ממני בנשיקה ונוסע לעבודה. השעה מוקדמת, ואני צריכה להיפגש עם הבנות רק בעוד שעה. אני מתיישבת על המדרגה ומדליקה סיגריה. הכעס מאתמול והדאגה מהתגובה של אלון מתערבבים והראש שלי מתחיל לכאוב מהמעסה. אני מחייגת לאלון, הדבר האחרון שאני רוצה זה שידאג לי. "שירה, את בסדר?" הוא שואל בדאגה, ישר כשעונה לשיחה. "אני בסדר גמור אלון. הם לא שווים את זה" מדהים איך עידן הצליח להרגיע אותי אחרי ההרגשה שהייתה לי אתמול. "הייתי אצלהם אתמול, ביקשתי מהם שלא יתקרבו אלינו. אלא אם כן זה בשביל להתנצל ולהתפייס" הוא אומר לאחר נשימה עמוקה. אני יודעת שהוא עשה את זה בשבילי, הרי הוא תמיד הסתדר איתם. "אלון, אלה היחסים שלי איתם שלא בסדר. אתה לא חייב לעשות את זה" אני יודעת שהוא תמיד הרגיש תקוע באמצע, ועכשיו הוא החליט לקחת את הצד שלי. "אני לא סולח לה על איך שהרגשת בגללה, לא משנה מה תגידי זה לא יעזור" הוא כועס. "את אחותי הקטנה, את הדבר הכי יקר לי בעולם הזה. אני תמיד אהיה שם בשבילך, לא משנה מה קורה. אני לא אתן לה שוב פעם להרוס לנו את הקשר" אני רועדת מהמילים שלו, הלב שלי פועם בקצב מטורף ואני מרגישה את הדמעות שמגיעות. אני שמחה לשמוע אותו אומר את כל זה. הריב הענק שהיה לנו לפני כמה שנים כ"כ פגע בי. בקושי תקשרתי עם אנשים, היה לי קשה להמשיך בשגרה שלי בלי אלון. הרגשתי שאין לי אף אחד ונשארתי לגמריי לבד. אמא רק ניצלה את ההזדמנות הזו כדי להכאיב לי יותר, היא ידעה שכשאני עם אלון אז יש לי כוח, אז לא היה לי כוח יותר. היא לא פיספסה אף הזדמנות להעליב אותי, לגרום לי לשקוע בדיכאון שלי. ורק מהמחשבה שזה לא יקרה יותר, התרגשתי. "אני כ"כ אוהבת אותך אלון!" אני מצליחה להגיד בין כל הדמעות, רציתי להגיד יותר מזה, אבל המילים נתקעו ולא יצאו. "אל תבכי.. בבקשה" הוא מבקש בכאב. "תתעודדי. עוד השבוע אנחנו הולכים להוציא את כל מה שנשאר לך שם" הוא יודע בדיוק איך לעודד אותי. "בסדר, תודה. נתראה בערב?" אני שואלת. "בטח, נתראה בערב" הוא אומר ונשמע שמח יותר. אנחנו מנתקים את השיחה, ואני נכנסת לפאניקה. אנחנו לא יכולים לספר לאלון שום דבר, אני לא מוכנה להכאיב לו! לא היום בכל אופן. אני מעשנת עוד סיגריה אחת, ועולה הביתה.

אחרי פחות משעה רעות כבר למטה. אני שנחה שהתפנה לנו זמן השבוע, כ"כ התגעגעתי אליהן, עם כל מה שקרה זה הרגיש כאילו לא התראנו המון זמן. סיפרתי להן את כל מה שקרה, הן כמובן לא הופתעו. "תסלחי לי מאמי, אבל תמיד אמרתי שאמא שלך משוגעת" מור אומרת במבט מאופק שמת לחייך. "אין לי על מה לסלוח, אני תמיד הסכמתי איתך" אני עונה בחיוך מר. התיישבנו בבית קפה האהוב עלינו, לא היה לי תיאבון לשום דבר. הבנות הסתכלו עליי בהלם. "אני אקח רק קפה" אני אומרת להן בהבעה של 'מה אתן רוצות ממני?!' נכון שאני בן אדם עם המון תיאבון, אבל הרגשתי רע, הבטן התהפכה לי. ידעתי שזה מהפחד. "גם כשקורה לי משהו טוב, אז משהו חייב להתחרבש לי" אני מסננת בכעס. כשמגיע הקפה אני שותה ממנו בחוסר חשק. "אני בטוחה שאלון יבין. העיקר שעידנוש סוף סוף קיבל שכל" הדר מחייכת ונשענת אחורנית. היא אוחזת בבטנה, כמישהי שמפוצצת. רעות קורנת, וזה כתוצאה מהיחסים שלה עם בן. מור עם המצב רוח הקופצני שלה התמידי, ורק אני יושבת בהבעת פנים של מישהי פחדנית, עצבנית ועוד משהו לא מוגדר. שינינו קצת את הנושא, עברנו לדבר על דברים אחרים שקצת הוציאו אותי מהמחשבות שלא נתנו לי מנוח. "שירה, לא סיפרת לנו על המשרד של עידן" רעות דורשת לדעת, ומחזירה אותי להתעצבן כשאני נזכרת במזכירה והבלונדינית. הבלונדינית, מיקה הזו.. היא הייתה מוכרת לי, ואני יודעת בדיוק מאיפה! "רעות את זוכרת שישבת בבר אז עם בן? כשעידן היה עם חברים מהעבודה וביניהם הייתה בלונדינית?" אני שואלת במהירות, ומצטערת שמחקתי את מה ששלחה לי אז. היא מסתכלת עליי בשאלה. "אז נתקלתי בה, רק עכשיו הבנתי שזו הייתה היא" החום עולה לי לראש. אני נזכרת במבט שהיה לה כשהסתכלה על עידן, ובידיים שלה שהיו מונחות עליו! "את חייבת לסמן שם את עידן, כשלך" הדר מציעה וגורמת לי לחשוב על כך לעומק. אם אנחנו מספרים לאלון, אז אין לנו הרי מה לשמור על כך בסוד גם במשרד. הרי אני לא עובדת תחתיו או משהו כזה.

קיבלתי את שיחת הטלפון מהמשרד, כשהייתי עוד בבית הקפה עם הבנות. הרגשתי הקלה, כשהודיעו לי שהתקבלתי ושכבר ביום חמישי אני צריכה להגיע בבוקר. ידעתי שהלך לי טוב בראיון, ועידן דיבר כאילו אני כבר מתחילה לעבוד שם, והפחיד אותי קצת שבסופו של דבר אני לא אתקבל וזה יהיה מביך! הבנות שמחו בשבילי, ונתנו לי קצת עצות על מה לעשות ואיך לעשות בקשר לעידן. הלכתי לאחר מכן ישר לעבודה בבית קפה. רציתי שהמוח שלי יעסוק במשהו אחר שהוא לא עידן, אלון וההורים שלי. לפני שהתחלתי במשמרת דיברתי עם המנהל שלי, וסיפרתי לו על המשרד של עורכי הדין, הוא כמובן שמח בשבילי. הוא לא היה חייב לעשות את זה, אבל היום זו המשמרת האחרונה שאני עובדת במקום הזה, וזה נתן לי אנרגיות מטורפות! בסיום המשמרת נפרדתי מכולם, לאחר שהבטיחו שיעשו לי ערב פרידה כראוי. עזבתי את המקום בחיוך! עם עידן לא יצא לי לדבר בכלל במהלך כל היום, מלבד ההודעה ששלח לי לאחר שהתקבלתי. חזרתי ברגל, הייתי צריכה לחשוב על הדברים. אני לא מוכנה עוד לחשוף את הקשר שלי עם עידן בפניי אלון, ולא ידעתי איך עידן יגיב לזה. כשהייתי במרחק קצר מהבניין ראיתי את הרכב של עידן חונה, ואת ספיר והילה יוצאות מתוכו. אני לא יודעת מה הרגשתי, אבל הרגשתי המון דברים! חיכיתי שיכנסו אל הבניין, ורק לאחר שעישנתי סיגריה אחת עליתי למעלה.

"היי" אני נכנסת בחיוך קטן ועייף, ישירות אל המפגש הקטן של החברים של אלון ועידן. הם יושבים בסלון, אלון והילה ישר קופצים אל הדלת, אליי. אני בטוחה שהילה יודעת על כל מה שאירע בלילה הקודם. "את עייפה?" אלון שואל בדאגה לאחר שאוסף אותי לחיבוק. "מצטער שכולם פה, אבל הם דיי הזמינו את עצמם" אלון אומר לי בשקט ומחייך אליי את אחד החיוכים הכובשים שלו. "זה בסדר, הם לא מפריעים לי" אני מנופפת לכולם לשלום ועיניי נוחתים על עידן שבוחן את פניי. ההבעה שעל פניו אטומה, ואני מנסה להבין מה קרה לו הפעם. אני הולכת ישירות להתקלח, אני מרגישה מגעילה. כשאני יוצאת  אל החדר, עידן מחכה לי כשהוא שוכב על המיטה ומסתכל על התקרה. כבר הייתי לבושה, אז לא הייתי צריכה לנעול את הדלת ולפחד שמישהו יגלה שהוא אצלי בחדר ממש מיד לאחר שיצאתי מהמקלחת. "מה קורה?" אני שואלת אותו ומסרקת את שיערי הארוך. התבוננתי בו דרך המראה, הוא בולע אותי לאט במבטו. הוא נושם עמוק ומושך את עצמו קדימה עד שמתיישב כשרגליו על הרצפה. "בואי אליי, התגעגעתי אלייך" הוא מושך אותי עם ידיו הארוכות ומושיב אותי עליו. האף שלו נושם אותי - שואף את הריח שלי, והשפתיים שלו עוברות על פניי ואז על צווארי. הרגשתי אותן לאחר מכן על הפה שלי, ונתתי לו לנשק אותי חזק, כמו שהוא אוהב. "מה יש לך?" אני שואלת. "זו ספיר, היא התחילה לזרוק לי כל מיני הערות עלייך. לא רציתי לגרום לה לעשות סצנה לפני שנספר לאלון בעצמנו" הוא נאנח ואני נושמת עמוק. זונה, היא עוד פעם הורסת לי! "חשבתי על זה, אנחנו צריכים לספר לו, אבל לא היום" אני מפחדת מהתגובות שלו. הוא יכול להתהפך בשניות. הלסת שלו מתהדקת והעיניים שלו שהסתכלו עליי ברכות לפני רגע הפכו לכועסות. "מה זאת אומרת לא עכשיו שירה? אני לא משחק בזה. כואב לי לשקר לו, אני מרגיש חרא עם כל רגע שעובר" הוא מקים אותי מרגליו, ונעמד כשידיו על מותניו. הוא בוהה בי במבט שגורם לי להתכווץ במקומי. אם הוא היה יכול לצעוק, הוא היה צועק. "הוא לא ידבר איתי עידן.. אני לא יכולה לאבד אותו" אני נכנסת ללחץ, וכמעט שמתחילה לבכות. ידעתי שאני מאכזבת אותו, אבל אלון יתאכזב ממני יותר כשאספר לו. "אז מה את אומרת לי בעצם? שאת רוצה שנפסיק את זה?" הוא שואל ופניו אדומות מכעס, הרגשתי שהוא בעוד רגע ירק עליי אש. העיניים שלו מסתכלות עליי בצורה מכאיבה. אני מנידה את ראשי בשלילה, אני מתקרבת אליו, מושיטה את ידי ללטף את פניו אבל הוא מעיף אותה ממנו בגסות. עוד לפני שפציתי את פי לומר שבחיים לא - בחיים אני לא אוותר עליו, הוא עוזב את החדר.

לאחר שנרגעתי קצת, וטשטשתי את הדמעות מפניי, הילה הוציאה אותי אל הסלון. ספיר הסתכלה עליי בבוז, ולא הבנתי מה היא בכלל עושה פה?! שתלך. דפקתי לה מבט לא כ"כ סימפטי והתיישבתי על יד הילה, התכרבלתי בתוך עצמי. הרגשתי את העיניים של עידן עליי, והתעלמתי. הוא מתנהג בצורה דוחה. הוא זה ששיחק בי כל הזמן! ואני זו מאוהבת בו מאז ומתמיד. כעסתי על התגובה שלו. כשהעפתי אליו את מבטי, ראיתי את ספיר לא מפספסת רגע. הידיים שלה מונחות עליו ברכושנות והיא מכורבלת אל החזה שלו. הוא מסתכל עליי במבט חודר ולא מוריד ממני את עיניו לרגע. אני מחזירה לו מבט ממוקד ומלא בביטחון. במשך דקות ארוכות אנחנו משחקים את המשחק הדפוק הזה של המבטים עד שכבר נמאס לי, ואני יוצאת אל המרפסת בזעם מבלי להביט באף אחד. אני שולחת לו הודעה כועסת - "לא נתת לי אפילו להגיב ולהסביר את עצמי. רציתי לומר לך שאני בחיים לא אוותר עליך, אבל אתה מוותר די מהר! אז כנראה שאתה לא שווה את זה, ושאני צריכה לוותר. אתה וספיר נועדתם להיות ביחד. בהצלחה" כ"כ כעסתי, שהראש שלי כבר לא חשב בהיגיון. שלחתי הודעות לבנות, ואירגנתי לנו יציאה קטנה להיום. לא הרשתי לעצמי לשקוע לשום עצב, נכנסתי פנימה והלכתי להתארגן, הרגשתי את עיניו של עידן עליי.