היום חלף באיטיות מייסרת. חיכיתי רק לרגע שבו אראה את עידן. התגעגעתי אליו.
דיברנו מספר פעמים במהלך היום, והוא זה שנתן לי את הכוח להמשיך לעבוד, ולהירגע מכל העצבים שמסביב. ניסיתי לא לחשוב על כל הדברים או האנשים שיכולים להרוס לנו את הקשר, אבל לא הצלחתי. זה ריחף מעליי כמו ענן שחור.

"מה קורה?" עידן שואל בדאגה לאחר שאני נכנסת אל הרכב שלו. הוא הגיע לאסוף אותי ישר אחרי שסיים לעבוד, העיניים היפות שלו מביטות בי בעייפות. "בסדר.. מה קורה? אתה נראה גמור" אני מתקרבת אל פניו ונושקת לו על הלחי ברכות, לא מסתכנת בזה שמישהו יוכל לראות אותנו. הוא מרים גבה ומביט בי משועשע. "זהו? זה מה שמגיע לי?" הוא שואל וצוחק. "את מה שמגיע לך תקבל כשלא נהיה בציבור" אני מחייכת אליו וחוגרת את עצמי, הוא ממשיך להביט בי למשך דקה ארוכה, דקה שבה כל הגוף שלי כבר לוהט מספיק. הוא מסיט את עיניו במהירות ומתחיל בנסיעה. "דיברת עם אלון היום?" אני שואלת, כשאני מביטה בזווית פניו. הן אלוהיות, הוא כולו אלוהי. "דיברתי.. אני מרגיש בן זונה, זה לא מגיע לו" הוא עונה בקול שקט, ואני יודעת שהוא אוכל את עצמו מפנים יותר ממה שאני אוכלת את עצמי. אני מלטפת את הכתף שלו בעידוד והוא רוכן לנשק את ידי ברכות. "יש מחר ראיון במשרד, תבואי?" הוא שואל ועיניו כאילו מתחננות שאשיב בחיוב. עיניו נוחתות על עיניי בשנייה שהרמזור מתחלף לאדום. היד שלו נחה על הירך שלי ומלטפת אותה. אני נושמת עמוק ומנסה שלא להראות לו עד כמה נגיעה קטנה ממנו משפיעה עליי.  אני מגלגלת את עיניי בתור תשובה לשאלה ששאל. הוא לא מתייאש?! "תפסיקי עם זה" הוא מתעצבן על גילגול העיניים ומחזיר את ידו אל ההגה, הקרירות משתלטת על גופי. "זה פשוט לא מתאים לי" אני עונה בפיוס, לפני שיתפתח בינינו ריב. "זה הכי מתאים לך, ואת יודעת את זה" הוא מסתכל עליי במין מבט כועס, ומפנה את ראשו אל הכביש, הרמזור מתחלף לירוק ואנחנו נוסעים את כל הדרך הביתה בשקט. אני בטוחה שמה שמרחף בינינו יותר מהכל - זה אלון. הוא חשוב לשנינו יותר מדיי.

"היי נתנאל" אני עונה לשותף הפוטנציאלי שלי לשעבר. "שירה, מה קורה נשמה?" הוא שואל בקול זורח. "בסדר, הסתדרתם בסוף?" אני שואלת ותחושה של חוסר נעימות משתלטת עליי, הרי דפקתי אותו ואת השותף שלו. העיניים של עידן ננעצות בי, ואני יכולה לראות שהוא בוער מעצבים, אבל אני לא יכולה פשוט לנתק את השיחה רק כי זה לא נעים לו שאני מדברת איתו. אז הוא אמר שהוא היה רוצה להשכיב אותי, אז מה? גם אני רציתי להשכיב הרבה גברים, ואת עידן בעיקר.. "עדיין לא.. את בטוח לא בעניין?" הוא שואל, קצת מבואס. "אלון לא משחרר אותי" אני מנסה לענות בקלילות ומביטה בעיניו של עידן. אני מלטפת את היד שלו  שקרה כמו קרח. "אני יכולה לחזור אליך מאוחר יותר?" אני שואלת בייאוש, אחרי שמר עיניים כחולות מהפנטות הצליח לשכנע אותי רק במבט שלו, לנתק. "בטח, דברי איתי" הוא אומר ולאחר ה"ביי" אני מנתקת. "מה הוא רוצה ממך?" הוא שואל בקול מאופק, וזה גורם לי לחייך. אני יודעת שהוא ממש לא מאופק בפנים וזה עניין של כמה דקות עד שהוא יתפוצץ. "סתם.. אני יכולה להביא לך עכשיו את הנשיקה שמגיעה לך?" אני שואלת לפני שאנחנו נכנסים למעלית. "כדאי לך שהיא תהיה מספיק טובה" הוא עונה בחיוך קטן. הוא השתחרר קצת, לפני כן הוא היה מתוח יותר מדיי. אנחנו נכנסים אל המעלית ועוד לפני שהדלתות נסגרות מאחורינו אני הודפת אותו אל הפינה. מצמידה אותו אל הקיר. אני אוחזת בראשו ומנשקת אותו בלהט, כמו שהוא אוהב. הידיים שלו תופסות במותניי. והוא מרים ומצמיד אותי אליו. אנחנו מפסיקים בלית ברירה כשאנחנו שמים לב שכבר הגענו אל הקומה שלנו ושבכל רגע עלולים להזמין את המעלית לקומה אחרת.  אני מסדרת את שיערי מול המראה ומנסה להוריד את הידיים של עידן ממני, שמגשש עם ידיו לאורך כל הגוף שלי. אני דוחפת את  ישבנו החוצה מהמעלית, והוא פורץ בצחוק הגדול והיפה שלו. "אם אני מחייך יותר מדיי, אני מרשה לך לתת לי אגרוף" הוא אומר בצחוק אבל נראה לחוץ. אני יודעת שכשאראה את אלון אני אהיה אכולת רגשות אשם. אני כ"כ אוהבת אותו, את שניהם, זה קשה לי.

אלון והילה יושבים בסלון, מכורבלים מול הטלוויזיה. כשעידן פתח את הדלת, עיניו הבורקות של אלון קיפצו אלינו. נשקתי לשניהם על הלחי וקפצתי להתיישב ביניהם. "מה אחי? אתה נראה עייף" אלון פונה אל עידן שנשכב על הספה השנייה בכבדות. החולצה השחורה המכופתרת שלבש, נפתחה מעט מקדימה וחשפה את החזה המושלם שלו. הוא הוציא את הטלפון שלו מהכיס, ועשה את מה שאני הכי שונאת שהוא עושה - בהה בטלפון שלו וקרא הודעות, כנראה שהרוב מהזונות שלו. "היה לי יום מטורף" הוא טורח סופסוף לענות, ואני התיישבתי בקצה של הספה עליה נח, והנחתי את הרגליים שלו עליי. "בטח. והדובדבן שבקצפת, להביא את שירה מהעבודה ולשמוע את הקיטורים שלה" אלון מוסיף על דבריו של עידן ופורץ בצחוק. עידן מחייך אך פוחד לצחוק כשרואה את ההבעה שעל פניי. "תודה באמת! אני לא מקטרת. עידן נכון שלא קיטרתי?" אני שואלת בעצבנות ונוצעת בו מבט חד, ארוך ומזהיר. הידיים שלי לוחצות על רגליו. "נכון" הוא עונה ומגניב מבט לאלון, שאני מצליחה לראות. "חיכינו לכם לאוכל" הילה משנה את הנושא בדיוק בזמן, היא נעמדת בחיוך ופונה ללכת אל המטבח. "אני אלך להחליף בגדים" אני ממלמלת ומעיפה את הרגליים של עידן בגסות ממני. "נקמנית קטנה" הוא מצקצק וחושף את השיניים שלו כשחיוך גדול עולה על פניו. "לך תזדיין" אני זורקת בכעס ואלון נועץ בי מבט כועס. "את צריכה לקסיקון חדש בדחיפות" הוא אומר לאחר שהניד את ראשו מצד לצד מזעזוע. זה גורם לי לפרוץ בצחוק. אני מודה, אני אוהבת להרגיז את אלון. אבל תמיד בקטע טוב.

שמעתי מעט את הדיבורים של עידן ואלון מהסלון. ניסיתי שלא להקשיב, אבל זה היה חזק ממני, בייחוד כשזה משהו שקשור לשניהם. "כבר קבעתי איתן אחי, אי אפשר לבטל" אלון משכנע את עידן. מה הסיפור? "היא הטעם שלך, איך אתה יכול להגיד לא לדבר כזה?" אני שומעת  את צחוקו של אלון ואת עידן זורק כמה הערות על כך שהיא באמת כוסית. יצאתי אליהם כשאני לבושה בחולצת וי צמודה בצבע לבן וטיץ' שחור. "בואי אני אעזור לך" אני אומרת להילה, תוך כדי שאני אוספת את שיערי לקוקו גבוה ומרושל. זאת מבלי להעיף מבט בשני המגודלים שיושבים בסלון ובוהים רוב הסיכויים, בתמונות בטלפון. "מה יש להם?" אני שואלת את הילה, ושוטפת ירקות לסלט. "אל תשאלי, יש איזו מישהי בעבודה של אלון, שהוא מת להכיר לעידן. אז אנחנו יוצאים, עם עוד זוג מהעבודה שלו" היא מסתכלת עליי בצער. "בסדר, אל תסתכלי עליי ככה. לא התחתנתי איתו" אני מנסה לשחק אותה קלילה עם המצב. אלון לא יכול להיות אשם, כי הוא אפילו לא יודע שום דבר. והילה לא יכולה להגיד שום דבר. זה המצב כרגע ואין לי כל כך מה לעשות בנידון. חשבתי הרבה ובסופו של דבר החלטתי גם לא לספר לה שום דבר על מה שקורה ביני ובין עידן עכשיו - לא כי אני לא סומכת עלייה אלא כי אני לא רוצה שגם היא תצא כמישהי נוספת ששיקרה לאלון. "אני יודעת שזה מפריע לך, אבל כשאלון רוצה משהו קשה להניע אותו ממנו" היא אומרת ולאחר שנייה פורצת בצחוק. "ממש כמוך" היא מוסיפה וגורמת לי לחייך. איך אני ואלון יצאנו כמו שיצאנו, עם הורים כאלה? המחשבה הזו לא מפסיקה לעבור בראשי במשך שנים. "אז מתי אתם יוצאים?" אני שואלת בכאילו סתמיות, אבל שלי נצבט. "יותר מאוחר. ספיר עושה לי סרטים" היא מתלוננת בפניי. איך היא עדיין חברה שלה? דבר אחד טוב לא מצאתי אצלה, בניגוד להילה שהיא מדהימה. לא רציתי שנדבר עלייה יותר מדיי אז שיניתי את הנושא. ערכנו את השולחן בזריזות וקראתי לבנים לבוא לאכול. עידן ניגש לשטוף ידיים והתחכך בי בכוונה. "לך תתקלח, אתה מסריח" אני אומרת בכאילו פרצוף נגעל, אבל הוא לא מסריח בכלל. הריח הטוב שלו מלווה אותו גם אחרי כמעט 12 שעות של עבודה. "רק אם את באה איתי" הוא לוחש לאוזני וגורם לי להביט לעבר כל הצדדים בבהלה. "מה נבהלת?" הוא פורץ בצחוק ומדביק לי נשיקה חפוזה על הפה.

"אני מצטער על זה.. אי אפשר להגיד לאלון לא" עידן רוכן אליי מעל למיטה, בזמן שאני שוכבת על המיטה,  בחדר שלי. "אני יודעת. זה בסדר" אני מתה שישאר איתי. אני לא רוצה שילך ל"דייט" עם מישהי שכנראה תתעלק עליו, כי איך אפשר שלא. אני רוצה שיהיה רק שלי! השפתיים שלו עוברות ברפרוף על פניי ואז על מברישות על שפתיי. "תשאירי לי מקום לידך בלילה" הוא כמעט לוחש, אני מחבקת אותו אליי חזק. "אני מתה על הריח שלך" אני ממלמלת. "תלך מפה לפני שאני אנעל אותך פה איתי" אני צוחקת, אבל חלק בי מאוד רציני. הוא נושך את השפה התחתונה שלי בעדינות ואז מכניס את לשונו לפי. הלשון שלו עוטפת את שלי ואנחנו מתנשקים לאט אבל בחושניות שגורמת לי לרצות למשוך אותו למיטה ולתת לו לעולל בי כל מה שרק ירצה. "אני אהיה זמין בטלפון" הוא  מתנתק ממני בחוסר חשק ובלית ברירה. "תהנה" אני אומרת בחיוך עייף ועצוב מעט. התבאסתי, אבל אין לי כ"כ מה לעשות עם זה. הוא לבוש בחולצה מכופתרת בצבע כחול, ג'קט עור בצבע חום וג'ינס. השיער שלו מסודר, ואני יודעת שהוא בטח סידר אותו לפחות רבע שעה במקלחת. הוא הולך ואני יכולה רק לדמיין - מה יקרה שם במפגש הדפוק שלהם, ואיך היא נראת ואם היא באמת הטעם של עידן. אני מדליקה את האור במרפסת ויוצאת אליה, מצוידת בכוס קפה רותח וסיגריות. ניסיתי להעביר קצת את הזמן, הייתי עייפה אך לא לחכות לו לא בא בחשבון בכלל.

הרחתי את הריח שלו שחדר לתוך האף שלי כ"כ חזק וגרם לי בבת אחת להרגיש רגועה ובטוחה. ממש כמו קסם. הגוף שלי השתחרר מעט מהמתח שהיה שרור בו, והידיים שלו עטפו אותי מאחורה. הסתובבתי אליו בעיניים עצומות וקברתי את ראשי בצווארו. "נרדמת.." הוא אומר בקול שקט והחל להעביר נשיקות קטנות על הצוואר שלי. "חיכיתי וחיכיתי, עד שנרדמתי" אני פוקחת את העיניים שלי ישר אל המבט הבוחן שלו. "איך היה?" אני שואלת, האצבעות שלי עוברות על החזה החשוף שלו וגורמות לו להצטמרר מהמגע שלי. "איך אומרים? טוב שהיה וטוב שנגמר. לא יכולתי לחכות יותר לרגע הזה שאני אכנס לישון איתך" המילים שלו חודרות אליי כ"כ חזק, שכל הגוף שלי מתכווץ לשמוע אותן. הוא נשכב מעליי, כשמשקל הגוף שלו נח על המרפקים שהניח בין שתי צדדי. העיניים שלו סחפו אותי לתוך המערבולת שלנו.

הוא נכנס לתוכי בלילה הזה באיטיות ובעדינות, וזה גרם לרגשות שלי כלפיו להתעצם. משהו בו השתנה קצת, לא יכולתי להצביע על משהו ספציפי, אבל זה היה הגוף שלו, המבט שלו בעיניים והשפתיים שלו שנישקו אותי בכ"כ הרבה אהבה. לרגע זה שיתק אותי מפחד. אבל אז זה התחלף לתחושה אחרת.. תחושה של בטחון. כל עוד אני עם עידן הכל בסדר.