לפני שמונה שנים..

שירה

כיתה י"א מעולם לא הייתה נראת לי כ"כ עמוסה, שוחקת.. כמה חיכיתי להגיע לרגע הזה ועכשיו אני מתחרטת ובא לי לחזור כמה שנים אחורה. אני סוגרת את הספר של מתמטיקה - עליו ישבתי בשעתיים האחרונות, ונזרקת על המיטה בעייפות. יום חמישי היום, וחיוך גדול עולה על פניי כשאני נזכרת. אלון חוזר היום הביתה, ועידן.. שלא ראיתי כבר מלא זמן היות והיציאות שלו הביתה התהפכו בתקופה האחרונה עם של אלון. הלב שלי דופק בפראות כשאני חושבת עליו, משננת בראשי את הפנים שלו - העיניים היפהפיות, השפתיים והחיוך. התגעגעתי אליו. חיוך עצוב עולה על פניי, מה זה עוזר לי? אני במילא אף פעם לא אצליח להשיג אותו והכל נשאר רק בראש שלי. אני נאנחת בקול ומנסה להוציא אותו מראשי, אך ללא הצלחה.. 

"שירוש" אני שומעת את הקול הכי האהוב עליי בעולם, פוקחת את עיניי במהירות מהשינה הקצרה ומזנקת מהמיטה היישר על אלון. הוא עדיין עם המדים עליו והנשק ואפילו לא אכפת לי שהנשק קצת מכאיב לי ולוחץ לי על הבטן. "התגעגעתי אליך כ"כ" אני מחבקת אותו חזק, הוא נושק לראשי ואז ללחי שלי ומחבק אותי בשנית. "גם אני קטנטונת" הוא מלטף את שיערי ומחייך אליי חיוך עייף. "מה איתך?" הוא שואל. "הרבה לימודים וריבים עם אמא ואבא, וקצת חיי חברה" אני מסכמת בחיוך והוא פורץ בצחוק, רגיל לשטויות שלי. "אני מתקלח זריז, ואז תוכלי לספר לי יותר" הוא צובט את הלחי שלי ויוצא מהחדר. הוא כל כך חסר לי בבית, כל יום בלעדיו זה עוד יום הישרדות מול ההורים שלי. 

בערב מגיעים כמה מהחברים שלו וביניהם עידן. כולם יושבים בגינה האחורית שלנו. אני מסתדרת מול המראה ומנסה להרגיע את דפיקות הלב שיש לי מהרגע ששמעתי את הקול שלו מהחלון של החדר שלי. אני יורדת בשורט ג'ינס בהיר עם קרעים וחולצה לבנה קרועה שמשמשת אותי להסתלבטות בבית. נראת כמו שאני תמיד נראת ביום יום שלי.. אני לא רוצה שמישהו יחשוד שאני משקיעה קצת יותר. אני מציצה בחיוך מהדלת ורואה את החיוכים של הבנים. "שלום לילדה הכי יפה בגן" עידן מחייך אליי וקם לחבק אותי, אני מנסה לשלוט ברעידות שלי ועוטפת בידיי את גופו הגדול, שואפת את הריח הטוב שלו לאפי ונאבקת ברצון לספר לו כמה התגעגעתי אליו. "מה קורה?" הוא שואל ונושק ללחי שלי ארוכות. "בסדר.. מה איתך? נטחנת יותר מדיי זמן בבסיס" אני מקניטה אותו בחיוך והוא פורע את שיערי כאחד שיודע שאני שונאת שהוא עושה את זה. אני רוטנת. "רק עוד קצת" הוא אומר באופטימיות ועיניים נוצצות. השירות שלהם מרגיש כמו נצח.. שיגמר כבר, שישתחררו. ואז אני אוכל להרגיש שוב הכי בטוחה בעולם. "איך בלימודים?" הוא שואל ותוך כדי אני אומרת שלום לשאר. כולם חברי ילדות של אלון שאני מכירה מאז שאני זוכרת את עצמי. הם כמו אחים גדולים בשבילי. "מייאש" אני אומרת בפנים נפולות, והוא מפנה לי מקום על ידו. "תהני מהתקופה הזו.. אחרי זה תתגייסי ואז כבר תצאי אל העולם האמיתי. לא תספיקי לעשות את השטויות של הגיל שלך" הוא נועץ את שתי עיניו הכחולות בעיניי, כאילו קורא אותי, ואני מצטמררת. "כן אה" אני נאנחת ומסכימה איתו. אלון קורא לי לשבת על ידו ואני עוברת בקצת חוסר רצון מעידן לאלון, ומצמידה את ראשי על חזהו. "מה שירה? את רוצה לספר לי משהו?" הוא שואל, מכיר אותי קצת יותר מדיי טוב. אני מרימה אליו את עיניי וחיוך גדול מתפשט על פניי. "צריך להגיע מישהו, בבקשה אל תעשה לי בושות" אני אומרת בקול שקט, כמעט מתחננת. הוא בוחן את עיניי במבט רציני ונאנח. "מי זה?" הוא שואל ואני מתעצבנת קצת. "מה זה משנה מי? מישהו מי"ב" אני כועסת. אני פונה להביט בעידן שמקשיב בשקיקות לכל מילה שנאמרת על ידנו. עיניו הכחולות מביטות בי במבט רציני וחודר ואני מתכווצת במקומי. לרגע חולפת במוחי המחשבה שאולי הוא מקנא, ואז אני צוחקת בתוכי במרירות. ממש, רק עידן יקנא בזה שאני יוצאת עם מישהו. הוא פשוט מגונן מדיי כמו אלון. "אל תסתגרו בחדר, תביאי אותו שישב איתנו" אלון מבקש ואני נאנחת. "בסדר" אני כועסת אבל מסכימה. אני לא רוצה לריב איתו במעט הזמן שיש לו בבית. במילא יהיה לי את הזמן אחר כך לעשות מה שמתחשק לי.

כשאני מכניסה את עידו, אחרי נשיקה קטנה, אני אומרת לו שאחי והחברים שלו בגינה ושנצא לשבת איתם קצת. הוא לא נלחץ. הוא שמע כל כך הרבה על אלון שאני חושבת שהוא ישמח להכיר אותו סוף סוף פנים אל פנים. אחרי היכרות קצרה עם כולם אנחנו מתיישבים על הנדנדה שבחוץ. עידן מדליק סיגריה ונועץ בנו את עיניו. אני מתעלמת מההרגשה הדפוקה שאני מרגישה בליבי. עידן זו פנטזיה, אני לא יכולה לחיות בעולם הדמיוני שלי, ועידו זה הדבר הכי נכון בשבילי כרגע. הוא נראה טוב, הוא טוב אליי והוא ממש רוצה אותי. הוא רדף אחריי תקופה ארוכה עד שבכלל הסכמתי לצאת איתו. זה עוד טרי בינינו, אבל אני חושבת שאני בדרך הנכונה. חוץ מזה שכולן כבר חוו אהבה ראשונה בתיכון. בינתיים חוץ מקראשים, אף אחד לא הצליח להגיע אל הלב שלי, מלבד עידן שהוא בכלל לא רלוונטי. אני רוצה להיות רגילה ובינתיים אני לא מרגישה אחת כזו. יידו של עידו משחקת בידי ומלטפת ברכות ובסיבובים את פנים כף היד שלי. עיניו של עידן עוקבות אחר הנעשה ואני בולעת את רוקי. הייתי רוצה שהוא זה שיגע בי. כשהוא לא מוריד את עיניו אני נועצת בו עיניים כועסות של 'דיי להלחיץ אותו' והוא נועץ בי מבט כועס דומה, אך הוא לא עושה את זה יותר. אחרי רבע שעה עידן מודיע שהוא זז, שיש לו כמה דברים לעשות ושהוא יתעדכן מאוחר יותר בתוכניות שהם קובעים לעשות הלילה. אני מתבאסת עד עמקי נשמתי. אני יודעת לאן הוא הולך ואיזה דברים יש לו לעשות ונתקפת בקנאה נוראית. לפתע הוא נעמד מעליי, רוכן אליי ונושק ללחי שלי ברכות. "כדאי לך לשמור עלייה" הוא אומר במבט מאיים לעידו והולך. אני אמורה לכעוס עליו, אבל משום מה חיוך גדול עולה על שפתיי. לפעמים הוא מעצבן אותי, אבל רוב הזמן אני מאושרת מהיחס שלו אליי - מהדאגה, האכפתיות.. הוא תמיד שם, כמו מלאך ששומר עליי.

עידן

אנחנו צוחקים על גל, עוד פעם השרמוטה הקטנה שהכיר במסיבה בתל אביב לא עוזבת אותו בשקט. היא כמו הצל שלו. כבר בלילה הראשון שהם הכירו היא פתחה את הרגליים, גל דפק אותה, ועכשיו נדפק איתה. "אני לא מבין מה היא עושה פה" הוא ממלמל כשאנחנו יושבים בפאב השכונתי האהוב עלינו. שותים בירה אחר בירה - שכבר התחילה לשבש לי את ההגיון. "תחתוך איתה כבר" אני אומר לו והוא מסתכל עליי במבט מבוהל, גורם לי ולשאר לפרוץ בצחוק. "אתה מפחד ממנה" אני אומר בזהירות כשאני מבין במה הוא הסתבך ופורץ בצחוק גדול יותר. עיניי בוחנות את הסביבה, את הבחורות שנמצאות פה.. בטוח אמצא פה מישהי גם ללילה הזה, רגע לפני שאני חוזר לשבועיים מהגיהנום. יש לי יותר מדיי לחצים לשחרר אחרי כל כך הרבה זמן בשטח. חבורת בנות שיושבת לא רחוק מאיתנו, כבר קלטה אותי וכל אחת מהן בוחנת אותי לעומק בחוצפה. אני מזהה את ההכי יפה מבינהן, מחייך אלייה, ואז נעמד ומתהלך לשם. בדרך עיניי מזהות בחורה יפה יותר פי אלף מכל אחת שאני מכיר ועיניי נופלות על גופה. היא לבושה בגופייה כחולה בעלת מחשוף עמוק וחצאית שחורה קצרה שחושפת את כל הרגליים שלה וכמעט גם את התחתונים. אני בוער בכל הגוף, מרגיש את הזין שלי עומד כמו תורן. החיוך שלה יפה יותר מכל חיוך של מישהי בעולם הזה וזה גורם לי לרצות לחייך בעצמי. כבר תקופה שאני שם לב שהיא הפכה לנשית וסקסית יותר, שופעת.. כולם שמו לב לזה, וכבר יצא לי לשמוע דיבורים בין החבר'ה שלנו על האחות הקטנה והשווה של אלון. אני רואה שמישהו נעמד על ידה ומנסה להתחיל איתה, בדיוק מה שאני רציתי לעשות למישהי אחרת ברגע זה. אני נתקף בזעם. אני הולך עד לשולחן שלה ושל החברות שלה שמחייכות כשרואות אותי. "תוריד את היד שלך ממנה" אני יורה בקור לבחור שנבהל ממני, מגמגם משהו, מצטער והולך. שירה מביטה בי בהפתעה. "עידן" היא מחייכת. "שום עידן.. מה זה? למה את חשופה כל כך?" אני מביט בחזה המושלם שלה שחשוף בחלקו הרב ומתאמץ מאוד להסיט את העיניים שלי משם. היא רק בת 17, אבל היא כל כך בוגרת לגילה, שלפעמים אני שוכח בת כמה היא באמת. אני עצבני ואי אפשר לפספס את זה. השפתיים שלה מצטמקות בכעס כשהיא רואה את הזעם ומרגישה את ההטפות שלי בדרך אלייה. בא לי לכסות אותה כדי שאף אחד לא יוכל לראות את הנכסים המושלמים שלה. "מה את בכלל עושה פה? אין לך אפילו 18 עדיין" אני אומר בעצבנות. היא מצליחה להיכנס תמיד לכל מקום.. מפעילה את הקשרים שלה שהצליחה ליצור דרכי ודרך אלון. במקומות כאלה כל אחד יכול לבוא, לעשות עלייה כמה טריקים ולנצל אותה. "היי עידן, שלום גם לך" היא אומרת בציניות וגורמת לי לחייך לשנייה אחת. "זה לא חשוף בכלל.. לא ראית איך בנות אחרות מתלבשות? כמו הידידות האלה שלכם? הן בכלל עירומות" היא אומרת בכעס מופגן וחמוד. "אבל את לא הן" אני כמעט צועק והיא משלבת את ידייה על החזה. היא נראת קצת פגועה ואני מתרכך בבת אחת. אני לא יכול לראות אותה סובלת. "אני מצטער" אני מחבק אותה אליי ונושק לראשה. החזה שלה נצמד לעורי וזה מרגיש טוב.. כל כך טוב שאני מקבל זרמים בכל הגוף ומתרחק במהירות. זאת שירה, פאקינג שירה, תשלוט בעצמך! היא מחייכת אליי ונראה שסלחה לי, עד הפעם הבאה שזה יקרה. כי זה פאקינג קורה כל הזמן.

אני מבלה את שארית הלילה עם שירה והחברות שלה בנות ה-17, מסרב לזוז ממנה ולהשאיר אותה לבד במקום הזה. אחר כך אני מלווה אותה הביתה ונפרד ממנה לשבועיים הקרובים. היא מחבקת אותי חזק ואני נושק לראשה. הרגשות שלה אליי לפעמים הורגים אותי. היא לא מבינה עדיין כמה מיוחדת היא, כמה היא שווה זהב לעומתי. עוד קצת והיא אפילו לא תזכור מי אני..