"סיידי ת'ונפו!" הכריזה פרנל בעייפות והציצה ברשימה שבידיה. זה היה השם האחרון, תודה לאל. ניקולס צד את מבטה מכיוון שולחן סגל המורים וקרץ בשובבות. כמה מהתלמידים שמו לב למחוות החיבה ונאנקו בגועל, אך היא התעלמה מהם והחזירה חיוך חמים. הוא נראה מרוצה, וסומק קל פרח בלחייו.

"הפלפאף!" קראה המצנפת, ותשואות התלמידים קטעו את הרגע. פניו של ניקולס שבו ועטו את המבט המודאג שלא מש ממנו בשעות האחרונות והצטרף אל מחיאות הכפיים שליוו את הילדה אל חברי הבית החדשים שלה. פרנל התקרבה בההיסוס לשולחן הסגל והתיישבה בהחלטיות על כיסא סגנית המנהל, בין המנהל עצמו לסר וינסטון, שומר הקרקעות. המילים האחרונות שלחש לה ניקולס הדהדו שוב בראשה. בתום הסעודה, אחז בידה בחוזקה, פני אלי. קרה אסון.

"פרררנל," גרגר סר וינסטון וגיהק. הוא לגם בפעם המי־יודע־כמה מהמיימיה הכסופה שלו ונאנח. "שמעת על ההזנבקרנים הלידיים..? כל כך מצער - הייתי בטוח שהם - " הוא הביט בה כמצפה שתשלים את המשפט. או שפשוט שכח מה התכוון לומר.

"יובסו?" השיבה. פרנל מעולם לא הבינה מה העניין סביב משחקי הקווידיץ', ולכן לא טרחה להתעניין בהם. אפילו לא באליפות העולם המהוללת. בתגובה סר וינסטון פער עיניים בתדהמה וקירב פעם נוספת את המשקה אל שפתיו. הסעודה עוד לא התחילה, וכבר היה שיכור לגמרי. לא לגמרי מפתיע, בעצם. פרנל לא רצה לדעת מה יקרה כשיגישו את יין הדבש.

"לאא, כולנו היינו סבורים שהם ינצחו! אבל... במקום זה - הושפלנו באליפות העולם עד עפר - !" סר וינסטון גיהק שוב. "ועוד נגד הטורקים..."

"לא ממש התפניתי לצפות במשחקי קווידיץ' לאחרונה," פרנל משכה בכתפיה. "כך שאני לא ממש מתמצאת בנושא."

"אני לגמרי צפיתי את נצחון הטורקים," התערב אחד המורים. פרנל לא זיהתה אותו, אז הסיקה כי הוא המורה החדש ללחשים. הוא נראה בסביבות העשור הרביעי לחייו, וכשחייך קמטים מעטים הופיעו סביב עיניו הכחולות.

"מי אתה?" הטיח סר וינסטון בבוטות.

פרנל גלגלה עיניים. "סלח לו." העוותה את פניה. "הוא לא בשיא ה...צלילות כרגע, הממ, כפי שניתן לראות." היא החוותה בניד ראש כלפי המימייה הכסופה.

המורה החדש צחקק ופנה אל האיש השיכור. "שמי אריק. אריק פאבלו מרטינז אל־תרוסו, אם זה חשוב. אני המורה החדש ללחשים..."

אריק לא הספיק לסיים את המשפט.

ניקולס קם ממושבו המוזהב. הפטפוטים דעכו, והמורים, כמו התלמידים, נשאו עיניים לעברו בצפייה. פרנל חייכה בגאווה; ניקולס פלאמל, עוד לא בן שמונה עשרה, וכבר נחשב לאלכימאי הדגול בהיסטוריה ומנהל בית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות. וכל זה למרות שלמד בבובאטון, שלוש שכבות מתחתיה. ניקולס כיחכח בגרונו, והלחשושים האחרונים מכיוון התלמידים נמוגו. "ברוכים השבים לעוד שנה קסומה!" הכריז בביטחון, והזדקף למלוא קומתו התמירה. "וברוכים הבאים לתלמידים החדשים. לא אאריך בדיבורים, כי כולכם ודאי רעבים." פרנל שמעה את סר וינסטון מצחקק בקהות חושים. אולי בגלל החרוז הקטן שנוצר בדבריו של ניקולס. ניקולס נקש באצבעות, וגמדוני הבית נהרו דרך דלתות האולם, נושאים מגשים עמוסים כל טוב ומחווים קידות עמוקות לעבר התלמידים. הוא צנח חזרה לכיסאו ונראה מוטרד.

פרנל הניחה יד על זרועו. "ניקולא," קראה לו בגסה הצרפתית של שמו. "מה העניין?" הוא הביט לצדדים בחשש לא אופייני לו ושאף עמוקות. כתמיד, מרבית המורים הסתכלו עליו בהערצה, מחכים למוצא פיו בצפייה. פרנל שאלה את עצמה בפעם האלף, איך הוא עומד בלחץ הזה? איך הוא לא חושש לאכזב אף אחד?

"זה לא הזמן, פרנל." אמר ניקולס. צלחתו נותרה נקייה וריקה ממזון, בעוד שאר הנוכחים באולם הגדול פטפטו ואכלו בתיאבון. פרנל חששה לשלומו. "לא עכשיו."

פרנל הבזיקה מבט חטוף לעבר דלתות האולם ברמיזה. ניקולס הנהן, מבטו מהורהר, ויצא במהירות מהחדר. כמה שניות לאחר פרנל צעדה בעקבותיו. הוא חיכה לה בחוץ. "אז?"

לסתו התהדקה במתח. "מה?" שאל, כדוחה את הבלתי נמנע.

"מה קרה?" שאלה בחוסר סבלנות.

"העלמה בראון..." ניקולס פתח והעביר יד רועדת בשערו. "מצאו את גופתו אביה ללא רוח חיים על גבול ממלכת צרפת. לאחר סריקה מהירה של השטח התברר שהוא עוד חי, אך נשמתו נלקחה ממנו."

פרנל כיסתה את פיה בידה בתדהמה. "סוהרסן?" שאלה. "מהלהקה הפרועה?"

"זו הדעה הרווחת. תמיד יש סיכוי, כמובן, שסוהרסן מאזקבאן החליט למרוד, קלוש ככל שיהיה. ברגעים אלו ממש מתנהלת חקירה כדי להוריד את האפשרות הזו מהפרק."

"וכיצד... כיצד הגיב המשרד?"

ניקולא נאנח. "גאלו את האיש המסכן מייסוריו. נעצו להב בליבו, כדרך המוגלגים. אני חושב שהמשרד יכול היה לעבור על חוקיו שלו ולהטיל עליו קללת מוות - זה היה חוסך לו סבל נוסף - אך הם קפדניים מאוד בכל הנוגע לנהלים."

פרנל הצטמררה. העלמה בראון התייתמה מאם בגיל קטן, וכעת איבדה גם את אביה. רחמיה נכמרו אליה.

הוא היישיר מבט לעיניה. "הדבר המטריד ביותר, אני חושש, הוא שמצאו שרידים של קסמיה האפלים של הגבירה בזירת הפשע."

פרנל התיקה את מבטה מזה של ניקולס, נסערת. "אתה רומז שיכול להיות - " מועקה התהדקה סביב חזה. "אתה רומז שיכול להיות שמסתובבת בבריטניה מוטציה של סוהרסן - או גרוע יותר - בן כלאיים של כמה יצורים אפלים?"

"גברים לעולם אינם רומזים," אמר. לפתע, כשהביט כך בעיניה, נראה שהוא מתכוון למשהו אחר לגמרי.

"אתה חושב שזו בדיחה?" נוכח כעסה הניכר לעין, כעסה המוצדק, ניקולס מיהר להתעשת.

"לא - כלומר - "

"אז הפסק לדבר בחידות!"

"כאשר מדובר בגבירה," שיער. "אני חושש שאין דרך לדעת. לפחות לא בוודאות. הקסמים האפלים שלה מפרים את האיזון; אני מניח שהכוונות שלה לא לגמרי רעות, אך החוקים קיימים מסיבה מסויימת: יצורי פלא אינם מסוגלים לספוג קסם של בני אנוש מבלי לגרום לנזק שיטה את כף המאזניים הפרו־קוסמי. כאשר מפעילים כישוף מסויים, תמיד יהיו תוצאות. הקסם לא הולך לשום מקום - "

"מה נעשה עם העלמה בראון?"

"את ראש הבית שלה." אמר ברשמיות, ללא שמץ של חמימות. "אני מצפה ממך למסור לה את הבשורות המרות."

פרנל ניסתה למחות, אך דלתות האולם נפתחו בחבטה ומכשפה זקנה ניגשה אליהם בעיניים עצומות. "אדוני המנהל." לחששה בקול מצמרר. "אני חושבת שכדאי שתשוב לאולם. מוטב יהיה אם לא תחמיץ את מה שעתיד לקרות בדקות הקרובות."

"סיליה. מה את רואה?" שאל ניקולס בתקיפות.

"קודם כול, אני חוזה שסר וינסטון יאבד את הכרתו... ממש עכשיו."

בשביל לדעת את זה לא צריך להיות גאון, חשבה פרנל. ואכן, קריאות בהלה החלו להישמע מתוך האולם. לא שוב! שמעה מישהו קורא.

"ושנית," סיליה פקחה זוג עיניים ירוקות זוהרות. "החיזיון הנוסף שצפיתי בו - אני חושבת שעדיף שתראה בעצמך."

סיליה הייתה הידוענית הגדולה ביותר בדורה, ואולי אי פעם. פרנל ידעה שתמיד כדאי לשקול את הצעותיה בכובד ראש, שכן רק לעיתים רחוקות התבררו ככזבים. כנראה שניקולס חשב כמוה כי מיהר להיכנס פנימה ולהתיישב סביב השולחן, המתח ניכר בכל תנועותיו. עד מהרה גמדוני הבית נחפזו לפנות את המזון וכלי האוכל (ואת סר וינסטון השתוי למרפאה), וניקולס נעמד לנאום.

"אני מאמין שעתה כולנו שבעים ועייפים, ואכן אשחרר אתכם בעוד דקות ספורות ללכת לישון במעונות, אך קודם אשא כמה מילים.

"בראש ובראשונה, התלמידים החדשים צריכים לדעת שהכניסה ליער הצמוד אסורה בהחלט." כמה מהגריפינדורים החדשים התנשפו בהתרגשות, והגניבו אחד לשני חיוכים ממזריים. פרנל התאפקה שלא לגלגל עיניים במורת רוח. גריפינדורים.

"כמו־כן, התבקשתי לדווח לכם כי המיונים לנבחרות הקווידיץ' יתקיימו בשבוע הקרוב." פרנל שמעה את סיליה ממלמלת משהו על כך שהם יידחו ויתקיימו בעוד שבועיים. "להסבר מפורט יותר והרשמה יש לפנות לקפטן נבחרת הקווידיץ' של הבית שלכם. אני מזכיר לתלמידי השנה הראשונה שיש איסור להחזיק במטאטא עד שנתכם השנייה בעקבות אסון מצער שהתרחש לפני שנתיים." תלמידי השנה הראשונה נהמו באכזבה כאחד. אם רק תלמידי השנה הראשונה שנתיים קודם לכן לא היו מנסים לטוס על מטאטאים לפני שקיבלו הכשרה הולמת, אולי לא היה צריך להוציא אל הפועל את החוק הזה.

"בנוסף, אני נרגש להציג בפניכם את המורה החדש ללחשים: פרופסור אריק פאבלו מרטינז אל־תרוסו." ניקולס סימן לפרופסור לקום בתנועת יד. אריק קם מכסאו, ופרנל הבחינה בהיסח הדעת כי הוא לובש גלימת טקס כחולה. הוא חייך קלות בתגובה לתשואות התלמידים. "אנא מכם!" קרא. "קראו לי פרופסור מרטי!"

"ולבסוף, הבה ונשיר את המנון בית הספר!" שפתיו התעקלו בחיוך שובב. "כל אחד רשאי לבחור במנגינה האהובה עליו!"

הוגוורטס הוגוורטס,
הוגי הוגי הוגוורטס,
כולנו רוצים ללמוד,
מזקן ועד טף;
מקריח כמו דף,
עד תינוק עם אפונצ'יק ורוד -

רעם התגלגל וברק היכה מעבר לדלתות הפעורות לרווחה. נער תמיר, רזה כמו גופה שזה עתה יצאה מהקבר, צעד ברעד מבעדן ונכנס לאולם. פלג גופו העליון היה חשוף, מכנסיו בלויים וקרועים, פניו וכל כולו מכוסה זיעה קרה. שריטות וחתכים רבים עיטרו את עורו, אך הבולטת ביותר הייתה הצלקת האדומה והפועמת שהבהיקה על חזהו.

הנער פלט אנקה מלאת ייסורים, והתעלף.

השירה העליזה נקטעה באחת.