"ביובל השלוש עשרה למלכות הקיסר, אינדראקט 'שחור הדם' מספר; "עת שחר נזדמן מזלי. בהזמנת הקיסר ובליווי מי שהיה אז לאבי נשלחנו אל משכנות הברזל. מעוזם האחרון של החיים שפשעו לפני שנמחו לבלי זכר מעל עולמנו. ליוויתי את אדהרוס השני, אב הצללים, אל תאיהם של שלושה פושעים. שומרי הכלא הכו אותם עד שלא נותר דם בגופם שיזוב ופניהם היו מרוסקות עד ללא היכר. לא היה שום צל וחושך בנמצא להסתיר את המחזה המחריד. אור יקרות בהק בכל עת בתוך החדר מאורם של עשרות נרות ולפידים. קרניה של השמש העולה יכלו להסתנן תחת חלון יחיד שקובע בגבם של הפושעים. עבור אחדים תא הכלא הזה היה יכול להיות צוהר של תקווה, עבור הפושעים הללו הוא היה למוות. הם היו קנאיו של הצל, אב הליל. כולם גנבים, רוצחים ומרגלים אשר חיו ופרחו תחת מעטה החשכה. אלה היו לבוגדים בקיסר. אדהרוס טפטף דיו שחורה לרגליהם בלא שאמר דבר, והם מצידם לא פצו פיהם. טקס הקלון והגירוש נשלם באותה המהירות שהתחיל. החדר היה לדממת המתים הלנים בקבריהם, ובפרט שלא היה ולו אחד מבין נוכחיו שהיה מת באותו הרגע. בעת עוזבנו לחש אדהרוס אל הבוגדים בשבועותיהם ואלוהיהם 'מצא סליחה בין צללי גלימתך אדון גדול, מחל להם על ששכחו דרכם. מחל להם בטרם יגיע סופם... בטרם עלותם לגרדום". (דראה אנטיק, נבחרי הצל והליל מאת אינדראקט אב הצללים)

אליאנה מתה ואז, היא נולדה מחדש.

שניים מהשומרים שלחו את ידיהם ושחררו את השלשלאות מן התקרה. ידיה נפלו בלא שליטה לשני צידי גופה והיא כמעט קרסה מן התנועה המהירה והפתאומית. אבל הם לא הניחו לה אפילו לנער את ידיה בשביל להחזיר אליהן את התחושה. בהרף עין שניהם הצמידו פיגיונות לצווארה ושמרו עליה בזמן שחברם הלביש אותה בשק קרוע ומתולא. ידיו של השומר נעו במהירות ומכשסיים להלבישה הוא כפת את ידיה בזוג אזיקי ברזל עבים. היא קיוותה שבכך זה יסתיים וכעת הם ישלחו אותה לדרכה, אבל השומר בתנועה חזקה תפס בשערה והטה את ראשה לאחור, בידו הפנויה הוא קרע את שיערה בגסות בחתיכת זכוכית משוננת. דם, זיעה ושערות נשרו וקישטו את רצפת תא הכלא. אחיזתו של השומר בה השתחררה עם גזירת שיערה והוא הניח לה ליישר את מבטה אליו. כל שזכתה לראות מפניו המכוסים היו זוג עיניים קשות. במשך שלושת ימי הסבל שמרו עליה שלושה שומרים, שני גברים ואישה אחת. מדיהם הירוקים כסופים העידו שהם היו משמרו האישי של אחד הגנרלים, עיניהם שהיו אדומות בזעם חייתי אוששו את ההנחה הזאת והבטיחו לאליאנה את הטיפול הכי נורא שיכלה לקבל. עיניה של השומרת היו ירוקות כהתעוררותו של החורש לאחר החורף, אך יופיים קולקל באדמומיות שבאה מחוסר בשינה וזעם, ואולי גם מדמעות. מבטה לא היה סתם מבט של צער ואבל רגילים. לא. היא הכירה את האנשים שאליאנה טבחה בהם באולם. כנראה את אחד מהם בקרבה רבה יותר מאשר אחרים. אליאנה ראתה את ההבטחה בעיניה של השומרת. גם כאשר היא לא תהיה כאן, תמיד ישאר ממנה פה משהו בתא הכלא הזה. חלק מתוכה שתמיד יחיה את הסבל והעינויים שהם שלחו בה בכל הזעם והכוח שצערם יכול היה להשליך עליה, המעשים שלה תמיד יחיו בסבל ובכאב בליבהם של אלה שנותרו בחיים. עכשיו היא הבינה, הם הוציאו עליה את כל שהם יכלו מכאבם ואובדנם. לא היה להם אף אדם אחר להשליך את זה עליו, לא היה אדם אחר שזה הגיע לו יותר ממנה. השניים שמאחורי דחפו אותה קדימה וגל של כאב כמעט שילח אותה אל הרצפה. אך היא הצליחה בקושי רב להישאר זקופה. היא הייתה הרוסה, פנים כחוץ. גופה נראה כאילו שב מן התופת עצמה ותחושת הכאב בהחלט תאמה. נפשה גם היא צולקה עד בלי די בשלושת הזריחות והשקיעות ששהתה בתא הכלא, אבל את זה איש מסביב לא יכל לראות. מילותיו של המוות עדיין הידהדו בראשה, תפסו כל חלקיק ממחשבותיה כלוחם עיקש בעמדתו שמסרב להיכנע למרות כל לאות המלחמה.

שלושת השומרים נותרו מאחור בשנייה שכף רגלה דרכה מחוץ לתא הכלא ואת מקומם תפסו ארבעה הרי אדם כאדאלן. מדיהם חומים ומנוקדים בצבע ירוק כהה ובהיר בנקודות כאלה ואחרות. הסוואה נאה ללוחמי היערות. הלוחמים הגדולים מן היערות הצפוניים, הגרנדירים הקיסריים. אנשים שבמשך מאות שנים צמחו וגבהו על מנת להגיע אל הפירות שהסתתרו על עצי עד עצומים. עצמותיהם חדות, שריריהם יכלו להיאבק בשריריו של דוב וגופם נע ככדור תותח המרסק כל דבר בדרכו בלא מעצורים. אלה היו הגרנדירים. הלוחמים הגדולים והחזקים ביותר של האימפריה פרט לקנאי הדם. תחת עיניו הימנית של אחד הגרנדירים אליאנה שמה לב לקעקוע קטן בצורת עץ אורן ירוק. קנאי יערות, הסוג הנפוץ ביותר של קנאים שהיו בין אנשי הצפון החיים ביערות. הוא היה ללוחם היחיד מבין הארבעה שלא אחז בנשק כלשהו פרט לאגרופיו. שבועותיו חייבו אותו לא לפגוע בטבע שלא למען הישרדותו, לא עץ ולא ברזל יהיה בידו למען המלחמה. לפני שנים אדאלן לקח אותה למשפחתו בצפון הרחוק על מנת שתוכל לחגוג איתם את אחד מחגי האביב שלהם. כפרם היה כה נידח שלקח להם שבוע שלם של שיטוט בתוך היער חסר הסוף עד שמצאו את כפרו הקטן, מוצפן בבטחה במעבה היער מעיניהם מלאות הקנאות והשנאה של הכפרים האחרים. הם קיימו לכבוד חג האביב, חג ההתחדשות וההתעוררות של היער, תחרות היאבקות חופשית של כל יושבי הכפר. אליאנה מעולם לא ראתה מחזה דומה לכך. המחזה הסוריאליסטי דמה יותר לחבורה של דובי בר חצי ערומים המתגוששים זה בזה בלא הבחנה באושר ואקסטזה מאשר לתחרויות ההאבקות שהייתה רגילה לראות בזמנה בצבא. כשהם מרסקים עצמות, מבנים ואפילו כמה עצים בעודם נלחמים על מנת לשעשע עצמם ואת פטרונם, איכרסל, אל היערות והטבע, פטרונם ומגנם של כל המבקשים לחיות את אותם החיים שבני האנוש הראשונים חיו. ציידים, לקטים, שורדים אמיתיים. הסיכוי למצוא פיסה אחת של כל דבר מה מעובד בכפרים הללו היה כמו הסיכוי למצוא יהלום באמצע רחוב סואן. אפשרי, אך כה קטן שהדבר היה בפירוש טירוף לחפש אחר אחד כזה. בגדים, כלים ולפעמים אפילו בתים היו דבר מה שהם סירבו בעיקשות להחזיק בו כשהם מסתמכים על מסורות ארוכות שנים ועל היער שיגן עליהם. בעקבות זמנה שם אליאנה הבינה עד כמה ביחס אל שאר בני עמו אדאלן היה אדם מודרני, ולכל הדעות המודרני ביותר שאליאנה פגשה. היא מצאה את עצמה מרותקת לעובדה שלמרות שורשיו החזקים לכפרו ואהבתו הרבה למשפחתו ואפילו מקצת הידע וקשר שהיה לו אל המסורות הדתיות של בני עמו, אדאלן מעולם לא החזיק באותם שבועות קיצוניות שיתר הלוחמים הצפוניים החזיקו. ידיו שלטו כמו יתר אחיו ביכולות ההיאבקות. אבל הוא גם התמחה והצטיין בלוחמה עם סייף, חרב פרשים ואקדחים.

מחשבותיה של אליאנה חזרו משיטוטם בעבר אל ארבעת האנשים המקיפים אותה בעודה מנתחת אותם. היא ראתה את הגרנדירים רק פעם אחת בשדה הקרב. זה היה לפני כמעט שש עשרה שנים כשהיא הייתה רק בשנתה הראשונה כלוחמת פשוטה בצבא ונשלחה יחד עם חיילי היחידה שלה להסתער על אחת מהמצודות ההרריות שמסמלות את הגבול הצפוני עם אויביהם המושבעים, ממלכות ונסיכויות המערב. במו עיניה היא ראתה יחידה של חמישים לוחמים צפוניים מחסלים בעזרת ידיהם מאה איש במצודה מבוצרת תוך פחות ממחצית השעה. ללא שום נשק פרט לחבל והמקוש איתו טיפסו על חומות המצודה.

ארבעת הגברים שסבבו אותה היו שקטים בהליכתם איתה בנבכי גופו של הכלא. שתקים ומכובדים בכל צעד שעשו כמשמר כבוד של נסיך ולא של פושעת פשוטה. בהליכתם הם חלפו על פני שורות רבות של תאים, רבים מספור, רובם היו בעלי דלתות ברזל כבדות כבדות שבלטו על רקע שאר הדלתות הרגילות שהיו בכל בית כלא בעולם. אלה היו תאים עבור קנאים, התאים שבעבורם בית הכלא זכה לכינוי 'פורט דפר'. שער הברזל. הם חלפו על פני כמה וכמה שומרים בדרכם שנדמתה כאינסופית, אבל איש מהם לא הפריע להם בצעדתם השקטה, הם אפילו לא הפנו את מבטם אליה. מעניקים לה חסד ביכולת להמשיך בדרכה ללא בושה. הקבוצה חלפה לה כרוחות בין המסדרונות, מתקדמים בהחלטיות במסלול הארוך אל עבר אולם המבואה של הכלא. הם עצרו רק פעם אחת על מנת לאפשר לה לשבת רגע בשיכול רגליים ולאכול ארוחה קלה של נקניק, לחם ויין ללא אלכוהול. בשביל גופה, שאכל במשך שלושה ימים רק דייסה דוחה או מרק דלוח שהוגש במקרה הטוב באדישות בידי מעניה האפשרות לאכול את הארוחה הקלה הזאת הייתה לא רק נחוצה, אלא גם מחווה צובטת של טוב לב רחב. כל אחד ממלוויה החדשים תרם פריט מסוים לארוחה הלא פורמלית שלה. אחד נתן לה לחם, השני בשר השלישי נתן לה את היין אבל האחרון לא הביא לה דבר למאכל. הגרנדיר כרע על ברכו ותמן את ידו העצומה בתוך ידה. אליאנה הרגישה חפץ קטן מתגלגל מתוך ידו אל תוך ידה. היא מיששה את החפץ בחשדנות ואצבעותיה חלפו על מתארו בעודה מנסה לקבוע מה הוא מבלי שתפתח את ידה. זה היה בצורת גביע קטן, עם קימורים חלקים וקשים בצדדיו וקודקודו היה מחוספס. אליאנה פתחה את כף ידה ובהתה לרגע קצר בחפץ הצפון בה. הוא נתן לה בלוט. אליאנה הרימה במהירות את מבטה מכף ידה אל הגרנדיר שכבר נעמד על רגליו והביטה בפניו. זה היה קנאי הטבע. הוא תפח על הבלוט בידה הפתוחה של אליאנה והנהן אליה. אליאנה העריכה את הבלוט יותר מן המתנות שנתנו לה שלושת האחרים. האוכל היה מבורך, כמובן, אבל הבלוט בעבור קנאי הטבע היה חפץ קדוש כמעט כמו האיסור של בני הצפון לא לפגוע ביער. הבלוט סימן חיים חדשים, צמיחה, מעגל אין סופי של האדם והטבע. זה היה חפץ כה קדוש שרק מעטים מבני הצפון, ועוד פחות מהם הקנאים, נתנו, וגם אז הדבר היה נעשה בעבור אנשים בודדים. אנשים שהם כיבדו עמוקות ורצו להעניק להם את ברכתם לחיים חדשים וצמיחה מתוך העפר. אליאנה עטפה את הבלוט בידה, נשפה עליו ואז השליכה אותו לצידה. היא ראתה את אדאלן עושה את המחווה הזאת כשנתנה לו פרח שמצאה על אם הדרך במסעם צפונה. זאת הייתה המחווה של בני הצפון לתודה על מתנתו של אחר שמקורה היה בטבע. הטבע לא היה של איש, ואין איש הרשאי לתת לאחר דבר מה מן הטבע. קולו של חברה הדהד בראשה בלחישה מייסרת "כולנו חסידיו של הטבע בו אנו חיים, אינך יכולה להעניק דבר מה שאינו שלך במתנה לאדם אחר... אך נשימתו של האדם תברך את החפץ שקיבל מן הטבע ובתקווה תעניק לו חיים חדשים וטובים. בכך שמישהו משליך הצידה את שקיבל הוא מראה עד כמה הוא מעריך את הטבע ומבין את מקומו של הטבע. עבור בני עמי אין מחווה המראה יותר על כבוד". הלוחם לא השיב במאומה למחוותה אך הם נותרו קפואים במקומם דקות ארוכות, נותנים לאליאנה להתאושש ולאגור את כוחותיה לפני שהמשיכו את הליכתם השקטה.

כשהם הגיעו אל אולם אליאנה קלטה את כולו במהירות, עיניה חדות משנים של לחימה ואימונים בשטח וברחובות העיר. אולם המבואה היה בגובה של כמעט עשרה מטרים וברוחב ואורך של לפחות פי שניים. היו שתי דלתות לאולם. האחת שממנה היא הגיעה, והשנייה שהייתה קבועה בצידו השני של האולם והובילה אל כיכר ההוצאות להורג. זאת הייתה דלת כפולה עצומה בגודלה שהגיעה לגודל של כמעט חמישה מטרים. היא הייתה יפיפייה, עשוית עץ אלון ומלאת פיתוחים שגולפו ביד מיומנת. כל חפץ שאולי היה באולם נקלח והותיר את האולם עצמו ריק ועירום מכל קישוט פרט לשטיח קטיפה סגול שנפרש מדלת אל דלת, מטווה בדיוק את המסלול שהיא עתידה ללכת בו אל מותה. האולם היה מואר אך לא היטב. ערב רב של פנסים ולפידים אקראיים הצליחו להאיר באור אדמדם את החדר עצמו אך פינות רבות בו ובעיקר תקרתו נותרו חשוכות. החדר היה חשוך אך ממילא לא היה באור שום דבר חשוך שיאיר עליו. החדר היה פשוט עירום מכל קישוט ואביזר פרט לשטיח והתאורה. אך לא ריק מאדם. היא הביטה בפליאה קלה בעשרות האנשים לבושי המדים האפורים שנעמדו דום במקומם בעודם מחכים, לה. עשרות שומרים ושוטרים, עומדים בארבע שורות מוכנות משני צדדיה, חמושים ברובי בריח צור ואלות, מדיהם מגוהצים וייצוגים. משמר מלא, לא פחות ולא יותר. שמונים שומרים חמושים ומוכנים. אליאנה לא ידעה אם משמר בעבורה או בעבור ההמונים שכנראה יציפו את כיכר ההוצאות להורג. היא לא הייתה צריכה לחכות זמן רב בשביל לגלות. מפקד הכלא, אדם גבוה וחסון שרוב שערו כבר החל מאפיר תפס את מקומו לפני החולייה שלה. אליאנה לא טרחה אף פעם לדעת מה שמו, הוא כנראה לא ידע מה שמה, אבל זה לא שינה דבר בעבור אף אחד מהם. הוא היה עושה את זה בכל הוצאה להורג, המלווה המסור עד לסוף. האיש היחיד שהיה בכל הוצאה להורג. ראש הכלא היה מגיע בין אם היא הייתה קבצן פשוט שידו הגיע אל הכיס הלא נכון או אציל שמצא את עצמו בצד הלא נכון של הגליוטינה. הוא הרים את ידו הקמוצה באגרוף וארבעת השורות של השומרים פתחו בריצה קלה קדימה, שומרים על המבנה ההדוק בו עמדו כשחיכו לה. הם פתחו את הדלתות לרווחה ואליאנה נשמה ברגע אחד את הכל. אור השמש היה לראשון שאליאנה הרגישה. הוא היה חמים במקצת ושפך על המבואה העירומה מכל פריט אור בוהק ששטף את כל החשכה שאגרה בתוכה. הפנסים והלפידים נהפכו למיותרים בין רגע. השעה הייתה אולי קצת אחרי שחר כשהם הוציאו אותה מתאה, אבל בזמן שהלכו בקרביו של פורט דפר השמש הספיקה לעלות מעלה מעלה וכעת הייתה שעת בוקר מאוחרת. הדבר הבא שאליאנה הרגישה הייתה רוח. הרוח של סוף החורף שפרצה מבעד לדלתות. קרה אך לא צורבת. לא היה להם שום צורך בבגדים עליונים או אפילו בפרווה על מנת להגן על עצמה. אדאלן תמיד קרא לרוחות האלה רוחות השינוי. הם היו הרוחות שבישרו על המעבר בין החורף אל האביב. כאשר נשבו הרוחות הללו היו החקלאים פורצים בצהלות שמחה ומתחילים את הכנותיהם לקראת הזריעה של האביב. חיילים היו יוצאים ממחנות החורף ומחמשים עצמם לקראת תחילת עונת הקרבות של האביב. אליאנה תהתה על השינוי שלה. על האביב לתוכו היא צועדת. גופה היה רדום, נשמתה קרועה משנים של מלחמה, שקרים וטירוף, אמונתה בדרכה ואלוהיה לא הייתה איתנה כבעבר. מחשבותיה של אליאנה הסתחררו סביב במוחה בלא מעצור. מה משמעותה של השמש עבורה? ההתעוררות? הקרניים הראשונות המלטפות את פניו של הפיניקס בעודו קם מן האפר לאחר מותו? או שמא זה היה סתם אור, סתם חום, לפני החושך והקור של המוות. הלחץ נבנה בתוך חזה של אליאנה עם כל רגע שעבר. היא אמרה למוות שהיא מוכנה, שהיא תיקח את הצעתו. אבל ברגע זה היא לא הייתה בטוחה כלל. השיחה עם המוות ערערה אותה. היא כבר לא הייתה מוכנה למות, לא כשידעה שיש דרך אחרת, שיכולים להיות לה חיים בעלי משמעות הרחק מידיו של התליין. היא תמיד ידעה שהיא יכלה לברוח מההוצאה להרוג, אבל בעבור מה? היא כבר לא הייתה בין אחיה קנאי הדם, האימפריה כולה הייתה רודפת אחריה והיא הייתה בוגדת בשבועותיה בניסיונה לברוח ולחיות את חייה כניצודה. היא הייתה בוגדת בדם וברזל בשביל חיים בזויים של רדופה. אבל עכשיו... המוות הציעה לה דרך, הוא הציע לה חיים בעלי משמעות. הוא הציע לה את המוות ואת הלידה מחדש. היא תחיה, אבל כקנאית מוות. היא תזנח מעליה את השם אליאנה ותאמץ לחיכה את חמישים השמות האחרים שליוו את חייה. היא לא תעצור את עצמה בשם הכבוד, הדם והברזל. היא תהיה המוות. חופשיה לנהוג בצדק והגינות, ברחמים וחמלה, בקנאות ומסירות שהיא תכתיב לעצמה. 'קנאית מוות', המילים כמעט החליקו החוצה מלשונה של אליאנה. אחד משומריה דחף אותה קלות בגבה, גורם לה למעוד קדימה ולייצב את עצמה בצעד מהוסס. אליאנה הביטה סביב במהירות, מחשבותיה מתנדפות כטל בשמש קיץ. ארבעת טורי השומרים כבר יצאו מבעד לדלתות וכעת הטוו את מסלולם. מאה מטרים הפרידו בין דלתות הכניסה לבית הכלא לכיכר ההוצאה להורג. שאון קהל נשמע מבעד לדלתות ומן הרחוב. צעקות, כל כך הרבה צעקות. צעקות שהרעידו את הכלא ואת נפשה של אליאנה. שומריה דחפו אותה קדימה והיא החלה ללכת, פוסעת צעד אחר צעד לקראת מותה. היא גמעה את המרחק עד הדלתות בפחות מדקה ונעצרה רק לרגע על הסף. היא עשתה את הצעד הראשון ורגליה היחפות שמו לב בהבדל שבהרגשה של היציאה. האבן החלקה והכמעט נעימה של הכלא התחלפה במרצפות משוננות ולא שוות שהכאיבו לכפות רגליה וליציבתה שגם ככה לא הייתה במיטבה. היא נשמה עמוק את האוויר לתוך ריאותיה וכמעט השתעלה אותו חזרה באותו הרגע כשהקור שלו צרב את גרונה ואפה. היא הרגישה את מגע אור השמש בכל אחד מחלקי גופה ומסמא את עיניה לאחר שהייתה שלושה ימים בחושך ובאור הלפידים. "בין כה וכה", אליאנה חשבה לעצמה כמעט בהשלמה, "כעת נולדתי לי מחדש". במאה המטרים שהפרידו בינה לבין הכיכר כשמונים שומרים ושוטרים עמדו כפסלים בגביהם אליה יוצרים חומה אנושית בינה לבין ההמון. מחזיקים אלות ודוחפים אחורנית את הקהל שניסה לדחוף אותם פעם אחר פעם אחורה הם היו שומריה כמו שהם היו תלייניה. מעבר לשומרים היה ההמון. גברים ונשים, צעירים ומבוגרים כאחד, רובם לבשו בגדים בלויים שהיו לא יותר מסחבות קרועות שהונחו על גופם אבל היא ראתה גם כמה וכמה אנשים לבושי בגדי פועלים של המפעלים. אפילו מספר שכירי חרב ולוחמים היו משובצים בין אנשי ההמון, למרות שאלה שמרו על מרחק בטוח מן השומרים. היא לא ראתה אף פרי רקוב עף לעברה, איש לא החווה לעברה בתנועות הלולאה או הגרזן באושר סדיסטי, היא לא הצליחה אפילו לזהות קללות בין צעקות ההמון אבל היא יכלה לראות את הכעס שלהם. ההמון היה תזזיתי ואלים. דוחפים שומרים ואפילו במקומות מסוימים מנסים להתחיל תגרות איתם ובתמורה מקבלים בחזרה מכות מן האלות וכתות הרובים שהחזיקו השומרים בידיהם. ברגע שפסעה מבעד לדלתות הכלא ואל הכיכר ההמון חדל בבת אחת מכל מעשיו ועל הכיכר נפלה דממה לא טבעית שמקורה רק בהתרגשות והציפיה העמוקים ביותר כמו גם בתדהמה וזעזוע. לבושת שק, מוכה וחבולה לעיני כל, בקושי עומדת על רגליה אך בכל זאת יציבה, מבטה מתריס וגווה זקוף בגאווה ששום דבר לא היה יכול לקחת ממנה. חיילת, מפקדת, אבן שהתופת סיתתה לצורתה. אחרי רגע ארוך שבו היא לא העזה אפילו לנשום בציפייה לתגובתו של הקהל אליה הכיכר התפוצצה ונסחפה מחדש אל הצעקות חסרות הפשר והאלימות בין השומרים להמון גברה. עם הצעד הראשון שלה אל עבר בימת ההוצאה להורג נפל לה האסימון וצמרמורת ירדה במורד גווה כשהבינה את פשר התנהגותם. הם לא פה כדי ללעוג לה, הם לא כועסים עליה, הם לא רוצים במותה. הם היו כאן לעודד אותה ולהראות לה את תמיכתם. אלה היו המוחלשים והמדוכאים בין יושבי העיר והאימפריה. אלה היו העניים והבזויים, הקבצנים והלא רצויים, האנשים שמתוכם היא גדלה. האנשים שעבורם נלחמה במשך שנים. היא חייתה ביניהם לפני שנהפכה לקנאית כאחת מן נערות הרחוב וגם לאחר שהפכה לקנאית דם היא זכרה את שורשיה ופעם אחר פעם ניצלה את מעמדה וכוחה החדשים על מנת לדחוף עבור רפורמות בצבא שהיטיבו עימם. אלה היו האנשים שהכירו אותה ואת סיפורה, האנשים שידעו מה היא מסמלת עבורם. תקווה ושינוי בעבורם. דם מדמם ובשר מבשרם, אחת מהם. שומרים נוספים החלו להציף את הכיכר ומספרם כמעט הוכפל עוד לפני שהגיעה אל מחצית הדרך אל הגרדום. אבל לא היה לה אכפת כלל. היא נשמה את צעקות ההמון, היא שמעה את תמיכתם ואת קריאותיהם. היא שמעה את דרישתם לצדק ולחמלה. היא שמעה את זעקתם וצערם על מותה. כמה מן האנשים החלו להיאבק באלימות רבה יותר בשומרים אבל היו נעצרים כמעט מיד, בידי השומרים ובידי ההמון כאחד. הם לא יבזו אותה, לא ברגעיה האחרונים. הם יראו את תמיכתם אבל הם לא ימיטו עליה קלון. הם יתנו לה לסיים את חייה בכבוד המגיע לה. בכל הזמן הזה אליאנה לא הפסיקה להתקדם. פוסעת צעד אחר צעד אל בימת העץ. שומריה מאחוריה ומלפניה לפתו את ידיהם עד שמפרקיהם הלבינו מעוצמה כשהם דרוכים ולחוצים. אליאנה לא האשימה אותם. מספיק היה בניצוץ אחד בשביל להבעיר את כל הכיכר ואולי אפילו את כל העיר אל תוך מהומות רבות. היא לא הייתה סתם גנרלית וגיבורה לאומית ככל אותם גנרלים מנופחים שהסתכלו רק על תחתית גביע יינם. היא הייתה גם חביבת העם ופופולארית מאוד בעייני רבים מיושבי העיר, קטנים כגדולים. היא הייתה אור ותקווה עבורם כאחת מהם. מחשבותיה של אליאנה נעו במהירות מסחררת, מסרבות לנוח לרגע או אפילו לתת לה רגע של שקט לפני סופה. כל אומץ ליבה היה דרוש בשביל להחזיק את גרעין הברזל בליבה שמנע ממנה להתפרק על בימת העץ כאשר נגלה לעיניה בול עץ רחב. הוא היה עגול ועבה, כתמים שחורים וחריצים רבים עיטרו את קצהו העליון. מעידים על קורבנותיו הקודמים. ממרום גובה על הבמה אליאנה ראתה את כל הכיכר נפרשת לפניה. חמש רחובות רחבים שיכלו להכיל בהם לרוחבם כחמישים גברים שעמדו שכם אל שכם ואורכם נמשך קילומטרים רבים אל חלקיה השונים של העיר. מן הארמון ועד לרובעי החנויות, מהמפעלים ועד לשכונות העוני. היא הייתה בלב העיר. עיניה עברו במהירות על האנשים. ראשים רבים, גופים רבים, אלפים אם לא עשרות אלפים שעמדו בכל מקום. אלפי זוגות עיניים שננעצו בה מכל עבר. מהמדרכות והרצפות, מחלונות הבניינים שהקיפו את הכיכר ומגגותיהם. ארבעת שומריה הפילו אותה על ברכיה והניחו את ראשה של בול העץ, היא אפילו לא התנגדה. היא לא זזה, התפתלה או ביקשה רחמים על חייה. היא לא ביקשה לומר מילים אחרונות. היא הייתה עסוקה מדי לשמוע את התאווה בראשה. קוראת לה, לוחשת לה, מפצירה לה, מתחננת בפניה. היא רצה להציף את הרחוב בדם, לרצוח את השומרים שלה, להרוג בלא הבחנה. קולות שקרעו אותה, קולות שלא נתנו לה רגע של מנוחה. שלושה מבין שומריה ירדו מן הבמה וניגשו לעזור לשומרים להדוף את הקהל אחורנית, משאירים את האחרון מבין הגרנדירים לשמור עליה. הוא נעמד מולה ואליאנה ראתה את פניו של תליינה. זה היה הגרנדיר בעל קעקוע האורן תחת עינו הימנית, קנאי הטבע. הוא אחז בשתי ידיו העצומות זרד קטן של עץ ונשם עמוק. השמש כבר עברה את צהרי היום והחלה את מסלולה חזרה מטה על המערב, קורנת אור מאחורי גבו של הגרנדיר. הגרנדיר נשף על הזרד הקטן שבידיו ואליאנה הביטה בתדהמה כאשר הוא החל להתפתל באלימות כאדם המפרכס במים ללא שליטה. הוא צמח והתרחב, הופך ברגעים ספורים אל ענף עץ רחב שהתאים בדיוק לגודל מידותיו של הלוחם. נשיפה נוספת שלחה בו גל טלטולים נוסף והוא החל להשיר מעליו את הקליפה ולצמוח אף יותר. להב חד צמח מקצהו האחד וקליפתו נשרה, משאירה גרזן עשוי כולו עץ חלק ומשויף בידיו של הלוחם. גרזן חד וקטלני לא פחות מגרזני הברזל של חוטבי העצים הטובים ביותר. הוא יכרות את צווארה בלי שום בעיה. הגרנדיר פסע הצידה ונעמד לצידה הימני של אליאנה, תופס את מקומו כתליינה, בעוד מפקד הכלא נעמד מצידה השמאלי. קולו של מפקד הכלא הדהד ברחבי הכיכר והשתיק כמו קסם את ההמון. "רבים שואלים את עצמם מדוע. מדוע שהגנרלית וקנאית הדם אליאנה הילווין תוצא להורג..." אליאנה עצמה את עיניה ונשמה נשימה עמוקה מלאת חרטה משמע השם שלה. אליאנה הילווין. זה לא היה לא שמה ולא שם משפחתה האמיתי. היא מעולם לא זכתה לשם אמיתי. ליתומים אין שם פרט לשם שנתנו הם לעצמם. וודלין נתן לה את השם אליאנה כאשר משח אותה בדמו להיות קנאית דם. את שם משפחתה היא קיבלה מחברת המועצה גרייבס הילווין, האישה שפרשה עליה את חסותה כאשר אליאנה הצטרפה אל קנאי הדם ולקחה אותה אל ביתה. האישה שהתייחסה אל אליאנה כאילו הייתה הבת שלה. את שניהם היא אכזבה. המשך נאומו של מפקד הכלא לא אפשר לה להמשיך להתבוסס ביגונה ורחמיה העצמיים. היא הייתה חייבת לשמוע מה יהיה סיפורם של הקיסר והאצילים שדנו אותה למוות, האם יעזו לספר לעמם את האמת על טבעה האמיתי? האם יסתכנו במהומות שהוצאה להורג פומבית תביא עימה? ליבה החסיר פעימה כשקולו של מפקד הכלא הדהד שוב "אליאנה הילווין בגדה באימפריה, בקיסר, בחיילה ובבני עמה. לפני שלושה לילות ניסתה להתנקש בקיסר עצמו והרגה שלושה עשר ממפקדיו הגדולים והנערצים ביותר בצבא לפני שנעצרה בידי שומריו! בחקירה שנעשתה בעקבות הטבח הנתעב שעשתה נמצאו מוחבאים בחדריה מכתבים זרים מן המערב הנושאים את חותמם של אויבי האימפריה, כסף זר שנועד לאפשר לה לברוח אל המערב כאשר תפעל ותברח ומעל לכל, צו הנושא בתוכו הבטחה. בתמורת ראשו של הקיסר תקבל תואר אצולה בעבור שירותה בנסיכויות המערב. אך הבוגדת נכשלה ונעצרה. למרות מעמדה ושירותה לקיסר, על פשעי בגידתה כנגד האימפריה והאנשים שרצחה נגזר על אליאנה העונש הקשה ביותר שיש בידי האדם לגזור על אדם אחר...". אליאנה לא הגיבה לדבריו, היא ידעה שהוא רוצה בכך על מנת שיוכל להציג אותה יותר כמרגלת מוגת לב המנסה לשקר את דרכה לברוח מן העונש שקיבלה. היא לא תיתן לו את הסיפוק שבכך. היא שתקה ונעצה בו מבט חודר של שנאה. דמה רתח בתוכה, השקר שרקחו בחצר המלוכה היה יותר ממכאיב. הוא היה מבזה. בגידה, בגידה בקיסר ובאימפריה, ועוד עבור נסיכויות המערב?! הנסיכויות שפעם אחר פעם היא נאבקה בצבאותיהם על מנת להציל את האימפריה מדעיכתה ארוכת השנים? הנסיכויות שרדפו את החלש, שכל הונם וכוחם נבנה על גביהם של עבדים ובמחיר חייהם של עשרות אלפי אנשים. זעם רתח בתוך גופה של אליאנה. הם יכלו לומר את האמת, הם יכלו לומר שהיא פשוט רצחה את האנשים הללו ללא סיבה. אבל זה לא יהיה מספיק, הם היו חייבים לגרום לכל אנשי העיר לראות בה כאויבת שלהם. הם היו חייבים להרוס ולהשמיד את המוניטין שלה שעבדה כה קשה בעבורו, ששילמה בעבורו בדמה ובדמם של חברים רבים, על מנת שלא יקומו כנגדם כל אנשי העיר. הם היו חייבים שלא יקום אפילו איש אחד להגן בעבורה, שלא יהיה שום חוק ושום קורא חוק שיוכל להעיד להגנתה. לא משוגעת. בוגדת. הם רצו שלא יקום עוד איש מן הרחובות לאתגר את שלטונם המושחת. ליבה של אליאנה פעם יותר ויותר בזעם עם כל חלקיק שנייה שעבר. מבטה החל מתמקד ונשימתה השטחית הרגישה כאילו ממלאת את ריאותיה ביותר אוויר משנזקקה לו. עוצמה בערה בעורקיה והיא הרגישה את האדרנלין שפעפע בתוכה. שריריה רעדו וגדלו כמתכוננים למאבק. כאב עמום הלם בה כשעצמותיה התרחבו והתעבו, מחסנים את גופה לקראת טלטלות הקרב. זעם, חסר מילים וחסר גבולות שטף אותה. הקולות בראשה התחזקו ותבעו ממנה לפעול, הם תבעו ממנה את הדם והחופש. הם דרשו ממנה נקמה. הגרזן הונף באוויר. אליאנה נשמה עמוק וברגע אחד מוחה הצטלל, היא עשתה את בחירתה. העולם היה מוכן להשמיד כל זכר אליה, האנשים אותם שירתה היו מוכנים לזרוק אותה ואת כל שעתה בעבורם ולשסע את העם בה. אנשיה ראו בה כבוגדת בשבועותיה והוקיעו אותה מתוכם. אבל היא לא תיתן להם את העונג שבניצחון, היא תמחק בעצמה את המוניטין שיצרה לה אליאנה ותיתן לה שם חדש ומוניטין חדש. השיגעון דחף וטרף את מוחה זמן רב מדי. היא לא תדחוק אותו יותר, היא לא תאחוז בשאריות ישותה הגוססת, היא תתמסר אליו. היא תיקח את הצעתו של המוות. היא לא הייתה יותר אליאנה, היא לא הייתה יותר גנרלית ולוחמת בצבא האימפריה, היא לא תהיה יותר קנאית דם. היא תעטה על גופה שם חדש. חמישים שמות. היא תהיה קנאיתו של המוות, האחת והיחידה לאורך אלף שנות הידע שהשתמרו בידי קנאי העולם. אליאנה לקחה את נשימתה האחרונה כשהגרזן הונף מטה וזימנה לתוכה את תאוות הדם.