אור השקיעה הסתנן בקושי מבעד לוילונות, אך היה די בו בכדי להאיר באורו האדמדם את חדר המסעדה. החדר, שהיה בגודל של אולם נשפים, הכיל עשרות שולחנות עגולים שהיו ערוכים בקפידה שהיו יכולים להכיל סביבם משפחה בת עשרה נפשות ללא קושי. למרות המרחב והשולחנות הרבים, החדר הכיל בתוכו רק כעשרים איש שסבבו סביב אחד השולחנות הגדולים. חלקם ישבו עדיין בכיסאם, קפואים בתנוחתם המאיימת. חלקם עמדו על רגליהם. כולם לבשו מדי צבא ירוקים מגוהצים וכבדים מרוב מדליות ואיתם זוג מכנסי צמר לבנות. רק דמות אחת הייתה שונה בתוך קבוצת החיילים הירוקים. היא לבשה מדים צבא בצבע בורדו עמוק ומכנסי צמר תואמות, ידיה היו מכוסות בזוג כפפות לבנות אלגנטיות וראשה מוסתר מעט תחת כובע שחור. אך מה שייחד אותה במיוחד מכל הגברים והנשים סביבה במדים הייתה מדליה יחידה שהייתה נעוצה על דש מדיה, מדליית זהב בצורת של טיפת דם שבליבה אבן אודם מלוטשת. רק מדליה אחת שייצגה את ייחודה על שאר אנשי הצבא שבחדר. היא לא הייתה רק גנרלית, היא הייתה גם לוחמת. הדמות הסתובבה סביב השולחן בנינוחות, עוברת מאדם לאדם במהירות וקלילות מועצמים, על טבעיים. האישה הרימה את ידה מצווארו של אחד הגנרלים שלידה ושלפה את סכינה מתוך צווארו בתנועה אחת חלקה. כעשרים אנשים היו סביב השולחן, רק שלושה נותרו בחיים בזמן הבלתי ייאמן של דקה מאז החלה האישה את מסע ההרג שלה. היא נעה בחינניות של טורף אל שלושת הגנרלים שנותרו, מסחררת בשלוות נפש את סכינה שכבר היה אדום לחלוטין וטפטף דם לכל עבר. רעב מטורף בער בעיניה בעודה צועדת לעברם. אחד הגנרלים ניסה לשלוף את חרבו בעוד שהשנייה שלפה במגושם אקדח בריח צור מצד גופה. האישה במדי הבורדו התחמקה מתחת להנפתו המהוססת של הגנרל החמוש בחרב ודחפה את הסכין בקרירות אל תוך עינו. הוא מת בתרם גופו פגע בקרקע. הגנרלית צרחה באימה וכיוונה ביד רועדת את האקדח לעברה. לפני שהיא הספיקה לסחוט את ההדק הלוחמת זינקה קדימה ותפסה בידה הרועדת של הגנרלית, ולחצה על מפרק כף ידה בעוצמה על טבעית, מפצחת את מפרק ידה של הגנרלית באותו המאמץ שהייתה מוחצת עלה. הגנרלית הפילה את אקדחה ודידתה אחורה, עיניה מלאות אימה ופיה ממלמל תחינה לרחמים מבלי שיגיב כלל לכאב מן העצמות המרוסקות במפרק ידה. הלוחמת הרימה את האקדח שהגנרלית הפילה והצמידה אותו לליבה של הגנרלית. צליל הירייה היה הצליל היחיד שעלה מהחדר בדקה מלאת הרצח החולפת. איש מקורבנותיה לא אמר דבר, לא הספיק לומר דבר, פחד לומר אי דבר, לפני שנלקחו חייו. אך גם צליל הירייה לא הצליח לאחוז בחדר ונעלם כעבור רגע, נטרף גם הוא בדממת הטבח. הלוחמת זרקה הצידה את האקדח המעשן והחלה לפסוע באיטיות אל הגנרל האחרון שכרע על ברכיו לפניה. האיש היה צעיר, עם בלורית שחורה שופעת ועיניים ירוקות מלאות חיים ואימה, גופו היה חסון כשל לוחם מיומן, ובכל זאת הוא אפילו לא נאבק לחייו. הלוחמת כרעה על ברכיה כך שפניה היו ישירות אל פניו. קולו היה חלוש ומלא אימה "אני... אני מתחנן בפניך! בבקשה! רחמי עלי! אני לא אספר דבר!" האישה סחררה את הסכין בידה והניפה אותו בקשת רחבה, שורטת את פניו הנאות באלכסון, מלחי ועד מצח קורעת את פניו לשניים. צרחות הכאב של האיש הפרו את השקט והדהדו מכל עבר. האישה לחשה ברוך, מדברת לראשונה מאז החלה את מסע הקטל שלה. "יש חמישים שמות למוות... ואני כל אחד מהם". בתנועה חלקה ואחרונה היא הטביעה את הסכין בצווארו של הגנרל וקמה על רגליה.