בתמונה מופיע רומיאו/רמי/ראם
שופע בשמות (חח)
יש לו עניים יפות
תהנו מהפרק ;)
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
ליאם
קרני השמש שחדרו לחדרי מתחילים לחמם אותו.
אני מתגלגל ומתהפך ומנסה להמשיך לישון, אין לי מצב רוח התעורר אני לא רוצה להתעורר אני רוצה להמשיך לישון.
"בוקר ליאם קדימה" קול חלש נשמע.
"עוד חמש דקות" מילמלתי וקברתי את פרצופי בכרית.
"ליאם די אין לי כוח להעיר אותך כל בוקר קום עכשיו בלי שטוית" הקול החלש הפך לחזק
"טוב אלינור אני עכשיו קם לכי תעירי את הבנים" אמרתי לה
"ליאם יאלה כשאני באה את כבר לבוש ומחכה לי למטה"
"טוב אמא" אמרתי בצניות
"מצחיק מאוד מטומטם" היא יצאה ותרקה את הדלת.
באמת שבקרים זה הדבר הכי גרוע ומעצבן, ויותר מעצבן שאני צריך לשחק את עצמי כתלמיד כיתה י' כאילו יש לי חיים חוץ מהשיעןרים הלא חשובים האלה, לא כאילו ברצינות לא יבואי עלי ברחוב וישאלו אותי מה זה משפט פיטגורס או מה הגורמים לפרוץ מלחמת העולם הראשונה.
השיעורים אמורים להיות יותר בכיוון של להכין אותנו לחיים האמיתיים, לא ככה?
אבל מי אני? אני איזה איש-זאב שבה למנוע משהו שכבר בערך קרה.
"את הולך להמשיך לבהות בדלת או שאתה הולך להתעורר לחיים שלך?" לואי נכנס ושאל אותי.
"לו-לו אין לי כוח לכלום" עניתי
"אתה נשמע מיואש מהחיים,מה קרה לי-לי" הוא שאל והתישב בפינת המיטה.
"באנו מאחור מידי, לא יכלתי למנוע כלום ועכשיו היא כבר השתנתה ועוד כמה ימים יש ירח מלא והיא מתחמקת מימני ואני לא יכול לעזור לה ככה"
"ובמשפט אחד?" הוא שאל
"מיואש מהחיים" אמרתי והוא הינהן כהסכמה.
"מה קרה?" שאלתי אותו
"סתם, נו לא יודע אוף אולי נחזור כבר לפילדלפיה משעמם פה" הוא אמר
"לו זה משהו אחר נכון?" שאלתי
"מה? לא כאילו כן לא יודע ראיתי מישהי והיא ממש חמודה" הוא אמר בטון חלמן
"איך קוראים לה?"
"ניקול" הוא ענה
"תיאור במידית" התחלתי לצחקק
"מה זה שיחת בנות?" הוא שאל ופרץ בצחוק ואני אחריו.
"טוב שני מגודלים בעלי עיניים זוהרות ושיניים שבאות משום מקום קומו עכשיו ליפני שאני באה עם דלי של מים" אלינור ניכנסה וקטע את 'שיחת הבנות' שלנו
"טוב אני הולך" לואי אמר ומיהר ללכת.
"פחדן" מילמלתי לעצמי.
"קום עד שלוש" אלינור הוסיפה
"אחד...שתיים...שאלו-"
"הלכתי" היא חייכה חיוך מרוצה ועזבה את החדר.
עשיתי את כל הדברים שעושה בן אדם נורמלי בבוקר.
ירדתי למטה וראיתי את אלי והבנים מדברים
"ליאם התה שלך מוכן" אלי צעקה לעברי
"טוב טוב לא צריך לצעוק" מילמלתי
"תקשיבו לי אני הכי קטנה פה אבל הכי אחראית חבורת תניקות אז את תעצבנו אותי אנ-" אלי נקטע כי הטלפון שלה צילצל, יכולתי לראות לפי התמונה שזו אוליביה והיא בתמונה.
"הלו אוליביה... כן... אין מצב... את בטוחה... אומיגאד... אני לא מאמינה... טוב טוב אל תהרגי אותי... איזה חמוד הואאא... די זה מה הוא אמר לך?... איזה נסיך... טוב היום שופינגג... טוב בי חולה עלייך" אלי חזרה למטבח מחויכת, וזה מוזר זה לא קורה בבקרים.
"מה קרה?" שאלתי אותה ואז הרגשתי משהו רטוב על העורף שלי.
זה היה טיפה מהעגבינה מהכריך של נייל
היסתובבתי לעבור והוא פשוט התעלם.
איזה יופי ניילר ממש בוגר מצדך.
"כלום, איזו ברת מזל אוליביה" היא מילמלה
"למה?" שאלתי
"ראם החמוד הזה לוקח אותה לדייט היום בערב" היא אמרה מאושרת
"אני לא אוהב אותו.."
"אפחד לא שואל אותך, צ׳או תינוקות עפתי מפה לא רוצה להדבק מהבורות שלכם" היא אמרה לקחה את תיקה ויצאה מהבית.
"יואו לי-לי מה קרה אחי, העיניים שלך זוהרות" הארי בא ומניח את ידו על כתפיי.
"לאוליביה יש דייט עם רומיאו" מלמלתי בעצבים.
"אחי תרגע לא יקרה כלום אהבת נעורים לא עושה רע לאף אחד, היא תסתדר" הוא אמר מהדק את אחיזתי על כתפיי.
"זה רומיאו של זאק, אני לא אוהב את הבחור הזה"
"ליאם אתה חייב להרגע-"
"אנחנו מאחריםםםםםם" נקטע על ידי לואי.
"יופי יש לנו שיעור מוזיקה עם סול והיא תהרוג אותנו עם נאחר לה שוב" הטחתי את אגרופי על השולחן.
"קומו לאוטו כולכם... עכשיו" כולם עשו את מה שאמרתי.
יצאתי נעלתי ת'דלת והתחלנו בנסיעה לכיוון בית הספר.

כנכנסנו לבית הספר ראיתי את אלי מקפצת ליד הלוקר אל אוליביה ואת מאליה מגלגלת עיניים שוב ושוב.
חשבתי שאולי אני אנצל את האיש זאב שבי ואציץ, היא לא חייבת לדעת.

-השיחה של אוליביה אלי ומאלי-
"איזה רומנטי הוא" אלי אמרה.
"איכ יותר מידי קייצי" מליאה אמרה.
"תשמחי לחברה שלך" אלי העירה לה
"לאן הוא לוקח אותך?" אלי הוסיפה.
"הוא אמר שזה מקום שאני מאוד אוהב" היא ענתה לה
"איפה את אוהבת ללכת?" אלי שאלה.
"ים, יער לא יודעת מקומות שקטים" אוליביה ענתה
"דייי את חייבת לספר לנו הכל!" מליאה אמרה בקול של פרחה.
"מאלי את לא עוזרת" אוליביה העירה לה.
"כאילו שזה הדייט הראשון שלך, ובכלל הוא מצא חן העינייך?" מליאה אמרה בקול ארסי.
"כן זה לא הדייט הראשון ולא הוא לא מצא חן בעיניי אבל הוא ממש חמוד" אוליביה אמרה.
"והעיניים שלווווו" אלי הוסיפה
"כן העיניים..." אוליביה מילמלה.
"אבל אם הוא לא מלא חן בעינייך למה את הסכמת ביכלל?" מאליה שאלה.

"אחי זה שקוף אתה מקשיב להן" נייל נעמד מולי.
"מה? לא...אוף שדון...פשוט בוא נלך לכיתה" אמרתי מהסס במעט.
"למישהו יש קראשי?" נייל התחיל לצחקק.
"לי?, אחי צא מהסרטון שאתה חיי בו" צחקתי איתו.
"מה אתם עושים?" מליאה וקפצה על גבו של נייל.
הם התחברו ממש מאז שבאנו לפה.
"סתם צוחקים אל הטימטום של ליאם, רוצה להצתרף?" נייל ענה לה
"למה שליאם יצחק על עצמו?" אוליביה אמרה.
"אמרתי לך טימטום של ליאם" נייל אמר ומשך בכתפיו.
"אכן טימטום, אבל אני לא רוצה להדבק מיזה. אלי בואי" אוליביה אמרה ומשכה איתה את אלינור.
"ומה איתי ביצ׳?" מאליה אמרה בכל נפגע.
"נייל יביא אותך אני לא דואגת" היא צעקה לעברה.
"תיקראי לי ניילר, ניילר הורןןן" הוא צעק לאוליביה.
"טוב ניילר" היא ציחקקה והיא ואלי נעלמו בסוף המסדרון.
"יאלה ניילר אני לא רוצה לאחר לשיעור של סול... דיו דיו!" מליאה צעקה לנייל והוא החל בריצה לחדר מוזיקה.
התקדמתי אחריהם לכיוון הכיתה, תלמידים שעברו במסדרון ציחקקו או שפשוט התלחששו.
זה הדבר היחידי שאנושיים טובים בו, הם יעדיפו לדבר מאחורי הגב על בעיות מאשר פשוט לפנות לאותה בעיה בפרצוף.
אם לי היתה בעיה עם מישהו או משהו היתי עומד מול הבעיה פנים אל פנים.

ניכנסנו לכיתה הצילצול הושמע ליפני מספר דקות וסול המורה למוסיקה ניכנסה לכיתה ואני המשכתי לשקוע במחשבות שלי על שלל דברים...

"חושב יותר מידי, חושב יותר מידי אדון פיין" סול פנתה אלי והוציא אותי ממחשבותי.
"מה??" היסכלתי עליה.
"הנושא של השיעור היום הוא מחשבות, המון שירים או מוזיקה קלאסית ומנגינות מתבססים על מחשבות. מחשבות טובות או מחשבות רעות כולן משפיעות על חיינו, על הדרך באה אנו מתקיימים ואפילו משפיעים עלינו פיזית."
סול החלה בשיעורה.
"כמו שאמרתי מחשבות איתנו כל הזמן משפעים עלינו והופכים אותנו למה שאנחנו היום." במשיכה בדבריה.
"המורה סול אלו כולה מחשבות כאילו שמישהו אי פעם ניכנס לדיכאון בגללן" אחת התלמידות אמרה.
"תתפלאי לגלות שכן" סול ענתה לה
"אוליביה יש לך משהו להגיד בנושא?" סול שאלה את אוליביה
"למה אני?" היא החזירה לה בשאלה.
"כי את תמיד אומרת דברים חכמים, אז יש לך משהו להגיד או לענות לאמליה?"
"כן, מחשבות כשחושבים על זה הם חלק בלתי ניפרד מאיתנו כל הזמן אחנו חושבים, אפילו המחשבות שלנו באים בחלומות שלנו, ואמליה מחשבות כן יכולות להכניס אנשים לדיכאון בזמן שאנשים חושבים יותר מידי מחשבות שליליות לגבי עצמם או הסביבה ואז הם חושבים יותר ויותר ובום הדיכאון בדרכו" אוליביה סיימה את דברייה ושרר שקט בכיתה מה שגרם לאוליביה לכחכח בגרונה.
"תודה אוליביה" סול אמרה.
"שירים עצובים ניגררים בשל מחשבות עצובות או מקרה עצוב שקרה, ומחשבות חיוביות הגורמות לשמחה אושר ואופטימיות גורמות לשירים להשמע אופטימים ושמחים יותר בשני מילים מלאי חיים" סול הוסיפה
כך השיעור נמשך ואני מרגיש שזה היה דו שיח בין סול לאוליביה
"בהייה בשעה 12" מאליה לחשה לאוליביה.
"מודעת" אוליביה ענתה בפשטות והמשיכה להקשיב לסול.
"דוד אתה בוהה וזה שקוף!" אלי לחשה לעצמה ושמעתי.
"אחי היא צודקת" לואי אמר
(לואי יושב ליד ליאם ואלינור יושבת מאחורי אוליביה ומאליה)
"אדון פיין ואדון טומלינסון אם השיחה שלכם מעניינת כל כך למה שלא תשתפו את כל הכיתה?" סול פנתה אלי ואל לואי
"בעיקרון לא אבל את באמת רוצה לדעת?" לואי אמר בהרמת גבות.
"הבה נמשיכה" סול אמרה והמשיכה בשיעור.

הצלצול משמע מרחבי בית בספר מעיד על סיום יום הלימודים.
ראיתי את אוליביה ליד הלוקרים ורצתי לכיוונה
"אוליביה אנחנו צריכים לדבר"
"אני לא חושבת"
"אוליביה עוד כמה ימים יש ירח מלא ואני רוצה לוודא שלא יקרה לך כלום"
"לא יקרה כלום ליאם אני אהיה בסדר, מה זה הלחץ הזה"
"הלחץ הזה הוא בשביל לוודא שהציידים לא יתפסו אותך"
"טוב ליאם תודה על הדאגה אבל אחי עזר לי"
"איך?"
"מצאתי לעצמי משהוא שמרגיעה אותי"
"וזה?"
"מוזיקה"
"הדייט שלך היום?"
"אתה הקשבת לשיחה שלי ושל אלי???"
"ל...כן"
"טוב זה כן זה היום ואין לי מה ללבוש ואלי צריכה לקחת אותי לקניות"
"תהני ותיזהרי ואל תתלבשי חשוף מידי!"
"טוב טוב אבא זזתי"
אוליביה באה ללכת אך תפסתי במפרק ידה ונשקתי לה בלחי.

"רק שתדעי אני לא אוהב אותו" הוספתי
היא ציחקקה והלכה.