מי שבתמונה זה זאק האחד והיחיד...
טוב תהנו מהפרק תצביעו ואני אשמח שתגיבו זה עוזר לי ומגביר את הרצון שלי לכתוב
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
קמתי באמצע הלילה...
השמיכה היתה על הריצפה וגם הכרית
איזה נזק אני.
אין לי מה לעשות
משעמם לי ואין אני לא עייפה...
בוסף החלטתי לראות את מכוניות אני אוהבת את הסרט הזה...
"ספידי מקוויןןן"
"עאעאעא קדימה"
"גו ספידי גו ספידי"
התחלתי לשיר לצעוק הכל.
"אוליביה מילר סתמי פיך!" ניק צעק.
"אופסי דופסי" מילמלתי.
ניסיתי ללכת לישון, זה הרגיש כמו נצח...
מה השעה ביכלל? 02:37 מהההה אוףף.
אולי אני אלך לטייל?
בשתיים בלילה, לא אני אוותר
טוב אולי אני אקרא משהו?
יומנו של חנון?
לא
המעמדת?
לא
ארץ האגדות?
אני אוהבת את הספר אבל לא
אביב המורדים?
לא
זאבים?
לא
טוב נעצום את העיניים וניבחר...
אמ אמ אמ אמ בום ומה ניבחר???
זאבים
איזה כיף דווקא הספר הזה...
אולי אני אקח את כדורי השינה של אבא?
לא אבא יכעס אלי.
התחלתי לקראו והספר הזה מעניין אני אספר בקצרה: כשעלמה בת ה16 מתעוררת בבית חולים אחרי תרדמת עמוקה נודע לה שחברתה הטובה יובל מתה ושהחשוד הוא תלמיד מבית הספר שלה דן...

אחלה ספר.
השעה עכשיו 6:25 ונישארו לי שלושה פרקים לסוף.
חשבתי לעצמי שלישון אני לא אצליח.
זה החלטתי להכין ארוחת בוקר...
הכנתי לנייק קפה כמו שהוא אוהב עם מלא קצף מעל ולי הכנתי שוקו חם ושמתי מיני מרשמלוים
הכנתי גם עוגת סופלה בטעם לוטוס...
לא יודעת מה איתכם לוטוס זו העוגיה הכי טעימה אוור...
הכל היה מוכן עליתי לחדר של ניק עם הקפה ועוגה והערתי אותו.
אני יודעת שמוקדם אבל זה לא טעים כשזה קר.
"ניק קום, קדימה הכנתי אוכל הוא לא טעים כשהוא קרה"
"עוד חמש דקות קטנטונת"
"אחד אל תיקרא לי ככה, שתיים אין חמש דקות ושלוש אנחנו נאחר"
"מה השעה עכשיו" הוא קפץ מהמיטה.
"06:40" עניתי.
"לעזאזל איתך"
"הכנתי קפה ועוגה"
"תודה"
קמתי והלכתי לחדר שלי.
אני צריכה להחליט מה ללבוש...
אולי החולצה הזו והמיכנס?
לא איכ
אולי זו עם הסוודר ושורט?
לאלא
אולי את זה וזה?
לא ממש לא
בסוף לבשתי מיכנסיים בסיגנון של בוב מרלין אבל בלי בוב מרלין אלא בצבע לבן עם דוגמה של פילים צבצע סגול כהה ובהיר וגם תכלת
עם זה שמתי חולצה סגולה כהה ושמתי סוג של קפוצון גדול מידות שחור, שמתי אולסטר נמוכות לבנות.
השעה עכשיו7:00 לקח לי בערך 20 דקות להתארגן.
הלכתי לבדוק מה עם נייק.
כשניכנסתי הוא ישן אבל הוא גם אכל!
"ניק ניק ניק בוקר בוקרררר" התחלתי לקפוץ לו על המיטה
"בובובובוקר טוב, בובובובוקר טוב ומה אמר הפיל לדוב: 'בובובובוקר טוב' ומה אמר הדוב לפיל:'-"
"לכי לישון יפדופילת" ניחק צעק.
"זה לך לישון יפדופיל ילד דבעאה" היתישבתי עליו.
"קומי יפילה!"
"לא לא זו לא הדרך יש מילות קסם והן עושות פלאים!"
"קומי פילה, בבקשה"
"תחשוב שוב"
"קומי עכשיו עו שאני מדגדג אותך!"
"בי נייק יום טוב" קמתי מהר ויצאתי מחדרו
היתקשרתי לאלי
-שיחה-
"את אחיינית שלי ואת תספרי לי אלי הכל בישביל זה שלחתי אותך!" קול די מוכר דיבר
"אללליי" צעקתי.
"דוד די אני צריכה ללכת" שמעתי את אלי.
"הי אלי הכול בסדר"
"כן 100% אני ומאליה נבואו עליך עכשיו טוב?"
"אחלוס"
"צאו"
"בי, בי"
-סוף שיחה-

'מוזר' מילמלתי לעצמי.
"ניקולס רומיאו מילר! רד מיד" שמעתי את קולו של אבי
"אבאאאאאאאאא" קפצתי עליו
"תינוקת שלי"
"מתי באת?"
"אתמול בלילה"
"אבא?" נייק אמר בנימה שואלת
"בכבודו ובעצמו" ציחקקתי כשאני עדיין תלוי עליו.
"אבא?" נייק שאל כאילו הוא רואה רוח.
"אוי שקט, בא לפה" אבא שלי אמר ונייק רץ עליו וחיבק אותו
אותנו...
הרגשתי שוב את המשפחה הקטנה שלנו
שמחתי זו הרגשה נעימה...

דלת הבית נפתחה אלי ומאלי היו שם
"בנות באו גם אתן!" אבא שלי ציחקק והן רצו..
הן כמו הבנות הקטנות השניות שלו...
"טוב יש לנו בית ספר להגיעה עליו" אמרתי חנוקה מהחיבוק הענקי...
"צודקת, יאלה ילדודס אני הולך לישון" אבי אמר ושיחרר את החיבוק.

"אלי עם מי דיברת?" שאלתי כשניזכרתי השיחת טלפון.
"סתם דוד שלי" מילמלה לכיווני.
"מי אוכלת פיצה על הבוקר?" שאלתי כי הרחתי ריח של פיצה.
"מאליה?!?!". אני ואלי הסתכלנו עליה והתחלנו לצחוק.
"טוב יאלה..." מאלי היה מובכת.
התחלנו ללכת ודיברנו על כל דבר אפשרי מהלבוש המגוחח שלי עד לזה שהמורה לפיזיקה חופר ומי זה לקלואי המעבנת.
צחקנו הרבה והאנשים שהלכו הסתכלו עלינו כאילו נחתו מהירח...
רם התקדם עלינו "בוקר טוב"
"בוקר טוב (?)" אמרנו או יותר בכיוון של שאלנו...
"אני שמח לשמוע בוקר טוב מימכן" הוא חייך עלינו
"אתה לא אמור להיות עם זאק? כמו אחי לדוגמה?" שאלתי
"לא עזבתי את זאק הוא הפך לבילתי ניסבל" הוא משך בכתפיו.
"זה אפשרי?" אלי מתחילה לחשוד.
"כניראה" הוא מילמל.

המשכנו לדבר ולדבר והבנות התחברו לרם
הוא ממש חברותי ואיכפתי.
הצילצול קטע את הדיבורים.
כל אחד הלך לכיתה שלו לי היה עכשיו סיפרות כי אני מגבירה סיפורת.
אני ממש אוהבת את המורה, כולם אוהבים אותה.
היא לא אוהבת שקוראים לה 'המורה' או בשם משפחתה, היא רוצה שכולם יקראו לה בשמה הפרטי מאגי.

"בוקר טוב, תלמידי האהובים. הבטחתי לכם שנלמד על רומיאו ויוליה אז בואו נתחיל" מאגי אמרה.
אני ממש אוהבת את הסיפור הזה, זה מראה על אהבה כל כך חזקה יוליה לא היתה באמת מתה אבל רומיאו שממש אהב אותה לא יכל לחיות בלעדיה...
אבא היה מספר שאמא מאוד אהבה את הסיפור הזה ולכן השם השני של נייק זה רומיאו ושלי זה יוליה (משהו שלא ידעתם בום-הערת כותבת)
"אוליביה את איתי? את קצת מרחפת" מאגי אמרה.
"כן מצטערת"
השיעור נמשך אך לא היתי מרוכזת בפעם הראשונה לא היתי השיעור אני היתי במקום אחר לגמרי.
"אוליביה תישארי אחרי השיעור" מאגי אמרה.
"אוהוווווו" קולות נשמעו ממספר תלמידים.
"סתמו, כיתה של מפגרים" אמרתי.
"שקט תלמידים!"
"יואו איזה מטומטמת אולי היא בחודש?" אחד הבנות לחשה.
"וואלה כפרע מה ניראה לך שאני לא שומעת?" התחלתי להתעצבן
"חכי חכי להספקה, עם מגי לא היתה פה אני היתי יוצאת עליך" היא מילמלה.
יופי עכשיו פתחתי תיק אצל איזו פרחה יופי אוליביה.
כשהשיעור ניגמר התחמקתי ממגי.
"תיראו אותה בורחת היא יודעת שאני אוכלת אותה בלי מלח" הפרחה הזו
"פרחוש קטנטונת גזגזי לי מהחיים"
"למי קראת פרחה?" אוי למות היא רוצה.
"וואלה לך"
"לא ואת" אני עוד אשבור לה את הפרצוף.
"טוב כפרה בלי ה-כ' רדי לי מהווריד"
"את קראת לי פרה?!?" איזה קול אלוהים!
"חלילה לי קראתי לך כפרה בלי ה-כ'" אמרתי והמשכתי ללכת.
איפה מאליה ואלי לעזאזל....
"יואו אוליביה מה קרה?" ראם קפץ עלי.
"אין לי כוח, אל תזיין תשכל"
"האי מה קרה? בואי לחיבוק רומיאו" הוא פרס את ידיו, היסתכלתי עליו כלא מבינה
"יבשת אותי..." כשהוא אמר את זה קפצתי עליו לחיבוק
"יותר טוב?" הוא לחש
"כן" שיחררתי מהחיבוק המפורסם של רמי
(רומיאו זה השם המלא של ראם או רמי)
(ראם ורמי אלו כינויים שלו)
"יופי עכשיו דברי"
"מה זה שיחת נפש??" התחלתי לצחקק בזמן שאנחנו הולכים לכיוון הלוקר...
"לא זה שיחה שבנות עושות, יאק" התחלתי לצחוק...
ראיתי מרחוק את מישהי שמזכירה את אלי,
כן זו אלי...
"בי ראיתי את אלי" התחלתי לקפץ ורצתי ולא חיכיתי לתגובה מראם
כשהתקדמתי שמעתי אותה מדברת עם מישהו
"אלי מה ראם הזה עושה איתכן?"
"הוא עזב את זאק הוא ממש נחמד"
"לא לא יש סיבה למה הוא מתנהג ככה"
"לא לכל דבר יש סיבה דוד"
"אל אוקיי אל אני בטוח שיש סיבה"
"דוד, אתה לא מכיר אותו וישר שפוט"
"זה מה שהחיים לימדו מתוקה"
"לא לא אתה סתם רוצה להלחיץ אותי"
"אני דואג לך"
"די דוד אוליביה בטוח מחפסת אותי"
"את עוד תספרי לי הכל"
"בי דוד אוהבת אותך"
"אתן פשוט תימימות"
"בי אלי, אני אוהב אותך, ככה את מסיים שיחה עם אחיינית שלך?"
"בי אלי"

אוקי הקשבתי לשיחה זה לא בסדר
"פסס אלי" אני פשוט מובכת הקשבתי לשיחה היתי צריכה ללכת.
"את שמעת נכון?" פאק היא יודעת
"כן..." השפלתי את ראשי.
"את יודעת עם מי דיברתי?"
"לא אלי אני נשבעת"
"יופי עכשיו בטוח שמאלי מחכה לנו" היא הניחה את ידה על צוורי וקירבה אתי לחיבוק.

הלכנו לחפס את מאליה וכשמצאנו אותה היא היתה עם ראם בשולחן הקבוע שלנו ואחורינו ליאם ושאר הבנים ובפינה מרוחקת ראיתי את נייק ואיכ יולי עליו טוב לא משנה.

"שמנה" אלי צחקה
"האיי זוכרת אמרו לי כשאני רעבה תאכלי ואם קוראים לך שמנה תאכלי גם אותי אז תיזהרי" מאלי אמרה וראם התחיל לצחוק
אני ואלי הלכנו לקנות אוכל.
"שלום גבירותי הצעירות" אמרה בלה האחראית של הקפיטריה
"צהריים טובים בלה" אני ואלי אמרנו בוזמנית
"מה תרצו?"
"פיצה וקולה" אמרתי בלי לחשוב פעמיים
"אני אקח בורקס ופיוז טי" אלי אמרה
"המנות הקבועות" בלה ציקחחה לעצמה.
היא הגישה לנו אמרנו תןדה נו למאלי.
"אתן בחיים לא תגוונו, נכון?" מלאי אמרה כשהתישבנו.
"לא" אמרנו והתחלנו לאכול.
"שקט פה" ראם אמר.
"כשאתה אוכל-" התחלתי להגיד ואלי סיימה את דברי: "את שותק-" ואת אלי מאלי המשיכה: "ונהנה" הוא הבין מה קרה והתחלנו לצחוק בקולי קולות
פרצופים הופנו עלינו וראיתי את ליאם איך הוא בוחן את ראם
אין מצב שאלי היא האחיינית של ליאם כאילו העיניים שונות הוא עצום והיא פיצית, לא ניראה לי...
"מה הקטע של ליאם הזה הוא יורה חצי לייזר מהעניים שלו לכיווני" ראם התחיל לדבר אחרי השקט שסרר לאחר שצחקנו.
"לא יודעת וזה לא משנה, נכון? לא שואלת תמשיכו לאכול" הם ציחקקו לדברי ואבל בסוף עשו את מה שאמרתי להם.

היום עבר ממש סבבי בבי חוץ מהקעט שליאם תוקע מבטים לרמי,
רמי בא עלי כדי לעזור לי בפיזיקה
וכשאני ורמי דיברנו על זה המבט של ליאם איך להגיד את זה
הוא שנא את הרעיון הזה

רמי נישאר לארוחת צהריים פלוס ערב אבא שלי אוהב אותו יש להם במשותף קבוצת כדורגל אהובה וכל השטוית האלו, אבא שלי פגש רק את זאק והוא לא מת עליו.
אני מבינה למה...
אחרי שרמי הלך ישבנו אבא נייק ואני וראינו כל מיני סרטים והשלמנו פערים והיה כיף אני מרגישה קירבה חדשה נייק אני מרגישה שאנחנו יותר משפחה...