אז הינה אנחנו בפרק שלושים👏
אני מקווה שאהבתם עד עכשיו את הרעיון
אל תשכחו להגיב ולהצביע❤

חושך הכל היה חשוך היו להבות בודדות שהעירו לצידה של אוליביה היה ליאם הוא הסתכל עליה הם ניסו להגיע אחד אל השני אך ללא הצלחה.
רעש של מתחכת נפגשת עם מתכת נשמע.
הוא העביר סכין חדה על הכלוב.
התלחששיות נשמעות ועינייה של אוליביה מתחילות לדמוע היא יודעת מה יקרה.
הוא הסיג את התיבה והוא צריך מפתח.
"תשחרר אותנו!" צעקה ואז הרגישה משהו בחד בבטנה, זה היה חץ שנורה לעברה.
"זה לא יעצור אותי!" צעקה שוב.
וחץ נוסף נורה לעברה ופגע ברגלה והיא זעקה מכאב וליאם חש בכאב שחשה.
"בייבי, תסתכלי עלי" לחש לה.
היא הרימה לאט את ראשה ורואה את האדם מחזיק את הסכין על גרונו.
"לא תשחרר אותו"
וחץ פגע בכתפה.
"הסכין הזו עשויה מכסף, מסכן איש הזאב לא?" חתך את כתפו של ליאם אשר זעק בייסורים
"מה אתה רוצה?" שאלה
"את המפתח!" צעק.
אוליביה החלה להוציא את החצים והדם המשיך לזרום מחוץ למערכותיו.
"ליאמו?" זחלה לעברו.
"בייבי אני בסדר" לחש סוגר בכוח את עינייו.
"אתה לא" אמרה ודמעות זחלו מעינה במהירות.
"אנחנו נהיה בסדר" אמר בביטחון אך באותו הרגע סכין הכסף חדרה אל תוך עורו ופגע בליבו אשר מפסיק לפעום.
"לא! ליאם! לא!" צעקה.
החושך עטף אותה, היא לבד אין אף אחד לצידה.
"מה אתה רוצה חתיכת צפרדע!" צעקה וחץ נשלח לעברה פוגע בכתפה השניה.
היא ליטפה את פניו שלי ליאם מנשה למצוא רוח חיים אך כלום, היא נשקה לשפתיו מקווה שיפתח את עינייו היפות כמו באגדות אך כלום.
"את לבד, תמיד הית לבד" לחשושים מסבבה.
"תעזבו אותי" ושוב חץ.
"ליאם עזב אותך!"
"הרגתם אותו!"
"כמו שעשינו לניקול?" שאל ונדלק אור והיה ניתן ליראות את ניקול ללא רוח חיים שוכבת בדם של עצמה.
"או אלינור?" ועוד אור נדלק וראו את אלינור חסרת רוח חיים גם היא.
"או מאליה?" וכך גם היא.
"או לבנים?" וראו את נייל לואי הארי וראם שכובים זה לצד זה.
"ליאם? אוקטיביה? אמיל? אנגלה? בנגמין?" גם הם החדר הואר ככל שנראו גופות של אנשים.
"נייק ואדם? את תוהה איפה הם, אז הינה."
הם כל המקום הואר והיא ראתה את נייק ועל
אדם קשורים מנסים להשתחרר.
"הם היחידים שנשארו!" צעק הרוח.
"לא, לא, לא!" התיישבה אוליביה בתנוחת עובר.
"כן כן, או את או השניים שנישארו" הרגישה שמשהו לנוגע בכתפה.
היא חשבה, היא איבדה את הכל ונייק ואדם היו שם היא קמה מהר אך כאובה מנסה לצאת ושני חצים נורו לליבם של אהוביה.
"זה אשמתך!" הרוחות צעקו יחדיו
"לא!"

אדם
"אוליביה שש אבא פה" לחשתי לאוזנה של התינוקת הקטנה שלי.
התעוררתי ככשמעתי אותה צועקת, היא נעה ללא הפסקה הזיעה.
היא עדיין בסיוט הזה .
"נייקולס!" קראתי מקווה שישמע אותי הילד הזה ישן כמו בול עץ.
"מה קרה אבא? מה קרה לה?" ניכנס לחדרה של אוליביה במהירות.
"אדם?" ניכנסה ניקול גם היא
"קחו אותה יש לי רעיון" אמרתי והוא אוחז בידיה וניקול ברגליה מונעים מימנה לזוז.
רצתי למטבח פותח את המקפיא ולוקח מגש קרח וחזור לחדרה.
כשניכנסתי זה החמיר נייק היה שכוב על הרצפה ואפו מדמם וניקול מנסה לשלוט עליה.
"נייק תחזיק אותה!" קראתי. "ניקול רגליים" אמרתי לה
הם מיהרו לעשות זאת ואני הנחתי את המגש קרח על בטנה ומעביר אותו לראשה.
היא הפסיקה לזוז, לא טוב הרמתי את ראשה במהירות מחפש אחר דופק ומוצא אך הוא חלש.
עיניי נפתחו במהירות בנשימה והיא מסתכלת סביבה מפוחדת.
"ילדה של אבא, הכל בסדר" ליפטתי את פנייה

אוליביה
החלום הארור הזה.
"אתם בסדר?" שאלתי אותם
"כן אבל מה איתך?" שאל אבי
"לכו לישון הכל בסדר" אמרתי מתרחקת אני מסוכנת לכולם הם יפגעו ביגללי.
"לא אוליביה!" נייק אמר.
"כן! רק תתרחקו מימני" אמרתי
"בחיים לא" ניקול אמרה.
"לכו לישון בבקשה" אמרתי.
"אנחנו פה בשבילך" אבי אמר יוצא איתם.
חיפשתי את הטלפון שלי מחייגת במהירות לנייל
"אוליביה מה קרה?" שאל.
"ליאם בסדר? אתם בסדר?" שאלתי דואגת.
"ליאם עמד להתקשר עליך" אמר.
"תיתן לי אותו בבקשה" אמרתי ונשמע הימהום.
"ליב את בסדר?" ליאם ענה לחוץ
"אני-" דמעות עלו לעיניי ופשוט ניתקתי.
תחבתי את פניי בכרית בוכה את נישמתי ונרדמת.

"איפה אוליביה?"
"היה לילה קשה"
"איפה היא!?"
"היא עייפה אנא חכה"
"לא היא אחותי!"
"וגם שלי!"
"ביולוגית"
"אני האחראי עליה ואינני מסכים"
"שקט מנסים לישון, והיא בחדר אחרון משמאל ליאם מה שכחתה? היתה פה הרבה"
"מה את שיכורה? זה לא פיין"
הדלת של חדרי נפתחה זה היה אחי הביולוגי ליאם
"פצוע, זה מה שתמיד הית..." אמר מחבק אותי
"סתום אידיוט"
"איך זה קרה?"
"נפלתי במדרגות..." שיקרתי אבל עדיף.
"למה ניק אמר לילה קשה?"
"עשיתי הרבה רעש..."
"אמיל אמר שאת יוצאת עם זאב!" אמר.
"כן אז מה?"
"זאב..."
"ליאם תקשיב אני אוהבת אותו, וגם לו קוראים ליאם..."
"הזאב הזה!?" אומר כאילו זה משהוא רע.
"אוף איתכם" שילבתי את ידי.
"הוא ושאר הזאבים הם הסיבה שאבא עזב!" אומר קם מהמיטה שלי.
"ליאם אתה יכול ללכת בבקשה?"
"לא אוליביה אני אחיך אני דואג לך"
"אני יודעת אבל אני בסדר אני ממש עיפה ואין לי כוח לכלום הלילה אכן היה קשה! וכשאתה יורד תקרא לנייק" מחזיקה את הדמעות.
"אולי-"
"לך!" קראתי ומספר דמעות יצאו וזלגו להם.
"תדברי איתי" עיניו נראו מתחננות היסתכלתי עליו עיניו היו ירוקות כמו דשה וגוון עורו היה שזוף בשונה משלי.
קמתי וחיבקתי אותו חזק והכל נשפך החוצה.
"אני לא רוצה את זה יותר!" הוא הידק את אחיזתו והתישבנו על הרצפה מחובקים.
"אני פה, אני לא אעזוב" ברגע שאמר את זה ניזכרה בסיוט שלה והדמעות זלגו מחדש
הוא הרים אותי למיטה ונשכב לצידי משחק בשיערי הקצר.
'אוליביה תפסיקי לבכות, את לא תינוקת!' אמרתי לעצמי אבל אז הדמעות זלגו להן יותר.
"את יודעת שזה בסדר לבכות"  לחש באהבה.
"תפסיק אתה תגרום לי לבכות יותר"
"לכי לישון אחות קטנה אני לא הולך לשום מקום" כולתי להרגיש הרבה יותר רגועה כאילו הפחד נעלם, התאדה ברוח ונעלם העיניים שלי הרגישו כבדות אז לא החזקתי את עצמי ונתתי לעצמי ליפול לשינה עמוקה.

היייי אני יודעת שלא העלתי פרק מלא זמן
מחילה??
סליחה שהפרק יצא קצר
וסליחה נעלמתי
אז בבקשה תגיבו ותצביעו
אוהבת נשיקות